בית הרב קוק הוא בית ירושלמי נאה בסגנון הבנייה של הימים ההם, סמוך מאוד לרחוב יפו ולכיכר ציון. הבית שבערה בו אש חייו של הראי"ה מוסתר כיום בין בנייני דירות גבוהים, וגם בפנים שוררת מין הזנחה מחוסר עניין של הציבור במקום וגם בשל מאבקים משפטיים על הזכות להחזיק בבית ההיסטורי. כשדרתי בירושלים הקפדתי לבוא מדי שבת בשבתו למניין שערך במקום הגאון הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, איש מופת בפני עצמו. לאחר שיעור בכתבי "הרב" היה הרב צוקרמן מתיישב בהתרגשות לצד כיסאו של הראי"ה, עוצם את עיניו ומתפלל בכוונה יתרה.
לפני שלוש שנים הלך לעולמו הרב יהושע צוקרמן זצ"ל, שנפטר, כמה סמלי, בג' באלול, יום פטירת רבו הראי"ה, מייסד הרבנות הראשית ואבי התורה הגואלת הדתית-לאומית. המניין של הרב צוקרמן פסק בלכתו, וכיום יש שם מניין חרדי של תושבי הסביבה, שדומה שאינם מכירים ואינם מבינים מה נורא המקום שבו דורכת כף רגלם. בית הרב פעיל אומנם, אך מחכה לגואלים רציניים שיחזירו לו את ההדר של הימים ההם.
***
הסיפור הזה הוא רק אנקדוטה שממחישה נטישה מסוימת שספגה מורשת הרב קוק. כתביו נלמדים כמו שלא נלמדו מעולם, כמה ציטוטים שלו הפכו לשירים פופולריים, אבל חלקים נכבדים מהמורשת המעשית שלו שקעו מעט בתהום הנשייה ומחכים גם הם להיגאל.
הרב כידוע חי בארץ בימי העליות. הספרים שנכתבו על אותם ימים נראים סיפורים מעולם האגדות: פועלים נאחזים בשיניים באדמה עקשנית, חלוצים רוכבים על סוסים וחולמים על עיר ופתח של תקווה בין מרבצי המלריה, יהודים חבושי כפייה נלחמים בערבים שודדי שדות, ייבוש ביצות והקמת נקודות מבודדות בלב אוכלוסייה עוינת במבצעי חומה ומגדל. הרב ראה את כל המעשה הגדול הזה והתפעם. על האנשים הללו הוא כתב את מאמרו הידוע 'מאמר הדור', על הדור הגדול הטוב מבפנים ורע מבחוץ.
אבל אוהב ישראל בקדושה לא היה תמים, והוא היה כידוע בעל עיניים מיוחדות שרואות למרחוק. לכן שלא ככמה ממנהיגי המזרחי, גדולי תורה שהצטרפו לתנועה הציונית הצטרפות מלאה, הרב קוק דווקא נשאר מסויג ולא השתתף בקונגרסים הציוניים ובפעילות התנועה. הרב חשש מאוד מן הבאות; הוא ידע היטב והסביר שלמרות הפלא הגדול, אם לא תתלבש על גבי תחיית החול תחייה של קודש, טבעו של הגוף להזדקן ולהרקיב. הוא התנבא כי ללא קדושת ישראל באמת, לאומיות ריקנית שכזו עתידה להיהפך ל"משחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל", כלשונו.
ככה זה, הסביר, עמדה אידאולוגית, תהיה זוהרת כמה שתהיה, כל עוד היא חומרית ואינה מחוברת לערכי הנצח ולקודש, יש לה תאריך תפוגה במוקדם או במאוחר. את התובנה הזו, כך נראה, חלקים בציבור לומדי תורת הרב לא הפנימו די, והם נראים מופתעים לנוכח התרחקות השמאל מערכי הדת והלאומיות.
***
לפעמים המציאות עולה על כל דמיון, ואני תוהה לעצמי אם הרב קוק עצמו חזה עד לאן יגיעו הדברים. כמה גלים של תנועות רוחניות עברו כאן מאז לכתו של הרב לפני כמעט תשעים שנה. כשעבר כאן הגל הפוסט-מודרני חשבנו שכבר ראינו הכול: עולמות שאין בהן אמת באופן עקרוני, איש באמונתו יחיה, כפי שנוהגים המסלפים לומר. ואז הגיע הגל הפרוגרסיבי, שתופעות ממנו נראות לפעמים כמו סיפו של קץ האנושיות. תכונתה הבולטת ביותר של הפרוגרסיביות היא פירוק כל מסגרת, הקרבת הכלל על מזבח הפרט, והפירוק החמור ביותר שלה הוא כמובן המבנה הלאומי והדתי.
אין דרך להסביר את מה שראינו השבוע, את הפער הבלתי נתפס בין מי שצועקים, מכוונות טובות ככל הנראה, שערך החיים גדול מגאווה לאומית, כפי שהסבירה אחת מדוברות המחאה, בין מי שמוכנים למשכן את העתיד לטובת ההווה ואת המדינה והכלל לטובת הפרט, ובין מתנגדי העסקה מהעבר השני. פעם הייתה קורבן מילה ששיקפה נתינה והתמסרות, והיום זו מילה שלילית שמשקפת ויתור והפסד. פעם אחר פעם מתברר שבלא יסוד רוחני איתן גם הערכים הבסיסיים ביותר אינם עומדים במבחן הזמן.
הפתרון לצד המאבקים הפוליטיים, עד כמה שיישמע הדבר קלישאתי, הוא להרבות בחוכמה ולהפיץ אותה לכל עבר. השבוע פתחו בישיבות את זמן אלול, זמן טוב להיזכר שאין לך מרפא רוחני טוב יותר לנפש מבולבלת מהתורה הגואלת כשהיא נלמדת ברצינות ובהעמקה, על כל צדדיה. התורה הנצחית היא אויבתה הגדולה של הפרוגרסיבית החומרנית מקדשת העכשוויזם. בעבר הייתה החלוקה בין אנשי המעשה ליושבי בית המדרש די בולטת, ואילו כיום איש מעשה שלא יהיה חמוש באפוד קרמי רוחני עלול ליפול במוקדם או במאוחר ברשתה המתעתעת של התנועה הפרוגרסיבית.
***
ואם ברב קוק עסקינן, השבוע אושר התאריך הסופי, ואף שבמדינת בג"ץ שום דבר אינו סופי גם אחרי שהוא סופי, לכאורה ייערכו הבחירות לרבנות הראשית בסוף החודש, בכ"ו באלול, ובראש השנה הבעל"ט יהיו שני רבנים ראשיים חדשים לישראל. בגזרה האשכנזית יש לעת עתה ריבוי מועמדים, וכל אחד מהם בטוח שהוא בעל הסיכויים הגדולים להיבחר. כפי שכבר כתבנו בעבר, מצופה מאנשי המעשה להחליט באובייקטיביות מי בעל הסיכויים הגדול ביותר, ובו להשקיע. בגזרה הספרדית יש ערפל קרב. מה שבטוח הוא שהעבודה המצפה לרבנים שימונו לחיזוק היהדות במרחב הציבורי בישראל יכולה לפרנס גם עשרה רבנים.
עוד בטוח שהרבנים החדשים, ייבחרו מי שייבחרו, לא יוכלו להסתפק רק בלבוש צדקה, כלומר במילים גבוהות של אחדות ועל הרבנות של כולם, בלי לזלזל בכך, כמובן. בדיוק כמו הראי"ה בשעתו, דיבורי האחדות והנאומים היפים חייבים להיות מגובים במעשים, שרבים מהם מצריכים מאבקים ומלחמות בכמה חזיתות, פי כמה וכמה ממה שהרב קוק עצמו היה צריך להתמודד איתו: מול בג"ץ, מול ארגוני 'התחדשות יהודית' למיניהם, עתירי משאבים מחו"ל, מול ראשי ערים עוינים וגם מול מערכות שזקוקות לטיפול עשרת אלפים, כמו מערך הכשרות הממלכתי. גם בהקשר הזה ראוי לבדוק מי מהמועמדים מתאים יותר לאתגר ויודע להיות לא רק זורע צדקות אלא גם בעל מלחמות.
לתגובות: itamarsegal8@gmail.com
Leads:
עמדה אידאולוגית, תהיה זוהרת כמה שתהיה, כל עוד היא חומרית ואינה מחוברת לערכי הנצח ולקודש, יש לה תאריך תפוגה במוקדם או במאוחר. את התובנה הזו, כך נראה, חלקים בציבור לומדי תורת הרב לא הפנימו די
בדיוק כמו הראי"ה בשעתו, דיבורי האחדות והנאומים היפים חייבים להיות מגובים במעשים, שרבים מהם מצריכים מאבקים ומלחמות בכמה חזיתות
