במותם ציוו לנו את ההנהגה 

נעמן לבבי וטל קופל, פורום כיוון

בחודש מאי האחרון, בזמן שעוד משפחה של נופל בוגר עלי קיבלה בשורת איוב, אמר שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר משה (בוגי) יעלון: "המכינה בעלי אנטי-ממלכתית, הייתי סוגר אותה היום". כשמנתה המכינה את הנופל ה-19 (נכון לכתיבת שורות אלו כבר טיפס מספרם ל-21) הצטרף אליו האלוף (במיל') נמרוד שפר, אחד התומכים הבולטים ב'ביטול התנדבות' לצבא. קדמו להם פוליטיקאים בשמאל הישראלי כמו תמר זנדברג ואחרים. המכינה בעלי היא סמל המעורר באנשים הללו תגובות של חרדה ודפוסי התנהגות של טורף. מדוע?

ב-19 בדצמבר 1947 פרסם המשורר נתן אלתרמן את שירו הידוע 'מגש הכסף', והשיר הפך למושג. בלב מלחמת השחרור זיהה אלתרמן את הצורך לתת צורה וסמל לגיבורי המלחמה שנפלו בהמוניהם על גאולת העם ואדמת המולדת. בשירו דיבר אלתרמן על נער ונערה, סמל לכלל לוחמי תש"ח: "דֹּם הַשְּׁנַיִם יִגְּשׁוּ, וְעָמְדוּ לִבְלִי נוֹע, וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים". והאומה, בלשונו של אלתרמן שואלת: "מִי אַתֶּם?" ותשובתם: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים".

המסר ברור. מחירו של שחרור ומחירה של ריבונות הם דם. משמעו של מגש הכסף הוא שהנערים הם המצע שעליו חירותנו ניתנת. בהיפוך המושג, אין המדינה ניתנת ללא תשלום בדם. שירו של אלתרמן הפך (ובצדק) למגש הכסף את השכבה החברתית המסוימת שנקראה דור הפלמ"ח, ששילמה את מחירו הכבד של הניצחון במלחמת השחרור. אלתרמן העניק להם זכות מוקנית לטעון להנהגה. נוצר סמל, והסמל היה למקור הזכות של מפא"י להנהיג את עם ישראל 29 שנים.

המחנה הלאומי נבוך למראה התנהלות קבוצות דוגמת אחים לנשק ואינו מבין הכיצד גיבורי דור עבר עומדים מול הנתינה העצומה של בוגרי עלי והציבור הדתי-לאומי בכלל וסונטים בהם "משיחיים" ו"סכנה". שואלים תמימים וטובים: הכיצד זה אין רואים את נתינתנו והקרבתנו?

נתוני הנופלים מביאים במבוכה את בניו של דור הפלמ"ח. זהו תהליך ארוך ימים, אולם זה שלושה עשורים לפחות הדור הזה הולך ונסוג מהתרומה ומהסכנה שיש בשירות קרבי בצבא היבשה. את הפער שנוצר ממלאים בוגרי 'ישראל השנייה', בדגש על בוגרי הציונות הדתית בכלל ומכינת עלי בפרט. מכינת עלי כסמל היא מגש הכסף החדש. היא מסמלת את המעבר של מגש הכסף מיורשי דור תש"ח אל דור גוש אמונים ויורשיו. מלוחמי ההגנה ויורשיהם בקיבוץ בית השיטה אל בוגרי עלי ואחיותיה מירוחם ומהגליל.

שתי דוגמאות קטנות אך מייצגות: מחד גיסא תא"ל אפי איתם נולד ב-1952, ובנו איתמר משרת כעת כמג"ד במילואים ואף נפצע במלחמה. מאידך גיסא האלוף גיל רגב, טייס מהולל, נולד ב-1951. בספטמבר 2023, כחודש לפני אירועי שמיני עצרת, התראיין ואמר על נכדו: "לא טוב למות בעד ארצנו, לא טוב… ואם אתה לוקח סיכונים על עצמך, שיהיו למען השלום, לא במלחמה". והוסיף: "אני לא רוצה שהוא יהיה לוחם… אז אני אומר שימות למען השלום". שננים בני אותו דור, האחד בעל תשובה שעבר מן הקיבוץ ל'התנחלות' בגולן ובנו לוחם בחזית, השני מ"מיטב בנינו", טייס מהולל, שקורא לנכדו שלא לשרת בקרבי. האחד חינך לנשיאה בנטל ולניצחון, השני מחנך לדרך ה"שלום", שכולה בריחה מהנטל והסכנה.

כאמור, המחנה הלאומי נבוך למראה התנהלות קבוצות דוגמת אחים לנשק ואינו מבין הכיצד גיבורי דור עבר עומדים מול הנתינה העצומה של בוגרי עלי והציבור הדתי-לאומי בכלל וסונטים בהם "משיחיים" ו"סכנה". שואלים תמימים וטובים: הכיצד זה אין רואים את נתינתנו והקרבתנו?

כאן מתגלה חוסר ההבנה של הציבור הדתי-לאומי במלאכת ההנהגה והשלטון. גנרלים כיעלון או כשפר, ראשי שב"כ ומוסד כמו גילון או פרדו, פוליטיקאים ציניים משמאל ועיתונאים בעלי מידות מוסר לקויות, כולם מבינים את שהציבור הלאומי אינו מבין: היוקרה של עלי, של הסמל, היא הלגיטימציה למשול ולהנהיג את החברה הישראלית בשנים הבאות. המאבק נגד עלי הוא מאבק נגד הלגיטימציה הגדלה של הציבור הדתי-לאומי והלאומי בכללותו להנהיג את מדינת ישראל. זהו מאבק בין קבוצה חברתית הנמצאת בדמדומי שלטונה ובין הקבוצה החברתית שכבר כעת, בזמן אמת, יורשת אותה.

אם נתמקד במלחמה הנוכחית ובסיטואציה הצבאית, תהליך חילופי האליטות גורם קיפאון צבאי מסוכן. המחנה הלאומי הוא עמוד השדרה של הפיקוד הזוטר ושל הלוחמים, ואילו האליטה של הצבא (המטכ"ל) נעולה בקרב נסיגה תרבותי-ערכי של מעמד חברתי דועך. המטכ"ל נאבק בכל כוחותיו נגד "הדתה" של הצבא בעוד שיעור מכריע מחבריו דתיים והם מעצם קיומם "הדתה". מבחינה ערכית השטח מדבר על "ניצחון מוחלט" ועל "הכרעה", ואילו דובר צה"ל אומר שחמאס הוא "רעיון שלא ניתן להכריע". מעשית הציבור הדתי נלחם במלחמת מצווה לתפיסתו, והמטכ"ל נאבק שמא ייכתב "הי"ד" על מצבת הלוחם החרדי. בין פחדנות להכרעה, בין הומניזם משולל הקשר לנקמה, זה הנתק שבין מי שטוען לפיקוד ומי שאוחז באלונקה.

כאשר עלה לשלטון הליכוד בראשות מנחם בגין בשנת 1977 הוכתר המאורע בשם "מהפך", אולם מנקודת מבט מעשית לא התרחש מהפך פוליטי. המהפך האמיתי היה התבצרותה של קבוצה חברתית בעמדות השפעה ושלטון לא-נבחרות וצמצום כוחה של הרשות הנבחרת. הליכוד לא הצמיח אליטה בעלת קנה מידה ראוי. הליכוד, ובגין בראשו, לא תפסו את עצמם בעלי מניית שליטה במוסד המתקרא מדינת ישראל, ולכן הם חסרי כל אחיזה ממשית בכיוון שאליו המדינה מתפתחת. בניגוד לכישלון של הליכוד, הציבור הדתי-לאומי רכש את הכלים המוסדיים הללו עוד מימי 'תורה ועבודה'. לתנועת המזרחי היו ויש מוסדות שבהם מערכות מתפקדות היוצרות ערכים, סמלים, תרבות, מחקר ותקשורת. הניצנים הללו מגיעים כעת ללבלוב עם הקורבן העצום במלחמה. לאחר שירש הציבור הנזכר לעיל את ערך ההתיישבות ומוסדותיו, הגיע זמן לרשת את הממסד הביטחוני, המוסד החשוב ביותר בישראל.

לפי נתונים שריכז פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר-אילן, 56 נופלים, 15.5 אחוז מכלל הנופלים, התגוררו ביהודה ושומרון, פי שלושה מגודלו היחסי של ציבור זה באוכלוסייה. בהרצלייה, שגדולה פי עשרה מקרני שומרון, נפל אותו מספר של לוחמים כבקרני שומרון. לפי האומדן של פרופ' כהן, אם מרחיבים את קבוצת המדגם לכלל הציבור הדתי-לאומי, אנו מדברים על "לכל הפחות 40% מהנופלים", ואם נרחיב לציבור המסורתי-לאומי, המספרים יהיו מהממים עוד יותר.

המעבר להנהגה מחייב כל אחד ואחת מאיתנו. עלינו לתפוס את עצמנו ערכיים יותר, צודקים יותר ותורמים יותר. עלינו לתפוס את עצמנו בעלי השליטה במדינת ישראל

הנתינה והמחיר לא רק שלא פגעו בסמל, בעלי, אלא שבשנה הבאה ייפתח המחזור הגדול ביותר עד כה במכינת עלי, המייצג עלייה של כ-50 אחוזים במספר התלמידים. בשפה סוציולוגית אפשר לומר שעלתה יוקרת הסמל או יוקרת עלי.

המעבר למדרגה הבאה, מדרגה שבה יעצב הדתי-לאומי את הצבא מבחינה מוסרית על פי ערכיו, הוא המעבר מ"אחדות" ל"הנהגה". נדרש מעבר מ"אחדות" ל"שוויון הזדמנויות". לכל הקבוצות החברתיות בחברה היהודית יש שוויון הזדמנויות להוכיח את מסירותן, נחיצותן ותרומתן. הציבור החרדי בחר שלא להשתתף, הציבור החילוני הלך ונטה אל אינטרס כלכלי ואינדיווידואליסטי ונסוג מחילות היבשה (חי"ר, שריון, הנדסה), והציבור הדתי-לאומי ממלא את חסרונם בסדיר ובמילואים.

המעבר להנהגה מחייב כל אחד ואחת מאיתנו. עלינו לתפוס את עצמנו ערכיים יותר, צודקים יותר ותורמים יותר. עלינו לתפוס את עצמנו בעלי השליטה במדינת ישראל. לא מדובר בתפיסה אלימה או תוקפנית, לא מדובר בשתלטנות או באגרסיביות, מדובר בהוגנות בסיסית ובגאווה, בניצחון הציבור שאליו אנו שייכים בתחרות החופשית של תרומה לעם. מתרומת כליות וולונטרית ועד להשתתפות בצבא המילואים, הציבור הדתי-לאומי מוביל.

מתוך תפיסה עצמית של מנהיגים עלינו לדרוש את הזכות המוקנית בתרומה ונקנית בדם, מגש הכסף, להנהיג את המדינה, לנהל ולעצב את דמותה הערכית, המוסרית והתרבותית. לשם כך נדרשים מאבק רחב ודרישה רחבה. לשם השגת תקציבים בתחום התרבות והמחקר נדרש מאבק נרחב לשיבוץ אנשים המייצגים את סולם הערכים המנצח שלנו בהנהלת כל אחד ואחד מהמוסדות השייכים לנו כעם, ובראשם צה"ל. אנחנו דורשים הנהגה בתנאי לאחדות, ולא אחדות שהיא למעשה כפיפות וכניעה לאליטת העבר של ישראל.