אתי מידד
מה נשמע, שאלה אותי חברה. בסך הכול שאלה פשוטה, אבל פתאום מצאתי את עצמי נבוכה ולא יודעת מה לענות. הרגשנו שהיום השאלה הזאת היא פשוט שאלה לא-חוקית. רבים מאיתנו מרגישים פחד. פחד מהלא-נודע ופחד מהנודע. אנחנו חיים חודשים על חודשים בתוך מלחמה שלא יודעים את סופה. אנחנו גם יודעים שהמלחמה הזאת היא מלחמת קיום, מלחמת תודעה, מלחמת הטוב ברע. גם בחיים הפרטיים בתוכנו פנימה מתחוללת מלחמה. המלחמה יכולה לבוא לידי ביטוי בכל מערכות היחסים שלנו, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין הסביבה. אנו מוצאים את עצמנו לפעמים כמו המרגלים, שמפרשים שלילי, שלא מאמינים בעצמנו, לא מאמינים שהטוב ינצח. מאמינים לרע שמושך למטה, לייאוש.
באופן זהה אנחנו מתמודדים בנושא הלאומי. אנחנו חוששים: מה יקיים אותנו? מה יקים אותנו? התשובה היא שתקיים אותנו ההבנה על מה ולשם מה אנחנו נלחמים. השאלה היא על התפיסה, הקונספציה. יש קונספציה שלפיה היהדות והמשיחיות הן הנושא שבו צריך להילחם, והמלחמה הזאת לא התחילה בשמחת תורה. גם לא בקום המדינה, כשביררנו בינינו לבין עצמנו איזו מדינה תקום, מדינה של עם ככל העמים או מדינה של העם היהודי שחוזר לארצו. השאלה קדומה הרבה יותר.
כשאנחנו הולכים היום ברחובות חברון היהודית, עומדים תחת חומת הענקים שלרגליה עמדו המרגלים, אנחנו נבהלים כחגבים, מעדיפים לחזור אפילו לסבלות מצרים, כי הפחד והפרשנות השלילית השתלטו על התודעה. כלב בן יפונה, שהיה ביניהם, הרגיש שהוא מושפע ומתפחד, וכדי להגן על עצמו ולהינצל מעצת המרגלים הלך למערת המכפלה. להינצל מהפחד הגדול, שורש כל הפחדים: "בשנאת ה' אותנו", פחד מייאש. פחד שגורם לתחושה שמה שקורה חסר סיכוי, הרע שולט והרע ינצח, או בשפה העכשווית: אי אפשר לנצח טרור, אי אפשר לנצח את חמאס, חמאס הוא רעיון, ורעיון אי אפשר לנצח. אנחנו תלויים ב'ידידתנו' הגדולה, אין לנו די נשק, צריך להכניס סיוע לאויב. יושבים ומחכים בפחד לתגובת איראן במקום ליזום ולתקוף.
אבל בואו נחזור לכלב. מה עשה כלב? כלב הלך להתחזק אצל האבות והאימהות הטמונים במערת המכפלה, טמונים לצד מטמון מיוחד במינו, אדם וחוה שקבורים עם האבות בפתח גן עדן, במערת המכפלה. ולמה בא כלב להתחזק דווקא שם? כי שם נוגעים בנקודת השורש של סיפור העולם. הרי מה גרם לחוה להקשיב לנחש ולא לא-לוהים? הנחש אומר לה שהסיבה שה' אמר להם שלא לאכול מעץ הדעת היא כי הוא שונא אותם ולא רוצה שישלטו בעולם, "והייתם כא-לוהים יודעי טוב ורע". כלב בא להתחזק אצל האבות והאימהות, שאומנם עברו חיים לא-פשוטים, אבל נאבקו לחיות בתודעה ובתחושה שכל מה שקורה גם אם הוא קשה ומפחיד, הכול בא מאהבה.
זו אהבת עולם שהקב"ה אוהב אותנו. אוהב עמו ישראל ואוהב כל אחד ואחד מאיתנו. וכל מה שקורה לנו באופן פרטי ובאופן לאומי ובאופן עולמי, הכול בא מאהבה. זה לא אומר שאין פחד. יש פחד, והוא מלווה אותנו יום-יום. אנחנו לא מתעלמים ממנו ולא מכחישים אותו. להפך, פוגשים אותו, מקשיבים לו, מזהים את האמירה שלו אלינו ומוצאים דרכו את הרצון האמיתי האישי והמיוחד של כל אחד מאיתנו שלנו. זה תיקון האדם שמביא לתיקון העולם.
כיום, ובעיקר בשנה שקדמה לשמחת תורה, הרגשנו את הנגיעה בשאלות הקיום והמהות. נחשפו לפנינו גילויי השנאה והייאוש מהטוב, הפחדה והתפחדות. מאז שמחת תורה התגלתה לנו עוצמה אדירה: עוצמת החיילים שמביאים רוח אחרת, רוח של מסירות ואחדות, רוח משפחות חטופים שמביאות תקווה גדולה שהדרך לשחרור הילד הפרטי שלהם עוברת דרך שחרור כל ישראל מתודעת ייאוש לתודעת ניצחון. רוח גבורה של משפחות שכולות, רוח גבורה של פצועים ובני משפחותיהם שנלחמים יום-יום על ריפוי והחלמה, רוח אחרת של אוהבי הארץ במרחבי ארצנו בגבעות שאינם נכנעים להתנכלויות מבית ומחוץ, למעצרי שווא, מחזיקים ושומרים על הארץ הטובה למען כולנו. רוח תושבים בצפון שאינם מוכנים להתמגן, שדורשים היפוך, שמי שיתמגן יהיו הערבים, שדורשים שנשיב מלחמה שערה ונכה באויב עד חורמה. רוח של תפילות, המון תפילות, ובעיקר רוח אחרת במלחמה האישית של כל אחד ואחד מאיתנו בין הטוב לרע, וכל מי שבוחר ללמוד את הפחד ודרכו לבחור בטוב הוא המנצח, עושה שלום עם עצמו ומביא שלום לעולם, ברית של שלום.
השנה במועד שבו בכינו בכייה לדורות אנו מחכים לשמחת עולם, לשמחת תורה, כי הגיע הזמן.
