עו"ד זאב לב, התנועה למשילות ודמוקרטיה

לאחר יותר מעשור של מחקר, כתיבה ומאבק בעיוותים שבמערכת המשפט בישראל, המאמר שאתם קוראים כעת הוא הקשה, העצוב והכואב ביותר שכתבתי מאז תחילת פעולתי בתחום. אפילו אני, שמכיר היטב את חוליי מערכת המשפט, לא הבנתי עד כמה התנתקה המערכת הזו ממדינת ישראל וכמה אנשי המערכת, שכאנשים פרטיים יכולים להיות אזרחים למופת, מוכנים לפגוע למעשה במדינה, בחיילי צה"ל ובאזרחי ישראל.

המאמר שאתם קוראים כעת הוא הקשה, העצוב והכואב ביותר שכתבתי מאז תחילת פעולתי בתחום. אפילו אני, שמכיר היטב את חוליי מערכת המשפט, לא הבנתי עד כמה התנתקה המערכת הזו ממדינת ישראל

במוצאי שמחת תורה תשפ"ד עצרו מלכת החיים במדינת ישראל, וכלל אזרחי המדינה התאחדו במלחמה באויב הנורא שהכה בנו, אגב עצירת הוויכוחים והמלחמות הפנימיות שהתנהלו במדינה בשנה שקדמה לאסון. בחזית הדרום ובחזית הצפון לחמו כתף אל כתף אנשי ימין ואנשי שמאל, מתנחלים ועירונים, תומכי הרפורמה ומתנגדיה. אפילו בכנסת נעצרו כל הליכי החקיקה, והיריבות שבין האופוזיציה לקואליציה הוקפאה לצורך התמקדות בלחימה.

רק מערכת אחת במדינת ישראל המשיכה לנהוג כאילו אירועי שמיני עצרת לא נגעו לה כלל. רק מערכת אחת, כפי שאראה להלן, המשיכה כל העת בפעולתה הרגילה בלי להפנים אפילו לרגע את הצורך באחדות, גם אם זמנית, ובהפסקת המאבק שהתנהל עד אז בין הרשויות. יותר מכך, נראה כי אותה מערכת, מערכת המשפט, רק החריפה מאותו היום את התנתקותה מהציבוריות הישראלית וממדינת ישראל עצמה והחלה להתנהל משל הייתה ישות זרה, חיצונית למדינה, המשרתת אינטרסים בין-לאומיים ולא מקומיים.

רמזים ראשונים לחוסר ההפנמה של מערכת המשפט את הצורך בשינוי תפיסה החלו להופיע כמעט מייד לאחר הטבח. לדוגמה, כבר בנובמבר התברר כי המשנה לפרקליט המדינה מונע מהמשטרה לפתוח בחקירה נגד רופא בבית החולים ברזילי שסימן לייק על עשרות פוסטים, סרטונים ותמונות שתמכו בטבח שעשה חמאס ושיבחו אותו. הנימוק היה כי אין מקום לפתיחה בחקירה בגין "גילוי הזדהות עם ארגון טרור" בשל סימוני לייק. בדיעבד, זו הייתה רק הסנונית הראשונה. פחות מחודשיים לאחר מכן, בעוד חיילי צה"ל לוחמים ברצועת עזה ועשרות אלפי חיילי מילואים פרוסים בגבול הצפון, הפיל בג"ץ את הפצצה האמיתית ופרסם שני פסקי דין תקדימיים אשר היו למעשה שינוי של שיטת המשטר בישראל.

זו הפיכה משטרית שטרם הייתה כמותה במדינת ישראל: קביעה כי בית המשפט עליון על כל דבר חקיקה של הכנסת ויכול לבטל גם חוקי יסוד, ואפילו את חוק יסוד השפיטה, שמעניק לבית המשפט עצמו את סמכויותיו

בינואר 2024, בשיאה של הלחימה לכיבוש הרצועה, כאשר המדינה נמצאת בשיא האחדות הפוליטית והציבורית, פרסם בג"ץ שני פסקי דין שבהם פסל, בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל, חוק יסוד שחוקקה הכנסת. פסק הדין הראשון היה הפסיקה שביטלה את התיקון לעילת הסבירות ולמעשה קבעה כי בג"ץ יכול לפסול אפילו את חוק יסוד: השפיטה. פסק הדין השני קבע כי התיקון לחוק הנבצרות (שהוא למעשה תיקון של חוק יסוד: הממשלה) יחול רק מהכנסת הבאה, בניגוד למה שקבעה הכנסת כשחוקקה את התיקון לחוק היסוד.

זו הפיכה משטרית שטרם הייתה כמותה במדינת ישראל: קביעה כי בית המשפט עליון על כל דבר חקיקה של הכנסת ויכול לבטל גם חוקי יסוד, ואפילו את חוק יסוד השפיטה, שמעניק לבית המשפט עצמו את סמכויותיו. יותר מכך, המשחק ששיחק בג"ץ עם מועד התחולה של חוק יסוד הממשלה (מה שמכונה "חוק הנבצרות") הפך את בית המשפט לא רק לבעל זכות וטו על חוקי היסוד אלא גם למחוקק ממש, כיוון שבמקרה הזה לא פסל בית המשפט את החוק אלא שינה את התוכן שלו.

במקרה של חוק הנבצרות, מעבר להפיכה המשטרית שעשה בית המשפט בעצם ההתערבות בחוק היסוד, היו תוצאות הפסיקה עצמן קטסטרופליות מבחינה חברתית. המטרה של הכנסת בתיקון חוק הנבצרות הייתה להבהיר כי ראש הממשלה, שנבחר על ידי הכנסת, ולמעשה על ידי הציבור, יכול להיות מודח רק על ידי הכנסת, ונבצרות היא רק מצב שבו ראש הממשלה אינו יכול לתפקד פיזית, כמו במקרה של אריאל שרון. פסיקת בית המשפט פתחה את הפתח לסדרת עתירות של התנועה לאיכות השלטון וגופים אחרים לפנות ליועמ"שית ולבקש שתוציא את ראש הממשלה לנבצרות משפטית, ולמעשה פתחה את הפתח לאיום על הדחת ראש ממשלה על ידי מערכת המשפט בזמן מלחמה.

את שתי הפצצות הללו, שהציתו מחדש את כל להבות המחלוקת סביב הרפורמה במערכת המשפט שהקפיאו הכנסת והממשלה לנוכח המלחמה והצורך באחדות שורות, הטיל בית המשפט בקלות דעת בזמן שעם ישראל קובר את בניו שנפלו בלחימה ברצועה.

בסך הכול התקבלו בבית המשפט מתחילת הלחימה יותר משלושים עתירות של מחבלים, תושבים עזתים וארגוני שמאל, אשר במקום להידחות על הסף נקבעו לדיון והטילו עומס אדיר על הצבא ועל משרד הביטחון

רכבת דוהרת

מכאן החלו הדברים להידרדר בקצב הולך וגובר. מרגע שהבינו אויבי ישראל כי מערכת המשפט לא שינתה כלל את התנהלותה בעקבות אירועי שמיני עצרת, נפתח השער למבול של עתירות. עשרות עתירות הוגשו על ידי ארגוני שמאל, אזרחים ואפילו מחבלי הנוח'בה עצמם בשלל נושאים, ולכולן נתן בג"ץ מקום, קבע דיונים ואילץ את המדינה להשיב עליהן, לעיתים אגב זימון קציני צה"ל לצורך מתן תשובות.

כך נקבעה לדיון עתירה שביקשה למנוע גירוש עזתים שהיו מטופלים בישראל בחזרה לשטח הרצועה (למעשה העתירה הצליחה, והמדינה אכן נאלצה להימנע מגירושם). עתירה אחרת, שדרשה את הגדלת הסיוע ההומניטרי לרצועה, נידונה בדיון מצולם בבג"ץ, ולכל העולם שודר נאום שהאשים את מדינת ישראל בפשעי מלחמה ונישא בלא הפרעה באולם בית המשפט העליון. השופט יצחק עמית תחקר את נציגי המדינה ארוכות בנוגע לאפשרויות להכנסת סיוע נוסף לרצועת עזה, גם במחיר פגיעה בתוכניות הטקטיות של הצבא.

בה בעת התקבלו עתירות שדרשו מצה"ל למסור את גופת המחבל ואליד דקה, שנשמרה לצורך משא ומתן לשחרור חטופים ישראלים, וכן עתירה להכנסת אזרחים עזתים פצועים למדינת ישראל בזמן הלחימה. עתירה למניעת הריסת בית מחבל שרצח שוטר בירושלים נקבעה גם היא לדיון (השופט עמית כיכב כאן שוב כאשר ניסה למנוע את הריסת בית המחבל), ועתירה בשם מחבלי הנוח'בה הכלואים בישראל הביאה לידי פגישתם עם עורכי דין ומבקרים, דבר שבתורו הזמין את העתירה הבאה, שדרשה את שיפור תנאי הכליאה של אותם מחבלים. ביולי 2024, באחד הדיונים בעתירות הללו, נזפה השופטת דפנה ברק-ארז במדינה על הזמן הרב שנדרש להבאת מחבלי הנוח'בה לפני שופט. עתירה אחרת, שניתן בה צו על תנאי, דרשה לבטל את "חוק אלג'זירה", אשר ביקש למנוע את שידורי ערוץ הטרור הזה בישראל.

בסך הכול התקבלו בבית המשפט מתחילת הלחימה יותר משלושים עתירות של מחבלים, תושבים עזתים וארגוני שמאל, אשר במקום להידחות על הסף נקבעו לדיון והטילו עומס אדיר על הצבא ועל משרד הביטחון, שנדרש להשקיע משאבים ולהשיב עליהן. בחלקן הייתה התוצאה בפועל הצלחת העתירה, ומפחד בית המשפט הסכימה המדינה להיכנע, ולו חלקית. כך קרה לדוגמה בסוגיית תנאי אסירי הנוח'בה במחנה שדה תימן, שהובילה לשחרור מחבלים רבים, ובהם מנהל בית החולים שיפאא בעזה, בסוגיית גירוש עזתים בחזרה לרצועה, שנמנע, ובנושאים רבים נוספים. אם בכך לא די, ב-10 ביולי פורסם כי הנהלת בתי המשפט דרשה לממן מכספי משלם המיסים הישראלי ייצוג משפטי פרטי למחבלי חמאס שהסנגוריה הציבורית סירבה לייצגם, באותו זמן ממש שהיועמ"שית מתנגדת להתיר לשר לביטחון לאומי ייצוג פרטי בעתירה כנגדו.

לשיא, בינתיים לפחות, הגיע בית המשפט כאשר קיבל לדיון עתירה של לא אחרת מהרשות הפלשתינית בכבודה ובעצמה, אשר עתרה לפסול שני חוקים של הכנסת שמחייבים אותה לפצות נפגעי טרור. שני החוקים הללו, שחוקקה הכנסת במרץ האחרון, הטילו חובה על הרשות לפצות נפגעי טרור שנפגעו על ידי פלשתינים תושבי הרשות. בית המשפט, במקום לדחות את העתירה אגב חיוב בהוצאות המשפט, דרש את תשובת המדינה ואף קבע את העתירה לדיון, משל היה ערכאה זרה או איזה טריבונל בין-לאומי המבקש לתווך בין הרשות הפלשתינית ובין מדינת ישראל.

יש עוד דוגמאות מקוממות רבות, לצערי רבות מכדי שיוכל המאמר הזה להכיל, אולם התמונה הכללית שכבר ברורה היא של מערכת משפט שפשוט אינה רואה עצמה חלק ממדינת ישראל

הפרקליטות נגד הלוחמים

ואולם ההתנתקות מהאינטרס הישראלי והמגבלות ההולכות וגוברות על הצבא לא אירעו רק במסדרונות בית המשפט. הן נחלת מערכת המשפט כולה. כפי שפורסם, הפרקליטות הצבאית הכניסה למעצר לוחמי מילואים שמחבלי נוח'בה שבויים התלוננו עליהם, ובה בעת נפתחה חקירה בגין רצח, לא פחות, נגד אזרחים שמיהרו בשמיני עצרת לעזרת אחיהם שבדרום וחיסלו מחבלי חמאס. קחו רגע בשביל להפנים את הבושה: אזרחים שסיכנו את חייהם למען אחיהם ויצאו להילחם במחבלים בזמן שמדינת ישראל פשוט לא תפקדה, מוצאים עצמם נאשמים ברצח בשל פעולתם.

במקרה אחר פורסמה הנחיה של הפרקליטות הצבאית להימנע מחיסול ממוקד של פעילי טרור שאינם "משויכים ארגונית" לחמאס או לארגון טרור מוכר. כך לכאורה מקבלים חסינות "סתם" אזרחים עזתים גם אם צולמו משתתפים בטבח יהודים, רק משום שאינם "חברי מועדון רשומים" בחמאס.

גם במשרד היועצת המשפטית לממשלה לא טמנו את ידם בצלחת. ביוני בלבד הספיקה היועמ"שית להילחם מלחמת חורמה במבקר המדינה כאשר מנעה ממנו לערוך ביקורת על אירועי שמיני עצרת, בדרישה כי תוקם בנושא ועדת חקירה ממלכתית (שתהיה, כנדרש בחוק, בראשות שופט בית המשפט העליון), להתנגד לעמדת הממשלה בדרישה לדחות את הפסקת התקציב לישיבות החרדיות, דרישה שעניינה שמירה על היציבות הפוליטית והחברתית בזמן המלחמה, וכן לקבוע קביעה תקדימית כי מעתה ואילך משרדי הממשלה כפופים תפקודית להוראות היועמ"ש ולא להוראות הממשלה כל עוד לא נפסק אחרת.

מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים בלא מערכת משפט, אולם היא לא תוכל להמשיך להתקיים תחת מערכת המשפט הנוכחית

אותה יועמ"שית קבעה גם כי יש "מניעה משפטית" למנות נציב שירות המדינה על ידי הממשלה, התנגדה לעמדת השר לביטחון לאומי בניסיון לתקן את פקודת המשטרה, והגדילה לעשות כאשר התבטאה בפומבי כי דרישת הממשלה לייצג את עצמה בבג"ץ גיוס בני הישיבות היא "המשך הרפורמה המשפטית". באותו זמן צוטט היועמ"ש הקודם, אביחי מנדלבליט, תומך בצווים שהוציא בית המשפט הבין-לאומי בהאג נגד מדינת ישראל, ואומר בפומבי: "בעיניי הצווים מאוד מתונים ונכונים".

יש עוד דוגמאות מקוממות רבות, לצערי רבות מכדי שיוכל המאמר הזה להכיל, אולם התמונה הכללית שכבר ברורה היא של מערכת משפט שפשוט אינה רואה עצמה חלק ממדינת ישראל. ה"מערכת" ממשיכה לרדוף אחרי כוח ושלטון, מסכסכת בין אוכלוסיות בזמן מלחמה ממש (אגב ניסיון לעורר מחדש את הפחדים מה"רפורמה המשפטית" וליבוי המחלוקות בנושא הגיוס), פוסלת חוקים וחוקי יסוד, מגבילה את חיילי צה"ל ואף לוקחת אותם למעצר משדה הלחימה ממש. זו תמונה מחרידה שמדינה חפצת חיים אינה יכולה להשלים איתה.

המתסכל בניסיון לכתוב את המאמר הזה היה החשיפה לא רק לתוכן הנורא אלא גם לקצב האירועים. כל יום שחלף הוביל לעוד ועוד צווי בית משפט אנטי-ישראליים, הנחיות פרקליטות מקוממות, מעצרים של לוחמים ושלל התבטאויות הזויות, ונאלצתי לשכתב את המאמר שוב ושוב. אני בטוח שבין כתיבת שורות אלו לפרסומן כבר התפרסמו עוד כמה אירועים שבהם פעלה מערכת המשפט הישראלית נגד מדינת ישראל.

התמונה קשה, אבל למעשה הייתה צריכה להיות צפויה מראש. זה שנים הבין כל מי שעיניו בראשו כי מערכת שאין עליה כל ביקורת או פיקוח ציבוריים ואינה רואה עצמה מחויבת לציבור אלא לערכים פרוגרסיביים וגלובליים, דינה להתנתק מהאינטרסים של מדינת ישראל ושל אזרחיה ולשרת את עצמה בלבד, ובפועל – את האויב.

מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים בלא מערכת משפט, אולם היא לא תוכל להמשיך להתקיים תחת מערכת המשפט הנוכחית. הציבור הישראלי, אם הוא חפץ חיים, חייב להתעורר ולתקן את המערכת הזו כדי שתחזור להיות חלק מתפקד ומועיל במדינה, ובעיקר כדי שתהיה כפופה לביקורת הציבור. השינוי הזה לא יקרה ביוזמת הכנסת או הממשלה; היוזמה חייבת לבוא הפעם מהציבור הציוני והשפוי, שידרוש ברחובות ומול בתי השופטים והפרקליטים את החזרת השפיות למערכת המשפט הישראלית.