מאיר אטינגר בשיתוף אתר הקול היהודי

כיבוש העיר רפיח וציר פילדלפי היה לצומת הדרכים החשוב ביותר בלחימה נגד חמאס. מצד אחד ברור לכול שלא יהיו ניצחון ואפילו לא הכרעה של חמאס בלי כיבוש רפיח, שיש בה ארבעה גדודים של חמאס, וכיבוש ציר פילדלפי, צינור החמצן של חמאס. מצד שני ההתנגדות לפעילות צבאית ברפיח רק הולכת וגדלה, ואף מצרים איימה כי פעילות צבאית ישראלית ברפיח ובציר פילדלפי עלולה לגרור סכסוך צבאי עם צבא מצרים, צבא גדול ומצויד היטב.

ציר פילדלפי הוקם אחרי הנסיגה מסיני על קו הגבול החדש בין עזה לסיני. הגבול החדש חצה את העיר רפיח לשני חלקים, וסמוך אליו נבנה ציר פילדלפי, המאבטח את קו הגבול. בהסכמי השלום עם מצרים נקבע כי חצי האי סיני יהיה אזור מפורז ללא נוכחות צבאית, ולכן על ציר פילדלפי מהצד המצרי היו רק אנשי משטרה, והאחריות הביטחונית הייתה מוטלת על ישראל.

מנהרות בציר פילדלפי, שהפריד למעשה את העיר רפיח לשני חלקים קרובים מאוד זה לזה, אינן חידוש: כבר בסוף שנות השמונים חשפו המצרים מנהרות שנועדו בעיקר להברחת סחורות מישראל, שהיו מצויות בשוקי עזה, למצרים. מכתבה על בניית הגדר בחוף רפיח אפשר ללמוד גם על החשש המרכזי שהעסיק את ישראל באותם ימים בציר פילדלפי: הברחות פליליות של סמים ושל אמצעי לחימה.

בשיתוף פעולה של היועץ המשפטי לממשלה עם בג"ץ בוטלה תוכנית כריית התעלה, ובג"ץ יכול לרחוץ את כפיו ב"דחיית העתירה" כביכול. ראש השב"כ דאז אבי דיכטר יצא בפומבי נגד נטישת ציר פילדלפי, וטען: "נקבל דרום לבנון בדרום ישראל". גם הרמטכ"ל משה יעלון וראש המל"ל התנגדו. למרות האזהרות הביטחוניות של ראש השב"כ ושל הרמטכ"ל, מאחורי הקלעים חתרו מופז ושרון לנסיגה מציר פילדלפי

הסכם אוסלו טרף את הקלפים. השטח שמצפון לציר עבר לשליטה ביטחונית של הרשות הפלשתינית, והציר עצמו היה לרצועת ביטחון צרה ובלתי אפשרית להגנה ברוחב עשרות מטרים לאורך קילומטרים, סמוך מאוד לשטח בנוי בשליטת אויב, החשופה לפיגועים קשים. מנהרות הלכו ונחפרו תחת הציר, ודרכן הועברו אמצעי לחימה מרפיח המצרית לצידו השני של הכביש, רפיח של הרשות הפלשתינית. דרך זו הייתה למקור אמצעי הלחימה של ארגוני הטרור בעזה באינתיפאדה השנייה. בעקבות מבצע חומת מגן חזר צה"ל לפעול בשטחי הרשות הפלשתינית ביהודה ושומרון, אך מבצע חומת מגן לא הגיע לרצועה. ארגוני הטרור שפעלו בערי המקלט נהנו מחסינות, והיא אפשרה להם להמשיך להתחמש, לשכלל את אמצעי הטרור ולפעול די בחופשיות.

ציר פילדלפי, שהיה האצבע בסכר, הפך בעידן של אחרי אוסלו מוקד לפיגועים קשים. הצבא נאלץ להתבצר במגננה במציאות בלתי אפשרית, והחיילים היו חשופים לירי צלפים ונ"ט מהבתים ששלטו על הציר. השיא היה באסון הנגמ"ש במאי 2004, שבו נפגע מטיל נ"ט נגמ"ש שעליו כוח שעסק באיתור מנהרות והשמדתן. הנגמ"ש, שהיה עמוס בחומרי נפץ, התפוצץ, וחמשת אנשי הצוות נהרגו. חבריהם של החיילים נאלצו לזחול ולגשש על ברכיהם כדי לנסות ולאתר חלקים מגופות הנרצחים. האסון הנורא, שהתרחש יממה אחרי אסון דומה בשכונת זייתון בצפון הרצועה, ותמונת החיילים על ברכיהם מחפשים שרידים מחבריהם, היו לגורם לחץ פסיכולוגי מרכזי בציבור הישראלי.

אחרי אסון הנגמ"ש יצא צה"ל לראשונה למבצע צבאי בעיר רפיח. אך המבצע, קשת בענן שמו, כבר נערך בידיעה שיוצאים מעזה, ולאיש לא הייתה כוונה לכבוש את רפיח כפי שעשו בשכם ובג'נין. בתדרוך לעיתונות צוטט "גורם בכיר במטכ"ל" שאמר כי הסיבה למבצע היא הצלחת המחבלים להבריח לרצועת עזה דרך המנהרות כמות גדולה של אמצעי לחימה וטילי נ"ט תקניים שלא היו להם בעבר, ושבמצרים מחכים משלוחים נוספים, ובהם טילי נ"מ ורקטות. "בכל פעם שנדע כי בשטח נחפרת מנהרה, ניכנס פנימה", הצהירו קצינים בפיקוד הדרום. במציאות המקבילה דהר שרון לצאת מהרצועה, רומס את משאל מתפקדי הליכוד שנערך בתחילת אותו החודש.

בממשלה התקשו להסביר מה התכלית האסטרטגית של המבצע ברפיח כאשר מתוכננת נסיגה חד-צדדית: "המאמץ לגלות ולשתק את בתי הייצור של אמצעי החבלה ולחשוף את המנהרות ונתיבי ההברחה של נשק ותחמושת לרצועה, הם חלק מן המערכה המתמשכת נגד ארגוני הטרור. המערכה הזאת איננה תלויה בתוכנית מדינית כזאת או אחרת. היא תימשך בכל מקרה וללא הגבלה", נאם שר הביטחון שאול מופז, אבל גם הוא ידע שאין לדברים משמעות. מופז האשים את "ההנהגה הפלשתינית שבחרה באלימות", ובאותה נשימה הכריז שהוא תומך בנסיגה חד-צדדית "כי איננו יכולים לחכות שתתחלף ההנהגה הפלשתינית".

המבצע בעזה לווה גם בלחץ אדיר בזירה הבין-לאומית ומצד ארגוני שמאל ישראליים, שהפגינו נגד פעילות צה"ל והפיצו תמונות של בתים שהרס. בצבא רצו להרחיב את הציר האסטרטגי ואולי אף לכרות תעלת מים כדי להפוך את מלאכת כריית המנהרות מקלה ביותר לאירוע לוגיסטי מורכב, אך לשם כך היה צריך לפנות תושבים רבים מרפיח. הרשות הפלשתינית הזדעקה, יוסי שריד הגדיר את התוכנית "פשע מלחמה", בצלם הכריזו על התוכנית "בלתי חוקית", והיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז "הסתייג נמרצות מהתוכנית בשל הפגיעה הנרחבת הכרוכה ביישומה בתושבי מחנה הפליטים רפיח".

בסיוע ארגוני שמאל הוגשה עתירה לבג"ץ, וזה מיהר להוציא צו ביניים שלפיו לא יוכל צה"ל להרחיב לפי שעה את ציר פילדלפי אלא אם כן יש הוכחה מוצקה שהבית שימש למחבלים. המדינה, כלומר היועמ"ש מזוז, השיבה שכרגע "אין כוונה להרחיב את ציר פילדלפי", וכך בשיתוף פעולה של היועץ המשפטי לממשלה עם בג"ץ בוטלה התוכנית, ובג"ץ יכול לרחוץ את כפיו ב"דחיית העתירה" כביכול.

כעבור כמה חודשים אירע במוצב הצפוני (מוצב JVT) בציר פילדלפי עוד פיגוע גדול: מחבלי חמאס חפרו מנהרה מתחת למוצב ופוצצו אותה תחת המוצב. המוצב קרס, וחמישה חיילים נהרגו. המנהרה נחפרה לאורך 600 מטרים, והוטמנו בה 1,300 קילוגרם חומר נפץ.

ביוני 2004 פרסם צה"ל מכרז דחוף לחפירת "תעלה בדרום רצועת עזה". "התעלה תשלב טכנולוגיות מתקדמות ביותר כדי לוודא שלא חופרים מתחתיה", צוטט ב-nrg קצין בפיקוד הדרום. הפרשנים הסבירו שהרעיון של התעלה נועד למצוא פתרון להברחת אמל"ח לרצועה אחרי ביצוע ההתנתקות. מהר מאוד הבהיר בישיבת הממשלה ראש הממשלה דאז אריאל שרון כי התעלה לא תיחפר אלא באישור מצרים. הפתרון החדש היה צריך להיות חלופה משפטית פשוטה יותר מהרחבת הציר, אלא ששוב פנו אנשי בצלם ליועמ"ש מזוז, וזה שוב התנגד. כך או כך, התעלה לא נחפרה. סביר להניח שמצרים העדיפה לקבל את האישור להכנסת כוחות צבא לסיני מלהתנדב ולהסכים ששרון יחפור תעלה בציר פילדלפי.

כחצי שנה לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות, זמן רב אחרי החלטת הממשלה על ביצוע התכנית, עוד לא גיבשה הממשלה אסטרטגיה בנוגע לציר פילדלפי, הסוגיה הביטחונית העיקרית מצד תוכנית ההתנתקות. ראש השב"כ דאז אבי דיכטר יצא בפומבי נגד נטישת ציר פילדלפי, וטען: "נקבל דרום לבנון בדרום ישראל". גם הרמטכ"ל משה יעלון וראש המל"ל התנגדו. העיתונאי בן כספית ידע לספר: "ראש הממשלה תומך עקרונית ביציאה מציר פילדלפי, אך קיבל בשלב זה את עמדת מערכת הביטחון להישאר בציר פילדלפי", אך גם ציטט "גורמים צבאיים בכירים" שלדבריהם "הכדור בידי המצרים". "אם ישכנעו שכוונותיהם בנושא פילדלפי רציניות, אפשרי בהחלט שישראל תחליט לצאת מהציר ולהניח למודיעין המצרי ולשירותי הביטחון המצריים להילחם במכת ההברחות".

מול האזהרות הביטחוניות עמד לחץ אמריקאי ואיום משפטי: צמרת משרד המשפטים קבעה כי מבחינה בין-לאומית רק פינוי הציר הדרומי ייחשב לסיום הכיבוש. הגורם המדיני שציטט כספית הסביר שחשוב מאוד לצאת מציר פילדלפי, כי כך "ישראל תגרוף נקודות רבות במישור המדיני".

למרות האזהרות הביטחוניות של ראש השב"כ ושל הרמטכ"ל, מאחורי הקלעים חתרו מופז ושרון לנסיגה מציר פילדלפי. במרץ 2005 נפגש שר הביטחון מופז עם נשיא מצרים חוסני מובארק. הפגישה עסקה גם בהחזרת הערים ביהודה ושומרון שנכבשו בחומת מגן לידי נשיא הרשות הפלשתינית החדש אבו מאזן, אבל לפי הפרסומים עסקה הפגישה גם בציר פילדלפי, שמצרים הייתה מעוניינת כי ישראל תיסוג ממנו. לאחר הפגישה כבר אמר מופז: "אם ייפסקו ההברחות בציר פילדלפי, ניסוג ממנו". לאן הגענו משם היום כולנו כבר יודעים.

מתוך 'תיק עזה', סדרת כתבות בקול היהודי שסוקרת את ההיסטוריה המדינית-ביטחונית ברצועת עזה וכיצד הגענו לקטסטרופה של הטבח בשמחת תורה. לפרקים נוספים בסדרה סרקו את הברקוד