כותרות חמות :

פסגות של רוח
פסגות של רוח

פסגות של רוח

היישוב הקטן פסגות שבבנימין ספג חמישה נופלים בני היישוב מתחילת המלחמה עם נפילתו השבוע של אֵלון ויס, תושב היישוב ואב לשבעה. רב היישוב יוסף ויצן, ששכל את בנו עמיחי בקרבות בכרם שלום בשמחת תורה, מספר על האמונה הגדולה ועל הדרך להתמלא בכוח גם בהסתרה שבתוך ההסתרה

 

באחד הבקרים השבוע, כשהתפלל הרב שלמה יוסף ויצן, רב היישוב פסגות, בבית משפחת ויס האבלה על נפילתו של אֵלון, אב המשפחה, ניגשה אליו אחת מנשות היישוב, אלמנת מלחמה, ואמרה שאין לה עוד כוח. "אמרתי לה: אני מסכים איתך שאת מרגישה שבורה, לגמרי נטולת כוחות", מספר הרב ויצן, "אבל עם המילה לגמרי אני לא מסכים, וההוכחה היא שאת בבית האבל, באה לעזור, להיות שותפה. לאנשים בסופו של דבר יש כוחות, יש בהם נשמה א-לוהית, רוח גדולה, ובהחלט יש זעזוע, כאב, אבל כשיש יסודות מחזיקים מעמד ומצליחים גם לצמוח".

הרב ויצן מכיר את השכול מקרוב. היישוב פסגות שכל חמישה מאנשיו במלחמה הנוכחית, שמהם ארבעה הרוגים בני פסגות שגדלו ביישוב. עמיחי ויצן, בנו של הרב, וידידיה רזיאל, מלוחמי כיתת הכוננות של כרם שלום, לחמו שעות בקרב גבורה נגד המרצחים והגנו בגופם על הקיבוץ. יחד גדלו בפסגות, יחד מסרו את נפשם. השבעה עליהם נערכה בפסגות. חנן דרורי, בן 26, שנפצע מפגיעת אר-פי-ג'י ברצועת עזה ונפטר מפצעיו, התגורר בפסגות עד לפני שנה וחצי, וסבו וסבתו עדיין מתגוררים ביישוב. יצחק צייגר משבי שומרון, שנרצח בפיגוע בתחנת הדלק בעלי, התגורר בפסגות מראשית הקמתו, ובנו מתגורר ביישוב. האחרון הוא אֵלון ויס, בן 49, שנהרג בשבת בצפון רצועת עזה.

השיחה עם הרב ויצן נערכה בימים הראשונים של השבעה. "אנשים רבים מרגישים שזה פותח להם עוד פצע ועוד אחד, וברגע שזו פעם שנייה, שלישית ורביעית, ומבחינת היישוב זו הפעם החמישית במלחמה הזו, זה נראה כאילו אין כוח", מסביר הרב ויצן. "ובאמת כשעולים להר הקדוש, הר הרצל, יש כאב נוראי שחודר וצער והמון זעזוע ומעין רעידת אדמה. בתים שאין להם יסודות איתנים נופלים. מי ששורד ויכול אחר כך גם להיבנות אלו הבתים שבנו אותם טוב ונכון על יסודות בריאים. הם יכולים לרעוד ברעידת האדמה, אך לא ליפול ולהישאר עומדים ויציבים".

 

סוד האמונה

הרב יוסף ויצן: "אנו מקווים שהם יצליחו לעמוד ברעידת האדמה הזאת, וגם אנחנו כקהילה. אלון לא יפסיק להיות נוכח, הוא יהיה נוכח בצורה אחרת, ממקום רחוק הרבה יותר. הכאב הוא על ההתרחקות הזאת"

"היסוד לכול הוא קודם כול אמונה שכל מה שקורה לנו מדויק מאוד ולא בר שינוי. אנחנו מבינים שיש פה משהו מסודר ואנחנו חלק מסדר ומתוכנית מדויקת, זה לא הגורל. איננו נתונים ביד הגורל, אנחנו מושגחים", מפרט הרב ויצן לבקשתי. "העולם אינו הפקר. דבר אינו קורה במקרה, אלא זהו סוד מבחינתנו. אנחנו לא יודעים הכול ולא יכולים להתיימר ולומר שאנחנו יודעים את כל הסודות.

"היסוד השני הוא שדבר אינו קורה לרעתנו. הקב"ה, שהוא מקור כל החיים, הוא טוב ומיטיב, ואפילו מאורעות קשים בסך הכול יהיו טובים. לצערנו אנחנו מאוד מעורבבים ומבלבלים בין 'כיף לי' ובין השאלה אם זה טוב או לא טוב. העולם המערבי שם בראש סולם הערכים שלו את הכיף והנעים, ובכל פעם שאנחנו נפגשים עם מציאות כואבת ולא נעימה, זה מרחיק אותנו מתכלית החיים.

"אנחנו צריכים להתרגל לשים בראש סדר העדיפויות שלנו את הטוב, ולא את הנעים. כשיהיה טוב מושלם, הכול יהיה נעים, אבל קודם כול אנחנו נהיה טובים והעולם יהיה טוב, וכדי שיהיה טוב צריך לעבור פרקים וזמנים שכואב לנו. הכאב כואב, אבל הוא אינו רע", מסביר הרב ויצן.

"הטוב היהודי הוא להיות שייך לעולם פנימי ונצחי של מידות טובות", מפרט הרב על התהליך שבו אנו נמצאים. "אנחנו במצב של כאב, ולא נברח ממנו, כי זו החוויה שהקב"ה רוצה מאיתנו, אבל היא נועדה לשנות משהו ולהצמיח משהו חדש כדי שיהיה טוב אמיתי פנימי וצנוע. אנחנו בעולם שהולך ובונה את עצמו כדי שנצליח להיות בגן עדן".

הרב יוסף ויצן: "חייהם של האנשים כביכול פרטיים לא פסקו, כי הם אינם אנשים פרטיים, והם ימשיכו לחיות דרך זה שאנחנו חיים. כך אנו מרגישים עם עמיחי, שאנחנו והילדים שלו חיים"

הרב מדגיש: "אנחנו בתקופה של גאולה, ויש לנו זכות עצומה. בגלות כשהיה פוגרום, יהודי לא היה יכול להגיד לעצמו שתהיה ישועה. הגלות היא מצב של הסתר, והתנועה העכשווית היא של גילוי פנים וחיוך". הרב פונה לדבר על השכול, שהרבה לבקר ביישוב בתקופת המלחמה: "אלון, שהסתלק מאיתנו השבוע, היה בעל יסודות בריאים, איתנים. כל הנשמות הגדולות הללו שעוזבות אותנו אינן מפסיקות להיות נוכחות בחיינו, ולעיתים אף יותר בחוזקה.

"איבדנו את עמיחי הי"ד בשמחת תורה", הוא עובר לדבר על החוויה האישית של השכול. "האם מאז עמיחי נוכח יותר בעולם?" שואל הרב ועונה: "בוודאי שבשמונת החודשים האחרונים הכוח של עמיחי והעוצמה שלו הרבה יותר נוכחים בקרב בני המשפחה, החברים, הקהילה. וכך יהיה בע"ה עם אלון, שבנה משפחה על היסודות האיתנים הללו. אנו מקווים שהם יצליחו לעמוד ברעידת האדמה הזאת, וגם אנחנו כקהילה. אלון לא יפסיק להיות נוכח, הוא יהיה נוכח בצורה אחרת, ממקום רחוק הרבה יותר. הכאב הוא על ההתרחקות הזאת".

הטלטלה שקהילת פסגות חווה מולידה עוצמות גדולות: "מבחינה קהילתית, אם אדם צריך להסתלק מן העולם, שזה יהיה ביישוב הקהילתי", מסביר הרב ויצן ומפרט מדוע: "יש לקהילה כוח מאוד גדול לנחם, יש תמיכה מאוד גדולה ואנשים שנמצאים איתו. כל עונג שבת וכל כינוס יישובי הם אפשרות להתחזק יחד, כשיושבים בצוותא ומספרים סיפורים. כמו בכל יישוב קהילתי זה מאוד מנחם ונותן כוח".

השכול הפרטי שנמהל עם האבל הלאומי מנחם גם את המעגלים הקרובים וגם את הרחוקים: "זה חלק מהנחמה שלנו, שאנו יודעים שאנחנו לא אנשים פרטיים ושיש זרם חיים ענקי ששמו האומה הישראלית, שמעניק משמעות לכל אחד ואחד ששייך לדבר הגדול הזה שקוראים לו ישראל.

"כשמישהו מישראל מסתלק זה כואב מאוד", שופך הרב ויצן אור על תחושת השותפות הישראלית. "לא נראה לי שבעזה, בתוך הקליפה הזאת, כשערבי נהרג זה עושה רושם ומזעזע כל כך כמו כשיהודי נהרג. באומה הישראלית כל נפש וכל נשמה יהודית קשורה לכולנו, וכשאנחנו מכירים זה מזעזע אף יותר, כאילו אנחנו נפגענו, אבל גם מאוד מנחם שחייהם של האנשים כביכול פרטיים לא פסקו, כי הם אינם אנשים פרטיים, והם ימשיכו לחיות דרך זה שאנחנו חיים. כך אנו מרגישים עם עמיחי, שאנחנו והילדים שלו חיים. חיינו אינם נפרדים, זו עוצמת חיים ענקית שבתוכה יש הרבה איברים".

אליהו נזלובין: "אלון היה אומן, פשוט מאסטר ביחסי אנוש. היכולת שלו להגיע לכל אחד ואחד מהתלמידים ולגעת בנקודה הכי משמעותית שלו ולחזק אותה הייתה בלתי רגילה"

לגעת בנקודה המשמעותית ביותר

אליהו נזלובין, בוגר בית הספר אמית איתן מעלה אדומים, למד אצל הרב אלון ויס הי"ד לפני כשבע שנים, כשהיה מורה חדש בבית הספר. "כשהרב אלון נכנס לכיתתו כמחנך חדש, מבוגר בהרבה שנים מהתלמידים, נראה קצת חנון כזה, בחולצה מכופתרת וציציות בחוץ, הטלתי ספק ביכולתו להשתלט על הכיתה שקיבל", מספר התלמיד על מורו, "אולם בתוך כמה ימים התלמידים הפכו למעריצים שלו. הוא היה אומן, פשוט מאסטר ביחסי אנוש. היכולת שלו להגיע לכל אחד ואחד מהתלמידים ולגעת בנקודה הכי משמעותית שלו ולחזק אותה הייתה בלתי רגילה. מה שהיה מיוחד בו, ואת זה לא ראיתי שוב בשום מקום אחר, הוא שמעולם לא הרים את הקול על תלמיד. הוא גם לא השפיל, לא הקניט, לא העליב ולא דיבר בטון שלילי. הוא תמיד היה חיובי ושמח בצורה טהורה, גם באירועים מאתגרים מאוד. הוא הצליח להרים את התלמידים ולהביא אותם להצלחה בלי להטיל מורא אלא בחיבוק ואהבה.

"כל תלמיד שהתקשה בלימודים הוא לקח לשיחה אישית על הספסל בחצר, עד שהם פירקו ביחד את הקושי, והתלמיד חזר לעצמו. למרות שהוא הגיע לבית הספר בגיל לא צעיר הוא היה המורה בעל הרוח הכי צעירה, התלהב לעשות עם התלמידים את כל מה שהם אהבו, הצגות פורים, משחקים בהפסקות ועוד.

"אחרי שנהרג ראיתי שחנוך דאום העלה פוסט לזכרו. ידעתי שהרב אלון למד איתו בישל"ץ. נזכרתי במקרה שבו הרב אלון שמע אותנו מתבדחים על חשבון חבר שהיה ליצן ונתפס בעינינו לא-רציני. הוא חייך אלינו ואמר: אני למדתי עם חנוך דאום, הוא באמת היה ליצן, והנה תראו לאן הוא הגיע, איזה יופי", מספר נזלובין.

"כשהתגייסתי לצבא יצאתי לקורס חובשים בעיר הבה"דים. באחד הימים פגשתי את הרב אלון בבסיס", הוא נזכר. "הוא הסתובב שם שמח במיוחד, מחייך מאוזן לאוזן. כשהבחין בי שמח לקראתי וחיבק אותי. מסתבר שהוא נסע דרומה לעיר הבה"דים, ארבע שעות לכל כיוון, כדי להגיע לטקס סיום קורס מ"כים של תלמיד שלו, מסרט ביטאו, שהיה אחר כך קצין ואף נפצע בלחימה בעזה. ככה זה, מורה גיבור מגדל תלמידים גיבורים.

"ראיתי אותו בפעם האחרונה במהלך המלחמה", מספר נזלובין. "אחרי חודשיים של לחימה היחידה שלי יצאה מעזה ועברה צפונה, וזכיתי לכמה ימי חופש בבית. ביקרתי בבית הספר ופגשתי אותו. כשבאתי ללכת הוא אמר שגם הוא נוסע הביתה. נסענו לירושלים באוטובוס ביחד. השיחה קלחה, והוא החליט שלא לרדת בתחנה שלו והמשיך איתי עד התחנה המרכזית, ושם ירד איתי לתחנת הרכבת עד למטה, למתחם הכרטיסים. שם דיברנו עוד רבע שעה. לא ידעתי שזו תהיה שיחתנו האחרונה.

"אני מתפלל לקב"ה שיחיה את המתים, ואז אזכה לשוחח איתו עוד, ללמוד איתו, לצחוק ולשמוח. מי ייתן וזה יקרה בקרוב ממש", הוא מסכם בתקווה.

הרב יוסף ויצן: "רבים מאלו שהסתלקו היו בחייהם צנועים מאוד, לא מפורסמים. פתאום רואים את האור הגדול שהיה בהם ובמשפחות שלהם. הקב"ה מאוד מדייק שאלו יהיו אנשים שייבנו מזה"

להפוך מר למתוק

"לדברי הרב קוק הגאולה היא כיסוי וגילוי", אומר הרב ויצן. "ככל שהכיסוי גדול, כך יהיה עומק הגילוי. אנחנו בכיסוי ובגילוי. אני מאמין שיהיה גילוי גדול מאוד. האמונה שיצמח מזה טוב חשובה. לנסות להמתיק את המר.

"כתוב בזוהר שמי שיושב בהיכלו של משיח הוא מי שיודע להפוך מר למתוק. למשיח יהיה מבחן קבלה לישיבה שלו, שהוא מסתכל על התכונה של האדם, והמידה שהוא מחפש היא אם הוא יודע להפוך מר למתוק. כדי להצליח בכך צריך שתהיה לנו גם היכולת לטעום את הטעם המר, לא לברוח מהכאב. הדבר השני הוא לחלום ולצייר ולהאמין שיכול להיות מתוק ולעשות את העבודה של להפוך מר למתוק.

"בכל יום בשמונת החודשים האחרונים אני מנסה לעשות את זה עם עמיחי", הוא ממשיך. "אני מרגיש מרירות שמישהו שהיה קרוב אליי ויכולתי לחבק אותו ולצחוק איתו לא יכול להיות כאן לידי. בשלב הראשון אלו געגועים ענקיים, ובכל יום אני נפגש כביכול עם מה שאין. ההמתקה יכולה לקרות באמצעות זה שנשחרר את עמיחי כמו שהוא היה בעולם הזה, עם הצחוק והחיוך שלו. אותו כבר אין לי, אך מכוח מה שאני חווה עכשיו ומה שהוא היה אוליד לי עמיחי חדש, שנמצא במרומים, נשמה טהורה שנותנת לי המון השראה והמון כוח. זה להמתיק. לקבל את המציאות ולא להשתעבד לה כמות שהיא. לא להישאר בעבר ולהיתקע אלא להתקדם. זו היכולת שהמשיח רוצה. אנשים שהם מעולם התיקון והשינוי ויודעים לשחרר את המצב הקודם".

בחודשים האחרונים ביקר הרב ויצן אצל משפחות רבות של גיבורים וקדושים, והוא מנסה לחפש מכנה משותף לכולן. "רבים מאלו שהסתלקו היו בחייהם צנועים מאוד, לא מפורסמים. פתאום רואים את האור הגדול שהיה בהם ובמשפחות שלהם. הקב"ה מאוד מדייק שאלו יהיו אנשים שייבנו מזה. יש מי שמקבלים השראה מרחוק, ויש מי שמבפנים. כל אחד ותפקידו.

"היום אמר לי אביו של אלון: יבואו היום אישים חשובים לנחם. מה יש לנו לומר להם? עניתי לו ששמחת תורה תשפ"ד הנכיחה מאוד שהמון דברים יכולים לקרוס. המצלמות יכולות לקרוס, המודיעין יכול לקרוס, עזרת ארצות הברית יכולה לקרוס, המחשבות שלערבים יש גבולות לרוע יכולות לקרוס. דבר אחד ויחיד שאינו קורס הוא הרוח הישראלית, שהיא נצח, היא אינה קורסת.

"המשפחות של הקדושים צריכות להביא את החוויה הזו, שיש פה רוח נצחית שאותה אי אפשר לשבור. זה כוחנו. איננו יכולים לומר לאנשי הציבור מה לעשות, אלא לומר שאנו שומעים מבין המשפטים שלהם אם יש בהם רוח או אין, ולבקש מהם להתחבר לרוח הנצחית, ובוודאי יצאו דברים טובים. המשפחות של הגיבורים והקדושים עצמן מוכיחות את זה יום-יום, וזה נותן הרבה כוח".

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן