ישיבת ההסדר בירוחם איבדה במלחמה תשעה לוחמים מטובי בניה ובוגריה. התשיעי שבהם הוא רב סמל (מיל') זיו חן הי"ד, תלמיד חכם ארץ-ישראלי ומי שסיפרו עליו שהיה מנהיג, שקדן ואיש אשכולות. אשתו הלל, שרק שנה לפני כן חגגה עימו שבע ברכות, מצאה את עצמה לפתע בשבעה מסוג אחר, מהר כל כך, כשברחמה היא נושאת את בנם הבכור. הלל ניצבה מעל הקבר הטרי של בעלה בחלקה הצבאית בכפר סבא, עיר הולדתו, ובחרה לעמוד זקופת קומה ולהצדיע לבעלה הגיבור, ללוחמי צה"ל ולנצח ישראל.
כשעברה הלל על כתביו של זיו היא גילתה אוצר: חוברת מאירת עיניים ערוכה ומסודרות לשלושת השבועות שעוסקת בענייני אבלות ובתשוקה לבניין המקדש. לאחרונה יצאה לאור החוברת והופצה לשימוש הרבים. "לא הכרתי את הקובץ הזה לפני כן", היא מספרת, "הוא כתב אותו לפני ארבע שנים בערך, והחומר היה מסודר וערוך בטוב טעם עד כדי כך שבחרנו להוציא לאור את החוברת. אני כל הזמן פותחת אותה וקוראת. יש שם המון אוצרות".
וכך נכתב בכריכה האחורית של החוברת: "זיו תמיד אמר שלא נופלים על הארץ אלא מתעלים עליה. זיו חי בתודעת מקדש כל ימיו, בהבנה עמוקה שכל החסרונות המציאות שלנו נובעים מחסרונו של ה' יתברך שאינו שוכן בביתו בתוכנו".
"את החוברת הזו", מבהירה הלל מייד, "הוא כתב לעצמו לצורך לימוד יומי. הוא חילק את שלושת השבועות לימים וכתב לכל יום רעיון מהותי הקשור לחורבן הבית ולבניינו. לחלק הזה בחוברת הוא קרא 'דרשו ה' בהימצאו'.
"התורה שזיו חשף אותי אליה היא תורה ששייכת לא רק לבית המדרש אלא תורה פועמת וחיה. בכל מצב בחיים שלו הוא ינק מהתורה כוחות והכוונה"
"זיו הוא האיש שלי", אומרת הלל בעוצמה שקטה. "ברוך ה' זכיתי. היינו נשואים בדיוק שנה. אני בחודש שמיני, ב"ה, עם הבכור שלנו. יום הנישואים שלנו היה בתוך ימי השבעה. בשבעה אימא שלי נתנה לי שעון זהב שזיו קנה לי ליום הנישואים והפקיד אותו אצלה. הוא תכנן לצאת מהצבא במוצאי שבת ולתת לי אותו, אך לא הספקנו. ברוך ה' יהיה לו המשך בקרוב.
"היינו אברכים בישיבת ירוחם בשנה הזו", היא ממשיכה. "רוב היום זיו היה בישיבה. הוא הרגיש שהשליחות שלו היא בעולם התורה ותכנן להישאר ללמוד וללמד בעיון. הוא גם עשה תואר בחינוך ולימד אחר הצהריים בתלמוד תורה בירוחם. אני סטודנטית להנדסה ביו-רפואית". על שאיפתו ללמד תורה כתב זיו בקובץ המיוחד לשלושת השבועות:
"ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. אנסה למלא את הארץ דעה את ה' ככל יכולתי, לא אוותר על הזדמנות ללמד תורה, לקרב יהודים אל בוראם".
בבוקר שמחת תורה היה זיו מן הראשונים שהוזעקו למילואים. "זיו שירת בסדיר בגבעתי והכיר את גזרת עזה ישר והפוך", מספרת הלל. "הם היו הגדוד היחיד שהגיע לעוטף בשבת ממש. הם טיהרו את קיבוץ ניר יצחק, טיפלו בתושבים ופינו אותם, ונשארו לאבטח את המקום. אחרי חודשיים עברו לקיבוץ עין השלושה. זיו היה בחמ"ל ודאג לכל הלוגיסטיקה בקיבוץ".
אבטחת יישובים לאורך זמן אינה משימה פשוטה. "לחבר'ה היה קשה אנרגטית", אומרת הלל. "המשימה הייתה מונוטונית, אפורה, צורך חיוני של המערכת אבל לא גבורה מרשימה, וזיו הרגיש שהחבר'ה לאט לאט נחלשים. לאמיתו של דבר גם הוא התלבט, הוא חשב שאולי הוא יכול לעשות משהו משמעותי יותר.
"הוא אמר לי אז", היא משחזרת, "משפט שנצרב בי: להרגיש משמעותי זו בחירה. ההבנה שלו הייתה שאם צריך אותו פה כבורג במערכת של צה"ל, עליו לעשות זאת במאתיים אחוז ובתחושה שהמשימה הזו קודש קודשים. לא תמיד אני מסכים או מבין כל דבר בצבא, הוא אמר לי, אבל אני יכול להרגיש משמעותי בכל מקום שאני מונח ונמצא".
ואכן, זיו עשה שינוי בעצמו, והשינוי הקרין גם על חבריו. "הוא ממש קיבל עליו משימה אישית", מתארת הלל, "להיות מקור אור ושמחה ולהרים את המורל של החיילים. הוא היה אומר כל הזמן לחבר'ה: אנחנו במשימה הכי חשובה בהיסטוריה של עם ישראל. בכל רגע פנוי שלו הוא היה רץ לפתוח ספר או לשבת לשוחח עם חבר בחינניות כזאת. כל מי שהכיר את זיו ופגש אותו ציין את החיוך שלו. זה משהו שלא היה אפשר להתעלם ממנו". וכך כתב זיו בחוברת:
"כשאדם עוסק תמיד בחיובי ולא בשלילי, הוא מצליח להיכנס גם לשלילי באופן שיניע אותו למקום חיובי. אתמקד עכשיו, בימים לפני היום הקדוש תשעה באב, לעסוק בחיובי ואז גם תשעה באב עד חצות היום רק יוביל אותי לאחר חצות היום".
"התחושה של שנינו הייתה שהבית שלנו – ושל כל הבתים בעם ישראל – יונק מהבית הגדול והקדוש. המסע של כל אחד מאיתנו לבניין הבית הפרטי שלו הוא חלק מבניין בית המקדש"
בניין הבית
הלל הכירה את זיו שנה וחצי אחרי שעזב את ישיבת ירוחם. "זיו היה בישיבה עד שיעור ו'", היא מספרת הלל. "אחרי ישיבת ההסדר הוא חזר לבית הוריו בכפר סבא, וכעבור שנה וחצי הכרנו, התחתנו, וחזרנו מייד לירוחם". בשנה וחצי שגר זיו במרכז הוא הצטרף לבית המדרש בגבעת שמואל. "הלימוד איתו היה מאוד חי ומזמין", אומרת הלל בגעגוע. "חברים שלו מישיבת ירוחם היו באים לבקר אותו בישיבה בשבת כדי לספוג מהתחושה של החיות בלימוד וגם להתייעץ. נוצר סביבו הרבה שיח".
הלל מתפעמת מהתורה שפגשה אצל זיו. "התורה שזיו חשף אותי אליה היא תורה ששייכת לא רק לבית המדרש אלא תורה פועמת וחיה. בכל מצב בחיים שלו הוא ינק מהתורה כוחות והכוונה וראה איך הכול שזור בה: היחס לחבר, לסביבה, לאשתו.
"לפני שהכרתי את זיו חשבתי שדמות של תלמיד חכם היא משהו מרוחק יותר, אדם שאין לו זמן להתעניין באחרים, אבל התורה של זיו חיברה, וכל מי שהכיר אותו התקרב אליו. זיו היה מבקש: תקליטו לי מה עובר עליכם, לא סתם שאלתי, זה באמת מעניין אותי. והחברים היו מקליטים לו עשרים דקות, חצי שעה, משתפים במה שעובר עליהם, מבקשים תמיכה ועצה טובה. חבר'ה בני גילו וגם משיעורים צעירים ממנו הרגישו שהוא כתובת לשיתוף".
למשל, אחד החברים סיפר שקשה לו לקום לתפילה. "זיו הקליט לו מדיטציה מיוחדת שעוסקת במשמעות של התפילה והציע לו להקשיב לה בכל לילה. עם זאת הוא המליץ לו ללכת לישון מוקדם כדי להצליח לשמור על השפיות שלו. זיו עצמו בשנותיו הראשונות בישיבה היה מין חיית לילה, רגיל ללמוד עד שלוש בלילה. עד שקיבל עליו קבלה: אני הולך לישון מוקדם, כי זו בריאות, כי גם לישון מוקדם זה חלק מעבודת ה' שלי, ועליי לשמור על הגוף ועל הנפש".
זיו השתמש בכלים רבים ממגוון עולמות, כגון מדיטציה, דמיון מודרך ועוד. "אני תמיד חשבתי", אומרת הלל, "שאם יש כלי שלא נוצר על טהרת הקודש אולי זה בעייתי להכניס אותו לעולם של קדושה. וזיו היה אומר לי: זה כמו טבילת כלים. כמו שאנחנו טובלים כלי שהכין גוי ומחזירים אותו למקור שלו, למים, לתורה, כך עלינו לדעת להשתמש בחוכמה ובכלים שיש באומות העולם ולגייר אותם". ואכן, זיו השתמש בדמיון מודרך כדי לעורר בו את תודעת מקדש בתפילה. מתוך החוברת:
"בבית א-להים נהלך ברגש. להנכיח יותר את המקדש בחיי, אנסה לדמיין באחת מברכות תפלת שמונה עשרה את עצמי עומד במקדש ושם אומר את הברכה".
ובקטע אחר:
"ירושלים, איחוד של יראה ושלמות, ימין ושמאל, אחדות בין קצוות. ירושלים נחרבה בשל שנאת חינם, כיון ששורשים רוחניים לא הסתדרו ביחד, כיון שיהודי אחד ויהודי אחר לא יכלו לשבת באותה סעודה. אנסה לפתח בתוכי היכולת להכיל קצוות מתוך הכרה בה' אחד של כולם".
"זיו מאוד הקפיד לקנות לי לקראת כל חג תכשיט או מטפחת, משהו שישמח את הלב. הוא לא ויתר על זה, ולפני ליל הסדר החליט לקנות לי שרשרת מקדש"
נראה שבית המקדש היה חלק משמעותי מחייו.
"המקדש תמיד היה הלב של הבית שלנו. התחושה של שנינו הייתה שהבית שלנו – ושל כל הבתים בעם ישראל – יונק מהבית הגדול והקדוש. המסע של כל אחד מאיתנו לבניין הבית הפרטי שלו הוא חלק מבניין בית המקדש. גם לזיו היה מסע מאוד לא קל עד שזכינו. לפני החתונה ישבנו ודיברנו על הברכות של החופה וחשבנו יחד איך נוכל להתחבר למעמד הזה. ואז זיו אמר לי בעיניים נוצצות: יש לי חלום שתהיה לי על החליפה של החתונה סיכת דש של בית המקדש.
"אני מודה, בהתחלה הייתי קצת ספקנית, לא הכרתי את האופנה הזו של סיכות דש, אבל כשראיתי את הניצוץ בעיניים שלו אמרתי לעצמי שאני חייבת להשיג לו סיכה כזו. חיפשתי, אבל לא היה משהו כזה מן המוכן. בסייעתא דשמיא הגעתי לצורפת מדהימה, מעיין עייש, שמכינה תכשיטי מקדש כבר שנים רבות, והיא הכינה לו במיוחד סיכה לדש. היא כל כך התרגשה שלא הסכימה לקחת כסף והגיעה בעצמה להביא לו את הסיכה בבוקר של החתונה. זה היה מאוד מאוד מרגש. זה סימל את התחושה שלנו שהלב נמצא בבית המקדש, וכל מה שאנחנו עושים נמשך משם ונקשר ומתחבר לשם.
"בעיניים שלנו כל חיסרון של בית, כל חיסרון של גילוי, קשור לחיסרון בקשר שלנו עם הקב"ה ולבית המקדש, הבית שלנו איתו, וגם להפך, כל בניין שלנו מקדם את הבניין שלו ומרחיב את הבית שלנו לממדים של בית הרבה יותר גדול. ככה ראינו גם את המלחמה, בנייה של יסודות הרבה יותר עמוקים לבית שלנו, הבית של עם ישראל, הבית הכללי, שממנו כל בית יונק ונבנה. זה מה שעזר לנו להתמודד עם כל הקושי של המלחמה".
על הקשר בין ישראל לאביהם שבשמיים כתב זיו בחוברת את הדברים האלה:
"מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. זו מחיצה, היא נראית מאוד גדולה, מאוד מאיימת, מאוד מפרידה, אך באמת עצם העובדה שהיא מחיצה רק אומר שהיא מפסקת, כלומר זו רק הפסקה, זה זמני, זה לא מהותי, זה לא הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים המחיצה הזו רק מפסיקה, וכתמיד, ברגע שנסיר אותה, הקשר יהיה הרבה יותר איתן, הוא זה שיאפשר שיהיה כאן לא רק קשר אלא אחדות מלאה ממנה הכל יוצא, הנלמדת מכך שהמחיצה הזו כל הזמן רק הפסיקה".
סיכת המקדש ריגשה את זיו, והוא החליט לקנות להלל תכשיט 'ירושלים של זהב'. "זיו מאוד הקפיד לקנות לי לקראת כל חג תכשיט או מטפחת, משהו שישמח את הלב. הוא לא ויתר על זה, ולפני ליל הסדר החליט לקנות לי שרשרת מקדש", מספרת הלל. "אהבנו להפתיע זה את זה, אבל תמיד בסוף היינו שואלים כדי לוודא שנאהב. אז הוא התייעץ איתי, והגענו ללירון תכשיטים, שגם היא עוסקת בתכשיטי מקדש ותכשיטי ארץ ישראל, ושם הוא קנה לי שרשרת ירושלים של זהב".
זיו היה איש של אנשים, של לימוד בחבורה ושל שיח, אך לצד זאת אהב לכתוב. "כל דבר שהוא למד הוא כתב במחשב. סוגיות בעיון והעמקה, מחשבות של עבודה אישית או דיון עם חבר. הוא כתב המון והשאיר לנו עבודה רצינית", אומרת הלל בחיוך. "הכתיבה הייתה הדרך שלו להעמיק ולהתבונן, להחיות את הלימוד ולחבר אותו לחייו. הוא כתב בעומק וביסודיות והקפיד לגבות הכול על המחשב.
"על כל רעיון הגותי", היא מוסיפה, "הוא כתב שאלה הנוגעת אליו אישית ומורידה את הרעיון לרמת עבודת הנפש. היה לו חשוב שהלימוד לא יישאר עניין מרוחק אלא ישפיע על החיים בפועל. הוא שאל את עצמו: איך אני חי את זה היום? זה ממש אפיין את צורת הלימוד שלו.
"ידעתי שהוא כותב ושככה הוא לומד. הרבה פעמים אמרתי לו: כתבת כל כך הרבה, וזה מאיר, בוא נפרסם את זה. והוא היה אומר לי: אני רוצה ללמוד עם אנשים, להיפגש איתם, ללמוד ביחד את ההקשר, שהלימוד לא יהיה מנותק. והיום", אומרת הלל, "גם אני מעוניינת ללכת ללמוד עם אנשים את הדברים האלה.
"הוא נהג לכתוב לעצמו כיוונים", היא מזכירה קובץ נוסף שנמצא במחשב וזה שמו. "לפני כל אירוע בשנה הוא היה כותב רעיון תורני ושואל: מה הוא אומר לי? איך הוא נוגע אליי? הוא כתב כיוונים לפרשת השבוע ולראש חודש, לימי הולדת ולמסע כומתה. הרצון שלו היה לחיות את הדברים הכי שמיימיים כאן בארץ. עם זאת", היא מדגישה, "הוא ידע גם להניח את הספר בצד כשהיה צריך. הוא התגייס לצבא והלך למילואים, ועשה זאת בחיוך רחב ובתחושת שליחות".
מה את חשה כעת, עם הזמן שעובר?
"הזמן לא עוזר כלל. ברמה האישית זה רק נהיה יותר כואב. יותר געגוע. יותר בלתי נתפס. אנחנו מקווים שהזמן מקרב אותנו למציאות חדשה בעזרת ה'. לימים של בניין. בניין גדול. חוץ מזה שורדים".
ובתוך זה יש ציפייה לילד.
"רק ככה אני שמה לב שהזמן עובר. זה גם טירוף וגם לא נתפס. זכות ענקית. לא נראה לי שאפשר להבין דבר כזה. אני בונה על פדיון הבן אצל הכוהן הגדול".
זיו חן הי"ד:
"שפכי כמים לבך. מים נכנסים בחריצים, בחורים, בכל מקום. אנסה לשפוך את לבי בתפילה, להיות כן לגמרי עם ה', להגיד לו באמת מה שאני רוצה, איך שאני רוצה".
