רשות הדיבור ראה

 

חיה בתנ"ך

צפורה

מַרְגִּישָׁה שֶׁחָיָה

סִפּוּר מֵהַתָּנָ"ךְ

אוֹתוֹ זָכִיתִי לְלַמֵּד

כְּנוֹגֵעַ לְיָמֵינוּ

בְּדִמְיוֹן מֻדְרָךְ

אֶחָד לְאֶחָד.

לֹא עָלְתָה עַל לִבִּי

שֶׁאֶחְוֶה עַל בְּשָׂרִי

מַחֲזֶה עָלָיו נְבִיאִים

הָיוּ חָזוֹן מְבַשְּׂרִים

מְלָכִים הָיוּ מַסְפִּידִים

גִּבּוֹרִים עַל בָּמוֹת חַלָּלִים.

נָשִׁים חֲשׁוּבוֹת בְּהִשְׁתָּאוּת

הָיוּ שָׁרוֹת עַל נִסִּים

אֵיךְ טִילִים נָטוּ מִמְּסִלּוֹתָם

וְאוֹיְבִים לֹא הִכְנִיעוּ

מְדִינָה וְדוֹרוֹת

גַּם הָיוּ מְשַׁבְּחוֹת

גִּבּוֹרוֹת הַמִּתְמוֹדְדוֹת

בַּיּוֹם וּבַלַּיִל בְּתַחְבּוּלוֹת

עִם מְשִׂימוֹת

בִּלְתִּי מִתְקַבְּלוֹת

עַל דַּעַת אֵם, אָחוֹת

בַּת וְחָמוֹת.

וְהָיְתָה מִצְטָרֶפֶת

לַסִּפְרוּת הַקָּנוֹנִית

מְגִלָּה עַכְשָׁוִית וּפִלְאִית

רְצוּפָה הַשְׁגָּחָה הַנִּלְמֶדֶת

בְּכָל אֲתָר וַאֲתָר

בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה

וּמְקַיֶּמֶת בְּכָל תֹּקֶף

עֲמִידָה מוּל זָר שֶׁתּוֹקֵף.

הָעִבְרִית הַמִּתְחַדֶּשֶׁת

הָיְתָה קוֹלַחַת מִתּוֹכָהּ

וּמְאִירָה בְּאוֹר יְקָרוֹת

אֶת הִשְׁתַּלְשְׁלוּת

הַמְּאֹרָעוֹת.

 

צדיק נסתר

אלי ב'

אני אומר תהלים מתחילת המלחמה. אמר לי ידידי באיזה הקשר, "לא הבנתי מה החידוש .מי לא אומר?" ותוך כדי דיבור הבנתי שהוא אומר בכל יום את כל ספר תהלים. ובוודאי אתם חושבים
שהוא פנסיונר או משהו כזה, אז זהו, שלא. היהודי נושא משרה בכירה בשירות המדינה, מעביר שיעורים ועוד, ועם זה משקיע שעות באמירת תהלים. אז הנה לכם עוד צדיק נסתר, שמאחורי הגלוי
מחביא משהו כה מיוחד, ואף אחד כמעט לא יודע. שנזכה

 

בוחרת במה להתמקד

שלומית כץ

הימים פה עצובים, היא אומרת.

אז אני בוחרת להתרכז במה שטוב –

מילים שאמרו לי ומילאו באוויר,

שומרת הכי הכי קרוב.

הימים פה לא ברורים, את יודעת,

כל הזמן דברים משתנים.

אני לומדת תוך כדי תנועה

ללבוש חיוך על הפנים.

זה לא אומר שהכול ורוד,

לפעמים נראה לי אפור,

אבל כשאני עוצרת לרגע

אני מוצאת נקודות של אור.

זה לא שהעולם הסתדר,

יש מלחמות וכאב לא נגמר.

אבל מה שנותן לי כוח

זה לקוות תמיד למחר.

כי אולי יהיו בשורות טובות,

והימים פה יתמלאו בנחמה.

ופתאום יקרו ניסים גדולים

אנחנו עוד נשמע,

אנחנו עוד נשמע.

הימים פה עצובים, היא אומרת,

אז אני בוחרת במה להתמקד.

את יודעת, גם כשהלב שבור

הוא תמיד רוקד, תמיד רוקד.

 

חול לבן

שירה מזל הלל

הראש הומה קולות, הלב דופק

קיבוץ ניצנים עכשיו ריק

הדם מכתים את החול בצבעו המלכלך

חום מתערבב עם אדום

החייל שלי הולך…

כמה תחנונים עוד אפשר להשמיע?

בן אדם טוב הוא לא זה שמריע

לרצח חפים, לסבל ילדים

כמה עוד אפשר שיישפך פה דם יהודים.

ניצחנו, עוד מילה מרגיעה

לא לימדו אותי בבית הספר שהייתה פגיעה.

ישירה.

שנרצחו יותר משאפשר בכלל לספור

נרות הזיכרון מפיצים יותר מדי אור

אז תחזיקו חזק חזק את הראש

כי במלחמת העצמאות איבדנו

ששת אלפים שלוש מאות שבעים ושלוש.

 

השירים של חנן

אלעזר כהן

בלי לדון חלילה ובלי לחטט בחייו האישיים, אין לנו שום זכות וצורך להתעניין ולו במעט בחייו האישיים של שום אדם, גם אם הוא פרסם אותם, וכל שכן לא לשער השערות וסיבות וכו'.
לא קראתי שום כתבה בעניין, אני ניזון רק מכותרות. הדברים לא היו נכתבים אילולא היה מפרסם זאת. אני בטוח שהוא אדם גדול בעל השפעה ציבורית רחבה ועמוקה, והדליק לבבות רבים באומה. פרסומו הסעיר נפשות (גם אותי, אף שאינני מכירו אישית. אך כאמור, הוא בעל השפעה) ועורר אותי לעסוק בשיריו, שכבר מאז שנתפרסם העלו בי תהיות רבות, ועתה אני רואה לנכון לסקור את שיריו, כי יש להיזהר ולשים לב מה קולטים ומה פולטים.
יש חוט חורז בין מה שכתב בעבר, "האהבה לא ניצחה, גם לא הרוח", למה שכתב השבוע, שנלחמנו עד הסוף והפסדנו. והדברים כה חשובים, כי הם נכתבים בתקופה כה סוערת, שבה העם זקוק כל כך לחיזוקים!

סליחה אם אני טועה בסדר השירים, מ"האהבה לא ניצחה" נמשיך לשיר קצבי, גרוב מגניב: "אתה צריך איזון, כיוון", לכאורה שיר מלא בתוכן ערכי, "רוח, נפש נשמה, רצון ועשייה, יראה ואהבה", אך חוץ ממילים יפות באוויר ושיר מגניב בביצוע מהמם, איזו תובנה וכיוון יוצאים מהשיר?! כדי ליצור איזון בנפש צריך מטרה, כמו בנהיגה, כדי לנסוע ישר צריך להסתכל קדימה ולא רק להיות בין הנתיב למדרכה…
משם נמשיך ל"תותים", שיר מלא בעין טובה! "אין לנו זכות בכלל להתלונן", אך אי אפשר לתקן בלי להתלונן ולקטר, אי אפשר לטאטא את כל הבעיות במדינה מתחת לשטיח ואז לומר שבסך הכול הכול טוב ו"החיים שלנו תותים!" נכון שהכול לטובה, אבל זה לא אומר שהכול טוב כבר עכשיו.
וכשאין טוב ורע ברורים, מוחקים את ההגדרות ב"ויקיפדיה", "אני הכול, אני לא כלום", חופש מוחלט ללא כלים, כמו ההיפים, ילדי הפרחים שנתלשו מן המציאות ונתחברו לעננים. "אל תשפטוני", הביטו נא על נשמתי הטהורה ולא אל מעשיי החיצוניים! אך מה לעשות שמעשיך חשובים ובכוחם לבנות או חלילה להחריב.
משם ל"אני אהיה כמו שמש לעולם", אין צורך להרחיב. ומשם לשיר האהבה הרומנטי והשמח "מזל שאת אוהבת אותי". מרגש, אך הבה נשים ליבנו למשפט הקצר והאדיר הזה – המשפט הזה שם אותי במרכז, ואת זולתי כגורם שתפקידו לגרום לי להרגיש נעים, אהוב. מי לא רוצה להרגיש אהוב? כן, אבל לא זוהי אהבה, זו אנוכיות. כדי לאהוב צריך קודם להיות אנוכי, "ואהבת לרעך כמוך". ראשית על האדם לאהוב את עצמו, כדי שכשיאהב את זולתו, יאהב אותו כמו שהוא אוהב את עצמו.
אהבה היא להתאחד עם הזולת, לאהוב את הא-לוהי שבזולת: "ואהבת לרעך כמוך – אני ה'", להקשיב ולתת, לתרום, להשפיע, לעזור, לצאת מעצמי, לפנק, לעודד את הזולת! נכון שמרגישים אהובים כשאוהבים, אך לא זו היא הגדרת האהבה.
ומשם נצלול לשיר הדיכאוני שבוכה לבד ברכב, "נרקומן של אושר". זו טעות יסודית! יש להפריד בין המושגים אושר ושמחה. אי אפשר להיות תמיד בשמחה בעולם הזה! יש תמיד צרות ובעיות שצריך לפתור ולתקן. יש המון צער, אך כשאדם עושה מצווה ומתקן הוא מתמלא בשמחה, ועל כך יש לברך, על כל התחדשות במציאות.
אושר הוא מושג אחר לגמרי, אושר מלשון אישור, יישור. אדם צריך תמיד להיות מאושר, מיושב בדעתו, שקול, לאו דווקא שמח ומתלהב, אלא רציני, חדור מטרה. לוודא שכל כוחות נפשו תואמים. להאמין בעצמו ובכוחותיו. ההשתעבדות לאושר היא אובססיביות לעולם דמיוני מושלם ודיכאון שאני לא שם. כשמרגישים אהובים ופתאום יש בעיות, זה לא נעים, וכשלא מבינים שבאנו לעבוד ולתקן בעולם, מתרסקים בדיכאון. אך כשאוהבים ונלחמים, תמיד מנצחים!

 

"מֵעול ברזל לחיים"

יעל לוין

תפילת "אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְֹרָאֵל", המובאת לראשונה בסדר רב עמרם גאון בשינויי נוסח, נאמרת לעיתים מזומנות מראשית מלחמת חרבות ברזל כתפילה להשבת החטופים. יש קהילות האומרות נוסח זה מדי יום, ואחרות נושאות תפילה זו מדי שבת. כמו כן היא נאמרת בטקסי תפילה מיוחדים. בנוסח תפילה זה הנאמר בפינו מופיעות שלושת הבקשות האלה: "וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה".

במסכת פסחים (קטז ע"ב) מופיעה תפילת "לפיכך אנחנו חייבים להודות", המצויה בהגדה של פסח, ובה הודיה לקב"ה על שהוציאנו "מעבדות לחירות, מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול ומשעבוד לגאולה".

והנה במדרש שמות רבה (טו, יא) מובא משל המדמה את יציאת עם ישראל ממצרים בידי בורא עולם לאדם שהוציא את בנו מבית האסורים. גם במשל זה משולבים היגדים המבטאים את אופן היציאה. וכך נאמר: "משל למלך שהוציא את בנו מבית האסורין. אמר: עשו אותו יום טוב כל הימים שבו יצא בני מחשך לאור, מעול ברזל לחיים, מעבדות לחירות, ומשעבוד לגאולה. כך הוציא הקב"ה לישראל מבית האסורין… מחשך וצלמות… מעול ברזל לעול תורה, מעבדות לחירות…".

הצירוף "מֵעול ברזל לחיים" יחידאי בספרות חז"ל ובמקורות בכלל. היגד זה מעורר, באופן מצמרר משהו, הד למלחמת חרבות ברזל שבה אנו מצויים. אומנם צריך אף לומר כי שעבוד מצרים מכונה "כּוּר הַבַּרְזֶל" (דברים ד, כ), ועם זאת ברובד נוסף אפשר לומר שיש כאן הרמז למלחמה הנוכחית.

על רקע הימצאות ביטוי זה נראה בעיניי להציע כי ראוי לשקול את הוספת המילים "מֵעול ברזל לחיים" לתפילת "אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְֹרָאֵל", למצער בתפילות רשות ובמעמדות שבה היא נאמרת שלא בתוך תוכי בית הכנסת. אפשר להוסיף מילים אלו בסוף "אַחֵינוּ", לאחר המילים "וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה". כמו כן אפשר לסבור כי מקומה הראוי הוא לאחר ההיגד "וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה", כפי שהמילים "מֵעול ברזל לחיים" מופיעות בשמות רבה לאחר אזכור ההיבט של הוצאה מחושך לאור.