1.
"למה אני אוהב את הרבי מלובביץ'?" זו הכותרת של קטע קצר שפרסם הרב ניר מנוסי. השבוע ציינו 30 שנה לפטירת הרבי מלובביץ' זצ"ל. הנה כמה מהתשובות של ניר, שנותנות לכולנו כיוונים מעשיים:
- תקומה אחרי השואה: הרבי מלובביץ' הגיע לאמריקה אחרי החורבן של יהדות אירופה. שמירת תורה ומצוות נראתה כמו משהו מיושן, שאינו קשור לעולם החדש הזה. הוא הפך את כיוון התנועה: יותר תורה, יותר גאווה יהודית, יותר חינוך. זו הייתה תשובה עוצמתית של חיים: היטלר רצה להגיע לכל יהודי, גם הרחוק ביותר, כדי להרוג אותו. הרבי הכריז על מהפכה של תחייה. הוא רצה להגיע לכל יהודי, גם הרחוק ביותר, כדי להחיות אותו.
- "זריזות במתינות". הוא לא לקח יום אחד של חופש בחייו, הנהיג וניהל מוסדות חובקי עולם, ענה לאלפי מכתבים ובקשות, אבל תמיד בחיוך ובנחת, בלי שום סימן של עייפות. הרבי קרא לזה "זריזות במתינות" – עבודה נמרצת ומהירה, אבל חדורה בשלוות נפש מבפנים. הלוואי עלינו, בחיים שלנו.
- כולנו שליחים. הוא הנהיג את מפעל שליחי חב"ד המפורסם, אבל הזכיר שלא רק הם שליחים. כל אחד הוא שליח. אם אתה יודע את האות א' בלבד – תלמד מישהו שלא יודע אפילו את האות א'. יש לך מה לתת, העולם מחכה לך ולשליחותך.
- נשים הן שליחות. הוא טען שעליית מעמד האישה היא מהלך קוסמי, רוחני. שנשים צריכות ללמוד וללמד, ושאישה היא לא אשת השליח, היא שליחה בפני עצמה. אבל מעמד האישה האמיתי, הזכיר, קשור גם בזכות הקדושה להרות וללדת ולחנך ילדים.
- מימוש עצמי בדורנו. הרבי עודד אנשים לשים את האגו בצד ודווקא כך לגלות את עצמם באמת. אם תשים את הזולת במרכז ולא אותך – תעסוק יותר במה שיש לך להעניק ולתרום. כך אתה באמת מממש את עצמך, והעולם כולו מתברך ממך.
זה היום ללמוד מהמורשת העצומה הזו. בשורות טובות.
2.
"שלום סיון, שמי ענת מאיר. בעלי דוד מאיר הי"ד נפל בקרבות בבארי בשמחת תורה. אם מישהו היה אומר לי לפני 7.10 שאאבד את החצי השני שלי, הייתי אומרת לו שני דברים: שאני לא אצא מהמיטה, ושאני עם אלוקים סיימתי.
אבל הנה, זה קרה. איבדתי את היקר לי מכול, ואיכשהו – אין לי מושג איך – אני קמה מהמיטה בבוקר. ואיכשהו – האמונה שלי רק התחזקה, והפרספקטיבה על כל החיים השתנתה גם היא.
מעולם לא חשבתי שהשם שלי יהיה כתוב על מודעה של תפילת נשים ענקית לאחדות וגאולה, או שאני אדבר ככה על המשיח. ויש לי תחושה שהרבה יזדהו איתי, גם כאלה שלא חוו אובדן פרטי. כולנו לא אותם האנשים שהיינו לפני.
בהתחלה הרגשתי שאולי אני משוגעת, מנסה להיאחז במשהו כי איבדתי את כל החיים שלי. אבל הבנתי שלא. האמונה שלי עמוקה ואמיתית. הרמתי את הראש, קראתי ולמדתי, ולא האמנתי שהכול כתוב בספרים: נבואות חורבן שמתקיימות הן סימן לכך שככה יתקיימו גם נבואות הגאולה.
אני לא מבינה כלום, אבל מבינה שקורה פה משהו הרבה יותר גדול מאתנו, שאין לנו שום דרך להבין, ודווקא זה מה שנותן לי ביטחון: הובטח לנו שבסוף יגיעו ימים שלמים ויפים, מלאים באור שאנחנו לא מסוגלים בכלל לדמיין.
בואו לא נייפה את המציאות. הדרך לשם קשה מנשוא, כולנו מרגישים את זה. היו צדיקים גדולים שלא רצו לחיות בדורנו כי ידעו שזאת תהיה תקופה קשה בכל ההיבטים. ואנחנו, דור של נשמות גדולות, זכינו לחיות בתקופה הגדולה הזאת.
אז נכון, אין לנו מושג איך זה יקרה ומתי, ואצל הקב"ה אין דד־ליינים, אבל מריחים באוויר שמשהו גדול וחריג קורה פה. אז הנה אני, שאי אפשר היה לדמיין שאכתוב משהו כזה לפני כמה חודשים, מבקשת מכן להצטרף אלינו לתפילה.
מוזמנות להגיע או להתפלל איפה שאתן, כי כולנו רוצים שלום, שלווה, ביטחון, אמת אחת ברורה. אין לי ספק שיש לתפילה שלנו כוח עצום וגדול. אומרים שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל. אומרים שבזכות נשים צדקניות – גם ניגאל".
3.
שוב זכיתי לראות בעיניים אור מתוך החושך: אוניברסיטת מילווקי. על הדשא בחוץ היה עד לא מזמן מחנה האוהלים של תומכי חמאס. אסור לשכוח את זה, אסור לנרמל את זה: במוסדות האקדמיים של המעצמה הגדולה בעולם השמיעו קריאות להשמדת ישראל ולגיטימציה לאירועי 7.10.
אבל עכשיו, ממש בדירה ממול, אני מבקרת בבית החדש של טליה ולב ווסקבויניק, זוג שליחי חב"ד צעיר ומתוק, שזה האירוע הראשון שלהם. הם ממש מתרגשים. על הקיר, ליד המזוודות, טליה תלתה רשימת משימות: לטפל בוויי־פיי, לארגן את חדרי השינה, וממש תוך כדי שהיא מתארגנת על הבית הפרטי שלה, הוא הופך לבית חב"ד.
עשרה סטודנטים הגיעו לחנוך את המקום. אמרתי להם שנראה לי שהגעתי לארצות הברית בשבילם ולא בשביל כל שאר ההרצאות, כי הם עושים היסטוריה. עשרה צעירים יהודים שבאו להיות יחד, בצד הנכון של ההיסטוריה, שבאו לחזק את הזהות שלהם בתקופה מבלבלת.
דיברנו על ישראל ועל המצב, על תקשורת ועל אקדמיה. טליה ובן סיפרו שהם בעצמם היו צעירים אמריקאים רחוקים מאוד ושבתור סטודנטים בקמפוס גילו את יהדותם. איחלתי להם שהבית הזה יהיה קטן מדיי, כמה שיותר מהר. כי הרי טליה תדאג לוויי־פיי (לארח אנשים עוד לפני שדאגת לקליטה סלולרית בבית שלך, זו באמת מסירות נפש!). והעשרה האלה יוכלו לומר שהם היו הראשונים, כשכבר יהיו כאן סעודות שבת של מאות אנשים. ובסוף הרי האוהלים בחוץ הם שקר שנעלם, אבל כאן יש אמת.
4.
"אני קמה בבוקר ולא יכולה לטעום שום דבר לפני שאני אומרת את פרק התהילים של 'החטוף שלי'", כך מספרת לי חדווה פדרמן שמסיעה אותי לשיקאגו ומסבירה: "היה פה אירוע ענק, שבו כל אחד אימץ רוחנית חטוף. אני קיבלתי את עומר שם טוב, עומר בן שלי. קראתי שהוא בן 21 ולכן פרק התהילים שלו הוא כ"ב, כי הוא נכנס לשנתו הכ"ב".
ואז היא עוצרת ושואלת: "הוא עוד לא בן 22, נכון? כי אם הוא כבר היה בן 22 אני צריכה להחליף לפרק כ"ג".
מייד כתבתי לשלי שם טוב, אימא של עומר. שלי התרגשה מאוד לשמוע. חדווה התרגשה מאוד שמהרכב שלה בארה"ב כותבים לשלי, בהרצליה. ועומר בן שלי? הוא בן 21 ותשעה חודשים.
בשורות טובות!
5.
מי מקור המידע שלנו על המצב? אחרי חמישה מפגשים והרצאות בארצות הברית, עם שאלות קשות מאוד שנשאלתי על ישראל, הבנתי כמה חשוב לבדוק מי מספק לך את המידע עליה.
וזו בדיוק, אבל בדיוק, השאלה שעולה מתוך פרשת השבוע שקראנו בשבת: למי אתה מקשיב? עשרה מרגלים חוזרים מארץ ישראל עם תחזית שלילית, ורוב העם פשוט מאמין להם. רוב העולם גם מאמין לרוב התקשורת העולמית היום.
רק שניים – יהושע וכלב – השמיעו תחזית נכונה ומלאה באמונה.
התורה מספרת שלשני המרגלים הצודקים הייתה "רוּחַ אַחֶרֶת". הם העזו להיות אלטרנטיביים, במיעוט, בעמדה רוחנית לא פופולרית, אבל בסוף הם כמובן צדקו.
אתמול באירוע בעיר מילווקי ציטטו אנשים כלי תקשורת שמתייחסים למנהל שיפא ששוחרר, לצערנו, כאל גיבור. הוא מעז לספר על 'מעלליה' של ישראל, וחלק מהעולם מקשיב ומאמין. אחר כך שאלו על 'רצח עם' שישראל עושה בעזה.
אפשר וצריך לענות לזה, אבל לפני הכול: מי מקור המידע שלך, כשאתה שומע על ישראל? מי מספר לך את הסיפור, ומה המטרה שלו? ואיך מתחברים לתדר של יהושע וכלב גם כיום, בחדשות שאנחנו צורכים?
