ברל'ה קרומבי

"לא ארץ נוכרייה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו". כך נפתח נאומו של המנהיג היהודי שמעון החשמונאי בתשובתו לכובש היווני. כך נשמע מנהיג יהודי שצועד בראש מורם, בגאון. ככה נשמעת תודעה של נצח ישראל.

אלפי שנים לאחר מכן כתב ברל כצלנסון ביומנו: ״בנייננו אינו בניין אבנים, אלא בניין לבבות. אבן מונחת במקום שמניחים אותה, לב האדם תמיד זע ונע. בניין זה טעון תמיד התחדשות, בדיקה ובחינה, ותמיד יש לשאול: האם הקו נטוי לעומת החזון?״ ערב עלייתו לארץ כתב כצנלסון: ״ברצוני להיות ניצוץ קטן… אני נמשך אל אותם עקשנים עמלים אשר השליכו הכול מאחורי גוום כדי לנסות ולהתחיל בחיים אחרים כדי להיפטר מן הגלות״. ככה נשמע חזון של גאולה.

תנועת שיבת ציון היא תנועה משיחית שהחליטה להחיש פעמי גאולה ולשאת את דגל שיבת ציון. הרצל היה משיחי. כצנלסון היה משיחי. א״ד גורדון היה משיחי. בן-גוריון היה משיחי. הרב קוק זצ״ל היה משיחי. וגם אנחנו משיחיים

המלחמה הזו גורמת לאנשים רבים לשאול בקול: למה באנו לכאן? במערכת החינוך הישראלית מלמדים את התלמידים על ״ראייתו של הרצל״, שחזה את השואה ועמל להקים מקלט בטוח לעם היהודי מפני ההשמדה. מלמדים שמהות הציונות היא הישראלי שמגן על עצמו בנשק עברי. שציונות היא מטוסי F16 שחגים מעל אושוויץ במצעד הניצחון.

כל זה נכון. כך נראית ההופעה של הציונות בעולם. אבל כל זה לא יכול לעמוד לבד. הציונות לא נולדה לשמש תשובה לפוגרומים, ועם ישראל לא כסף להגיע לארץ אבותיו רק בגלל זוועות קישינב ומאורעות הפרהוד. זה אלפיים שנה יהודים מכל הגלויות ומכל קצוות תבל כוספים, כמהים ומתפללים בדמעות לשוב לירושלים, לשוב לציון. זה אלפיים שנה בכל העולם מתפללים בבתי הכנסת מדי ליל שבת ״מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק הבכא, והוא יחמול עליך חמלה״. זה אלפיים שנה יהודים מנחמים זה את זה באבלם בברכה היהודית: ״בבניין ירושלים תנוחמו״. זו הנחמה היחידה של האומה הישראלית. וזה הרעיון היחיד שיכול לתת היום לעם שלנו כוח לנצח.

את מלחמות ישראל ניצחנו לא בזכות הפגיון ולא בזכות הטנקים. החשמונאים והחלוצים ינקו את כוחם מהחיבור לנצח ישראל. זו רוח הניצחון של מלחמת העצמאות ושל מלחמת ששת הימים. זו הייתה הכמיהה האדירה שהביאה לכאן את עליית החסידים בראשות רבי מנחם מענדל מוויטבסק ואת עליית תלמידי הגר״א ואת העלייה הראשונה והשנייה והשלישית, זו מהות הציונות.

מאשימים אותנו שאנחנו משיחיים. ובכן, הגיע הזמן שלא נתבייש ונגיד גם אנחנו בקול גדול: הציונות היא תנועה משיחית. תנועת שיבת ציון, עם שקם אחרי אלפיים שנה ושב לארץ מולדתו, היא תנועה משיחית שהחליטה להחיש פעמי גאולה ולשאת את דגל שיבת ציון. הרצל היה משיחי. כצנלסון היה משיחי. א״ד גורדון היה משיחי. בן-גוריון היה משיחי. הרב קוק זצ״ל היה משיחי. וגם אנחנו משיחיים.

לא ארץ נוכרייה לקחנו. לא באנו לכאן בשם מצוקת העם היהודי אלא בשם חזון הדורות. זה הבסיס לחזוננו המשותף כאן בארץ הזו. במדינה שהיא דמוקרטית, אבל לפני הכול עליה להיות יהודית. מדינה שחזון הדורות מנחה אותה, והיא מגשימה את הסיפור של נצח ישראל.

באין חזון ייפרע עם. הגיעה השעה שנכתוב יחד את חזוננו המשותף למחנה הלאומי. את החזון של השלב החדש בלאומיות הישראלית. שנכתוב יחד את הפרק החדש שאנו חווים בימים אלה ממש בספר תולדות שיבת העם היהודי לארצו. פרק שכולו חיבור לפרקים הקודמים ונכתב בענווה גדולה, כמו אותו ננס שרוכב על ענק ורק בכוחו מגיע לנקודה העליונה ביותר.

הפרק הזה לא התחיל היום אלא בסיפורנו הישן והנצחי. הוא עובר דרך אברהם אבינו ומשה רבנו ודוד המלך ואביי ורבא והגאון מווילנה ובעל התניא והרצל וז׳בוטינסקי והרב קוק. זה חזון הדורות.

בשנות התשעים סחב אותנו השמאל לאוסלו ולהרפתקאות הוויתורים לא כי זה היה רעיון טוב אלא משום שאנחנו לא הצגנו שום חזון אחר. כך קרה גם בבריחה מלבנון ובהתנתקות. כעת אנחנו אומרים בפה מלא, בלי להתבייש: הגיע הזמן להוביל את השינוי מתוך ראייה רחבה של מה טוב ומה נכון למדינת ישראל ומתוך הבנה איך מחברים את כל חלקי החברה הישראלית לחזון הלאומי של מדינת ישראל. הגיע זמן חזון.