השבוע בהרצאה לחיילות שאלה אותי חיילת שנושאת בתפקיד שוחק במיוחד: איך אפשר להמשיך בכל יום לשאת בתפקיד בנאמנות?
פרשת נשא נדרשת לנושאי תפקיד: "עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו". גם אצל הלוויים והכוהנים התפקיד עלול להיות קשה ושוחק, וגם בשבט קהת מתעוררת לפעמים קהות או תסכול, כמו במקרה של קרח. מררי גם הוא עלול להגיע למרירות שכל נושא תפקיד עלול להגיע אליה. השחיקה, הקהות והמרירות הן כר פורה לתסכול, לקנאה, ובמקרים קיצוניים גם לרשלנות בתפקיד. מה עושים?
והתשובה: אהבה. בלי לאהוב אי אפשר לשאת. אי אפשר לשאת בתפקיד, אי אפשר לשאת ילדים בחיקנו, אי אפשר לשאת אישה או לשאת איש. את מי צריכים לאהוב? ובכן, בראש ובראשונה את מושאי התפקיד: בני זוגנו, ילדינו, האנשים שמחכים למילוי התפקיד שלנו ותלויים בו. אבל בלי שנכניס גם את האהבה הגדולה, אהבת ה', לא נוכל לשאת.
דווקא הכוהן מברך את העם בפרשתנו מפני שהוא נושא תפקיד ענקי על כתפיו. הוא מכפר בעדו ובעד ביתו ובעד אחיו הכוהנים ובעד העדה כולה. הוא נחשד ובוכה על שחשדוהו, הוא מושא קנאה בעיני נושאי משרות אחרות, קרח למשל. ולכן דווקא הוא נושא כפיים ומברך את עמו ישראל באהבה.
כשבני זוג מחליטים שהם אינם יכולים לשאת עוד, נמחק שם ה' במים בטקס שבא לטהר את האישה שנחשדה לסוטה. זהו טקס מזעזע, אבל בבסיסו עומדת ככל הנראה החשיבה שבין בני הזוג האלה כבר נמחק מזמן שם ה'
כשבני זוג מחליטים שהם אינם יכולים לשאת עוד, נמחק שם ה' במים בטקס שבא לטהר את האישה שנחשדה לסוטה. זהו טקס מזעזע, אבל בבסיסו עומדת ככל הנראה החשיבה שבין בני הזוג האלה כבר נמחק מזמן שם ה'. הוא בטוח שהיא כאן לשמו, והיא חושבת שהוא כבר אינו זוכר את שמה, ושניהם כבר מזמן אינם רואים את מזווג הזיווגים ששם שכינה ביניהם.
"אין נכון להבין ששלום בית הוא עניין של בין אדם לחברו", כתב הרב שמשון דוד פינקוס. המחשבה הזו היא שגיאה גדולה, ונזקה מרובה. עניין השלום בין איש לאשתו הוא בין אדם למקום, והבית הוא בית מקדש, וצריך לדעת גודל החשיבות של הפרטים. כל פעולה בבית היא מצוות עשה פרטית, כל דיבור, כל חיוך, כל מאור פנים וכל ויתור הוא קיום מצוות עשה של בין אדם למקום. וכל אדם בעבודתו, כל חיוך בעבודה, כל גילוי סבלנות, שורה בו שכינה. "כל מקום יכול להיות בית מקדש" (תפארת אבות).
אנחנו מרבים להשתמש בביטוי "הוא עושה עבודת קודש", אבל לא זוכרים את המשמעות העמוקה שמעגלת תסכולים ומקהה מרירות: את העבודה צריך להקדיש לפני עשייתה לאדם, לאידיאל נעלה, לשם שמיים. אל תמחקו את מושאי העבודה שלכם; שאו ידיכם קודש, ולא תימחקו אתם, חלילה, תחת העול.
