עד הגירוש חיו ביישובים ובמושבים בגוש קטיף שברצועת עזה כ-8,000 יהודים, ילדים, בני נוער, נשים וגברים, דתיים וחילונים. אחרי 19 שנים של כמיהה הביתה בגרו אותם ילדים ובני נוער, וכמה מהם זכו לחזור בהתרגשות לגוש, הפעם כחיילי צה"ל. פעם הם גרו בבית, היום הם נלחמים עליו. שדות הילדות שלהם הפכו לשדות קרב, אבל מפעמת בהם התקווה שהם ישובו להיות השדות שבהם ירוצו ילדיהם, השדות שבהם ייבנו מחדש היישובים שנחרבו. השבוע נפגשו כמה מהם לשיח לוחמים בכנס מיוחד שערך מרכז מורשת גוש קטיף ביד בנימין.
אחד מהם הוא אליסף כהן, שהיה רק בן שש שנים וחצי כשגורש מביתו שבנווה דקלים. לרצועה הוא חזר לראשונה בשבת שמחת תורה תשפ"ד, כשחצה בטנק שלו את גדר המערכת היישר ללב חבל הארץ שגדל בו. "כשהודיענו לנו שאנחנו נכנסים לעזה", הוא מספר, "התרגשתי מאוד. לא הייתי בגוש 19 שנים, ופתאום זה קרה סוף סוף. יש כמובן התרגשות נעלית של לוחם יהודי שנכנס לקרב, אבל ההתרגשות שהייתה לי כשנכנסתי לרצועה הייתה עוד יותר גדולה ומעורבת ברגשות נוספים.
אליסף כהן: "קשה לי לתאר את ההתרגשות שאחזה בי באותו הרגע. חזרתי אז בזיכרוני לחוף הים של נווה דקלים תובב"א, החוף הכי יפה שהיה במדינת ישראל"
"מצד אחד שמחתי שאני חוזר לעזה, לנוף ולחבל הארץ שבו נולדתי ובו גדלתי, וזוכה להילחם ממש למען העם והמולדת, ומצד שני התעצבתי שאני נאלץ לחזור בנסיבות קשות מאוד לעם ישראל. לצערי, במלחמה הזו גם קברתי יותר מ-12 מחבריי לקרבות ואת דודי היקר, חיים בן אריה הי"ד, שהתגייס כבר באוקטובר לשמש נהג הסעות ופינה תחת אש מתוך התופת האדירה פצועים, ילדים ומפונים, ולצערי הרב ליבו לא עמד לו והוא הלך לעולמו כמה שבועות לאחר מכן".
הכניסה לעזה הציפה בכהן זיכרונות ילדות. "בגלל שגורשתי כילד, אני זוכר הכול מפרספקטיבה של ילד, אבל היו לי המון פלשבקים מהימים של הגוש. בפעם הראשונה שנכנסתי למתחם פארק השעשועים שבו היה בעבר היישוב נצרים תובב"א היה לי סוג של פלשבק עמום שהחזיר אותי חזרה לאזור 2005, כשהיישוב נצרים עוד היה קיים. אני זוכר מהגוש את בתי הכנסת, את הנטיעות בחממות ואת השרשרת הכתומה הגדולה. אני זוכר גם פצמ"רים פה ושם, ואת אבא שלי, איתן כהן, שהיה החבלן של גוש קטיף, יוצא לפעילות.
"מראות וזיכרונות שבו ועלו מול עיניי כמה פעמים בכמה מקומות ברצועה, בפרט שכיום אני משרת במילואים במקום שממנו אני יכול להשקיף על היישוב כפר דרום תובב"א, אבל המקום והרגע שהכי השפיעו עליי היה כשבמהלך התמרון חצינו בטנק את ציר החוף, והים הכחול של רצועת עזה נפרס מול עינינו. קשה לי לתאר את ההתרגשות שאחזה בי באותו הרגע. חזרתי אז בזיכרוני לחוף הים של נווה דקלים תובב"א, החוף הכי יפה שהיה במדינת ישראל, שבו ביליתי עם המשפחה חלק נרחב מאוד מילדותי. הרגשתי ממש כאילו הים חיכה והמתין שנחזור אליו 19 שנים אחרי הגירוש. התחושה הזו והמראה של הים נפרס מול עיניי צרובים בי היטב".
כהן הוא אחד מרבעיית אחים שגורשו מהבית שבועיים לפני כיתה א'. "אחרי הגירוש פחדתי מחיילים", הוא מודה, "הם נכנסו לנו לתוך הבית, גררו אנשים בכוח, הרסו לנו את הבית. היו המון מראות קשים וסיטואציות שגרמו לפחד, ובכל זאת אני וכל האחים שלי התגייסנו לצבא. אין בי כעס על החיילים שגירשו אותנו אלא על ההנהגה הפוליטית ששלחה אותם. לא הבנתי ואני עדיין לא מבין איך עשו לנו דבר כזה, אבל ידעתי שאני מתגייס לצבא. אף פעם לא אמרתי 'גירשו אותי אז לא אתגייס' כי ככה לא משנים דברים". במלחמת חרבות ברזל סגרו הארבעה מעגל כששלושה מהם תמרנו לתוך עזה. אח אחד הגיע עד ח'אן יונס שבדרום, וכהן עצמו תמרן בעיקר במחנות המרכז ובצפון הרצועה, אבל אף אחד מהאחים עדיין לא הגיע לנווה דקלים, שבה גדלו.
אליסף כהן: "ברגע שישחררו את רצועת עזה, נלך כולנו לגור שם מתוך שליחות, אמונה ואידיאלים. אני מאמין שהפתרון לטרור הוא לקחת שטחים ולהתיישב בהם"
"תמיד רציתי לחזור למקום שבו גדלתי", אומר כהן, "זה רצון שבער בי תמיד. חלמתי ואני ממשיך לחלום על חזרה לנווה דקלים כמתיישב. אני מוכן להיות חלוץ בהתיישבות בגוש קטיף. אומנם נווה דקלים היא הבית, אבל אלך להתיישב בכל מקום בגוש שבו יצטרכו אותי. גם ההורים שלי בעניין. ברגע שישחררו את רצועת עזה, נלך כולנו לגור שם מתוך שליחות, אמונה ואידיאלים. אני מאמין שהפתרון לטרור הוא לקחת שטחים ולהתיישב בהם, וצריך ליצור מצב שבו הטרור מוקף בהתנחלויות, ולא שההתנחלויות מוקפות בטרור. הציבור תומך בהתיישבות מחודשת ברצועת עזה, ואני מקווה שההנהגה הפוליטית תלך עם הציבור. אחרי המכה של 7 באוקטובר כולם מבינים שזה לא ייגמר עד שלא נתיישב.
"לדור השני של מגורשי גוש קטיף, הדור הצעיר, בוער לחזור ולהקים את יישוב הגוש. אנחנו לא יודעים איך ומתי זה יהיה, אבל אנחנו מאמינים שזה יקרה. בעזה ישבו יהודים שנים רבות, והיא שייכת לעם היהודי. חשוב להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל, בדרום, בצפון ובמרכז, אבל אני מאמין שהמקום שלי הוא גוש קטיף. במפה הצבאית סימנתי את המיקום של הבית שלי, ממש נעצתי את הנ"צ במפה. אני יודע שבסוף נגיע לשם. כולי תקווה ותפילה שנזכה במהרה לחזור וליישב את חבל הארץ המדהים הזה, ויותר מאשמח להיות מהחלוצים שיישבו את המקום שתמיד היה ותמיד יהיה הבית שלי שבין החולות והים".
משה הילר: "שמחתי מאוד, בפרט כשהגענו למסדרון נצרים, לנקודה שהיא להערכתי מרחק של 200–300 מטר מהבית"
דין נצרים כדין תל אביב
את תוכנית הגירוש מגוש קטיף הגה וקידם אריאל שרון, אז ראש ממשלת ישראל, בניגוד להצהרתו הקודמת, שלפיה "דין נצרים כדין תל אביב". במהלך שנוי מאוד במחלוקת, שכבר בזמן אמת רבים הזהירו מפני ההשלכות המסוכנות שלו על ביטחון ישראל ותושבי עוטף עזה, קידם שרון פינוי חד-צדדי של ההתיישבות היהודית ברצועת עזה. אחד מחברי הכנסת שהצביעו בעד הגירוש בקריאה שנייה ושלישית היה בנימין נתניהו, אז שר האוצר והיום ראש הממשלה שבמשמרת שלו התרחשה מתקפת הפתע של חמאס.
במוצאי תשעה באב תשס"ד נסגרו הכניסות לגוש, וזמן קצר לאחר מכן חולקו צווי גירוש והחל הגירוש עצמו. למרות מאבק נחוש לא ניצחה האהבה את מכונת הגירוש, וכל תושבי הגוש גורשו מבתיהם בתוך שמונה ימים. כוחות צה"ל נסוגו מהרצועה עד 11 בספטמבר, ולמחרת היום כבר נערכו ברצועה וביישובים היהודיים שפונו חגיגות ערביות המוניות שכללו ביזה והצתה של כל בתי הכנסת שננטשו. אחד הנערים שגורשו מביתם באותם ימים קשים הוא משה הילר, היום בן 39 ואז תלמיד ישיבה בן עשרים ותושב נצרים.
"זה גיל שזוכרים בו עולם ומלואו. נצרים היה אז יישוב קטן של מעט משפחות, אבל היו לנו שם חיים שלמים. היו המון מטעים מסביב, והחממות של הגידולים הגיעו עד למרחק של כחצי קילומטר מהים. שנים היינו הולכים לים בשבתות בבגדי שבת כדי להפגין נוכחות, ואחת לשבועיים היינו הולכים לכרם שמדרום ליישוב". טיולי השבת נעשו בליווי חיילים וג'יפים, כי נצרים הייתה מוקפת מכל עבריה באוכלוסייה ערבית עוינת. אבל למרות האתגר הביטחוני פרח היישוב נצרים, ואז הגיע הגירוש, שהילר מקפיד לקרוא לו גירוש ולא פינוי: "לא פונינו, גורשנו. זבל מפנים, אנשים מגרשים. כשלוקחים אנשים מהבית שלהם ללא רצונם, פתאום באמצע החיים, לכאורה לתמיד, זה לא פינוי, זה גירוש.
"בגירוש עצמו היינו מפוקסים, אבל אחר כך הייתה הצפה רצינית של רגשות. נשבענו שלא נתגייס. אבל ב"ה שמונה חודשים אחר כך עמדתי בשערי הבקו"ם, וזכיתי להגיע לחטיבת גולני, לגדוד 51. כבר בשירות הסדיר שלי, בערך שנתיים אחרי הגירוש, עבדנו בתוך הרצועה, באזור ח'אן יונס, על בסיס שבועי. היו אז הרבה מבצעים, כולל כניסה לעומק של כמה קילומטרים. לא כמו היום, אבל טעמתי קצת את רצועת עזה שלאחר גירוש".
בשמחת תורה הוקפץ הילר עם חבריו לגדוד לגזרת הצפון. הם שהו שם כמה חודשים, ואז הגיעה הבשורה שנכנסים לעזה: "שמחתי מאוד, בפרט כשהגענו למסדרון נצרים, לנקודה שהיא להערכתי מרחק של 200–300 מטר מהבית. לצערי, למרות שהייתי בשני הקצוות של נצרים, ממש לתוכה לא נכנסתי, כי עדיין אי אפשר להסתובב שם בחופשיות, אבל כנראה לא נשאר שם הרבה, כי אחרי הגירוש הערבים החריבו את היישוב ובנו על חורבותיו".
ועם ישראל מוכן נפשית להקים מחדש את נצרים ושאר היישובים שנחרבו?
"כולם מסרו חודשים מהחיים שלהם ושילמו המון מחירים אישיים, זוגיים, גופנים וכלכליים, והכול למען החזרה של עם ישראל לכל חלקי ארץ ישראל. היו המון רגעים לא פשוטים, תנאים לא סימפתיים, יום ולילה מזיעים ודביקים בלי הרבה אוויר. אבל אנשים עשו את זה כי עם ישראל בשל למשהו הרבה יותר גדול, בשל למסור את הנפש זה למען זה ובשביל הארץ הזאת. אלו לא סיפורי מעשיות. אלו דברים שראיתי במו עיניי שבעה חודשים. עם ישראל מאוד ישמח לראות שוב ילדים וילדות בנצרים ובשאר יישובי הגוש.
"כבר יש גרעין התיישבות ששמו 'גרעין מעוז', שנקרא על שם מעוז פניגשטיין הי"ד, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה, שמתכנן לעלות בחזרה ליישובים ומעודד את עם ישראל להאמין שהתורה והמציאות מתאימות להופעת הישועה והגאולה. לצידו יש כבר עשרות משפחות, אולי אפילו יותר, שממש מתכוננות לשוב לגבולן. גם המשפחה שלי דוחפת את זה קדימה, ואני מכיר עוד כמה וכמה שירצו מחר להעמיס את המשאית ולחזור חזרה הביתה אל הגוש".
מוכי בטר: "אנחנו עדיין במלחמה, ואני חושב שהציבור הכללי בארץ עדיין לא בשל לחזרה לגוש קטיף. אני חושב שהפעם ראוי שנמתין לעם, שירגיש שיעדי המלחמה הושגו והתנאים הבשילו, ואז נוכל לחזור וליישב את פיסת האדמה הטובה הזו"
הכמיהה לשוב הביתה
"ילדי הגוש שבגרו והפכו ללוחמיו", אומר מרדכי (מוכי) בטר, מנכ"ל מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, "חזרו פתאום למחוזות הילדות שאולי חשבו שלעולם לא יראו שנית. אל הנופים, הריחות והזיכרונות. שנים שהם שומעים ולומדים על הגוש בבית ובמסגרות החינוך, והנה הם שם נלחמים גם על הבית ממש, למען כולנו כמובן. זו הרגשה מרוממת ואולי גם מתסכלת".
השבוע ערך מרכז המורשת כנס מיוחד, את כנס קטיף העשירי לאחריות לאומית, שכותרתו 'שערי עזה', והשתתפו בו בין השאר חברי הכנסת יולי אדלשטיין ועמית הלוי, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ולוחמים מבני הגוש שהשתתפו בלחימה בעזה וסיפרו על החוויה המיוחדת.
"לנו, תושבי הגוש, ברור שהנסיגה והגירוש מהגוש היו טעות איומה. מנהיגינו לא האמינו למחירים הנוראיים שאולי נשלם, וכמה עצוב שהמציאות במקרה הזה עלתה על כל דמיון. יצאו מגוש קטיף בלי יותר מדי מחשבה ובצורה מאוד לא אחראית כלפי העם. המנהיגים הבטיחו אז שברגע שיישלח טיל אחד לישראל מעזה, תהיה לנו כל הלגיטימציה, גם העולמית, להיכנס ולפעול. הדבר הזה לצער כולנו לא לגמרי מוצה, לא פעלנו ביד חזקה, התפתחו סבבים בלתי פוסקים, מבצעים כאלו ואחרים, עד הרע מכול, הטבח בשמחת תורה תשפ"ד ומלחמת חרבות ברזל, שאנו עדיין בעיצומה, ואני חושב שגם ההתפקחות בעיצומה. ברור שיש גם קולות אחרים, וזה בסדר גמור. אין שום כוח בעולם שיכול להוכיח מה היה קורה אילו היינו שם. אלו רק השערות".
והציבור כבר בשל לחזרה לגוש קטיף?
"אנחנו עדיין במלחמה, ואני חושב שהציבור הכללי בארץ עדיין לא בשל לחזרה לגוש קטיף, ורוצה קודם כול לראות איך אנחנו משתלטים על תשתיות חמאס שנבנו והתעצמו שם ב-19 השנים שעברו מאז גורשנו. יש גם לא מעט מהציבור הכתום שטוען שחבל עזה הוא חבל מנחלתו של עם ישראל, וחייבים לחזור אליו מייד ללא כל תנאי, אבל אני חושב שהפעם ראוי שנמתין לעם, שירגיש שיעדי המלחמה הושגו והתנאים הבשילו, ואז נוכל לחזור וליישב את פיסת האדמה הטובה הזו בגדול ומתוך תמיכה ציבורית נרחבת".
מרכז מורשת גוש קטיף וצפון השומרון שבניצן משיק בימים אלו תערוכת תמונות של החיילים בני גוש קטיף שחזרו כלוחמים לאדמת ילדותם ומספרים על הזיכרונות, על ההבדלים בין אז להיום ועל הכמיהה לשוב הביתה.
