"במלחמה נגד האויב, כשאתה נדרש לדחוף עוד ועוד את המערכת בהמון יוזמה והתקפיות, אתה יודע שגלגלי השיניים יזוזו בעיקר אחריך", אומר מעוז שוורץ, מג"ד (במיל') של גדוד 7007. "הקושי עם צבא שלא תמרן בסדר גודל כזה שנים ארוכות ופותח במלחמה הוא שאת גלגלי השיניים הגדולים והקטנים של המערכת הצבאית יש להניע, וחלקם חורקים ולוקח להם זמן לזוז".
שוורץ (46) מנווט בעוז את גדוד הנח"ל שקיבל לידיו. בשנים האחרונות, מאז שחרורו משירות קבע, הוא מחנך בישיבת אמית יגל באשדוד ומנחה סדנאות על מנהיגות וחינוך לנוער. בבוקר שמחת תורה גויס מייד הגדוד של שוורץ. אל הקריאה התייצבו יותר ממאה אחוזים של לוחמי הגדוד, ששמונים לוחמים מהם שהו בחו"ל באותה עת ועזבו הכול כדי להגיע לארץ להילחם.
בתחילה הם קיבלו אחריות לעיר שדרות עם חטיבת שריון. ארבעה ימים לאחר שפרצה המלחמה הם קיבלו פקודה לצאת ולכבוש את מוצב פלשתין, מוצב הדגל של חמאס בצפון הרצועה. "חמאס הפך את המוצב מארגז חול שיושב על חורבות היישוב ניסנית למצודה קטנה המוקפת במצוקים מכל עבר. קצרה היריעה מלהכיל את סיפור כיבוש המוצב, שהיה מאתגר מאוד, לא בהכרח בגלל האויב אלא בעיקר משום שהמוצב עצמו היה בנוי מעל מנהרות תת-קרקעיות גדולות".
"צעקתי להם: נראה לכם שב-67' מישהו אמר למג"ד בתל פאחר לא לכבוש את ההר? אני אכבוש את ההר, ואם למישהו יש בעיה עם זה, שיתחקר אותי אחרי המלחמה"
באתגר הראשון שלו כמג"ד המתווה רוח לחימה בחתירה למטרות פיקודיות נתקל שוורץ כבר בהתחלה. "ניסו להוריד אותי מהעץ של כיבוש המוצב", הוא נזכר. "בין יעד ליעד זיהיתי שאנחנו רצים בשדה מוקשים, בעטתי במוקש אחד הצידה, והלוחמים המשיכו לרוץ לכיבוש היעד. עלו מולי בקשר מהחטיבה ואמרו לי שאין אישור לכבוש את היעד האחרון, כי יש מודיעין על הרבה מטענים שם. צעקתי להם: נראה לכם שב-67' מישהו אמר למג"ד בתל פאחר לא לכבוש את ההר? אני אכבוש את ההר, ואם למישהו יש בעיה עם זה, שיתחקר אותי אחרי המלחמה", מספר שוורץ. תל פאחר, היום מצפה גולני, היה במלחמת ששת הימים מוצב מבוצר של צבא סוריה, ויחידות מחטיבת גולני כבשו אותו בקרב קשה בסיוע כוח שריון.
"הקצין יובל זילבר, שהשאיר את תאילנד מאחוריו והתייצב למילואים, נהרג בכיבוש המוצב. קראנו למוצב על שמו, מוצב יובל". סיפור כיבוש המוצב פלשתין-יובל הוא סיפור מכונן לגדוד שהתעקש לכובשו ולחטיבה כולה. "היינו הראשונים שעברו את הגדר. המשמעות של כניסה ללחימה אינטנסיבית עם תחילת התמרון בעזה היא אתגרים רבים לנוכח התפיסה הצבאית ולנוכח צבא שלא תמרן הרבה שנים, וצריך לזרוק הכול הצידה, לרוץ עם סכין בין השיניים ולא לראות בעיניים".
"כמי שנלחם בעזה אני אומר לך ששום אויב בעזה לא מסוגל לעצור אותנו. אם לא נלך על כל הקופה ונשמיד את חמאס ואת ארגוני הטרור עד תום וכלות ברצועת עזה, היא תשוקם ותחזור למה שהייתה"
אחרי שבועיים של לחימה במוצב כבש הגדוד עוד מוצב חמאס, שהוקם על חורבות היישוב דוגית, ושם השמידו קרוב לשלושים פירים. "זה היה מוצב חשוב לחמאס. כבשנו אותו, ומשם המשכנו דרומה לשכונת קארמה, שבעה קילומטר בעומק הרצועה. זה כלל השמדת מחבלים והרבה מאוד תשתיות, ונפצעו לנו כמה לוחמים בהיתקלות עם מחבלים. בהמשך כל מי שנפצע חזר ללחימה". לאחר מכן המשיך הגדוד של שוורץ לג'באליה: "זה היה הגדוד הראשון שנכנס לשטח הזה", ושם הם גם הדליקו בחנוכה נר ראשון.
על הדרג המוביל את הלחימה, ממפקדים ועד מפקדי האוגדות, אומר שוורץ שהוא "דרג מאוד בריא שדוחף קדימה, יוזם, לא רואה בעיניים, סוס דוהר. מי שינסה לעצור אותו, אני לא מקנא בו".
גם הפיקוד הבכיר אינו יכול לעצור בעדו?
"יש לנו קבוצה פנימית של מג"דים במילואים", הוא משתף. "אני יכול לומר שהלך הרוחות שם בנוגע לתחושה של דשדוש שמורגש בחודשים האחרונים מאוד מדאיג. כשאתה רואה שיש שיח דאוג בין המג"דים, זה מדאיג, אבל זו הזדמנות גדולה. בכל המלחמה הזאת יש הזדמנות מטורפת. זו שעה מאוד קשה אבל מאוד גדולה. קיבלנו סטירת לחי על תקופות שפשוט ישנו בעמידה".
איך אתם בדרג הפיקוד מוודאים שלא נרוץ ממערכה למערכה?
"נפגשנו עם הרמטכ"ל כמג"דים שלא על מדים, כאזרחים. נפגשנו גם עם בכירים בצה"ל ובמערכת המדינית", מגלה שוורץ ונמנע מלחשוף פרטים נוספים. "הבאנו לפניהם את האמירה שלנו, של עשרות מג"דים. הבענו את האהבה העצומה שלנו לארץ ישראל, לצה"ל, לעם ישראל ולמדינה, ואת הדאגה הגדולה שלנו כמג"דים שלא מוכנים לדבר על פחות מהכרעה מוחלטת של האויב. זה מורכב, זה קשה וזה יימשך כמה שנים, אבל בשם עשרות מג"דים ביקשנו: דשדוש – לא. הפעלת כוח ומלוא עוצמת צה"ל – כן, עם עשרה סימני קריאה".
אומנם מהמערכת הצבאית שהוא פועל בה הוא אינו חוסך ביקורת, אבל גם משרטט את הקושי ומגלה אליו הבנה: "ככל שאתה עולה בפיקוד הבכיר, המערכת נהיית יותר מסורבלת ומסובכת. אבל חייבים לומר בקצת ענווה שאנחנו לא מכירים את מכלול השיקולים. עם זאת אנחנו לא יכולים לעשות לעצמנו הנחות. צה"ל הוכיח ברצועת עזה שהוא מסוגל באמת לקרוע לאויב את הצורה. כמי שנלחם בעזה אני אומר לך ששום אויב בעזה לא מסוגל לעצור אותנו. אם לא נלך על כל הקופה ונשמיד את חמאס ואת ארגוני הטרור עד תום וכלות ברצועת עזה, היא תשוקם ותחזור למה שהייתה".
"רחובות ג'באליה קרויים על שם שמות ערים ישראליות. רחוב חיפה, רחוב טבריה ורחוב עכו. בבתי הספר בעזה יש מפות ענק של ארץ ישראל. בכל בית תמונות של אל-אקצא. הם יצאו למלחמה הזאת בשביל ירושלים"
געגועים לחיפה
"בג'באליה תפסנו ילד בן עשר ושאלנו אותו למה הוא מגעגע. היינו בטוחים, חלקנו במוח הישראלי התמים שלנו, שהוא יגיד שהוא מתגעגע לאוכל, לשגרה. אבל לא, הוא אמר: אני מתגעגע לסבא רבא שלי מחיפה. הוא לא הכיר את סבא רבא שלו ומעולם לא היה בחיפה, אבל זו התודעה הלאומית שלו.
"רחובות ג'באליה", מספר שוורץ, "קרויים על שם שמות ערים ישראליות. רחוב חיפה, רחוב טבריה ורחוב עכו. בבתי הספר בעזה יש מפות ענק של ארץ ישראל. בכל בית תמונות של אל-אקצא. הם יצאו למלחמה הזאת בשביל ירושלים".
אחד האתגרים שלו במלחמה היה על נקודת התודעה וההבנה על מה אנחנו נלחמים. מסתבר כי אחרי אותן שיחות שהתפרסמו ברשת וצברו אהדה היו בגדוד של שוורץ חיילים שהתקשו לקבל את דבריו: "בתחילת המלחמה, אחרי שנשאתי דברים לגדוד ואמרתי להם שאני מרגיש שדוד המלך והמכבים, לוחמי הלח"י, האצ"ל והפלמ"ח נמצאים איתנו בחי"ת הגדודית, ניגשו אליי כמה לוחמים ואמרו לי שזו לא השפה שלהם. אמרתי להם: נכון, אבל זו השפה של המג"ד שלכם, וזו הרוח.
"הגיעה דרישה מאוד גדולה מהשטח, גם מבתי המדרש של חסידות גור, בעלז ובתי ספר של הציבור החרדי, להגיע אליהם, לדבר ולספר. יש צורך שעולה מהציבור לצאת מהראייה התקשורתית הפסימית ולשמוע מהשטח את הרוח המחזקת של הגבורה שרואה עמוק ורחוק ולא מתמקדת בכאן ועכשיו"
"היו לי איתם שיחות פלוגתיות, היו חיילים שהמושגים האלה לא עוברים להם חלק בגרון. בחנוכה החזקתי בובה של ספר תורה, ככל הנראה של ילד שנחטף לעזה, והייתה זרוקה באל-עטאטרה, ואמרתי לגדוד: אתם המכבים. אחרי שסיימתי את השיחה ניגשו אליי שישה-שבעה לוחמים, מאותם שהתקשו לעכל את זה בתחילת המלחמה, ואמרו לי: עכשיו אנחנו הולכים אחריך בעיניים עצומות.
"זה התפקיד של מנהיג במלחמה, מ"מ, מ"פ, מג"ד או רמטכ"ל, לקחת את הרוח הגדולה, להרים את הדגל ולצקת לדבר הזה את התוכן, המשמעות והאידיאלים. צריך לזכור, מג"דים בצה"ל אינם בובות על חוט או רובוטים", אומר שוורץ, שעומד על כך שמפקד בצה"ל חייב לדבר על שרשרת הדורות ולהכניס את השעה הנוכחית לפרספקטיבה היסטורית: "להילחם על הקוממיות בארצנו זה לא מהשפה ולחוץ. באמצע הלילה אני שם להם יד על הכתף, אני מדבר איתם על גודל השעה, על שיום אחד הם ישבו עם הילדים שלהם, והם ישאלו אותם: האם ניצחנו? ואומר להם: אתם תרצו לענות שניצחנו", אומר שוורץ.
"הגיע הזמן שנפסיק לדבר מאחורי מחיצות. זו מלחמת קיום על ארץ ישראל. כל ערבי שפרץ את הגדר בשמחת תורה ידע שזו שמחת תורה. הוא בחר לפרוץ את הגדרות והחומות כמו בי"ז בתמוז, רק את גדרות עזה, והגיע הזמן שאנחנו, מפקדים, לוחמים ואזרחי המדינה, נבין שזו מלחמת קוממיות על ארץ ישראל ועל ירושלים, כי האויב מדבר בשפה הזאת, ואם נמשיך לברוח מזה ולדמיין דמיונות ולדבר בשפה מערבית שלא מתכתבת עם האויב שלנו, לא ננצח אותו".
בימים אלו, אחרי שסיימו את סבב הלחימה האחרון שלהם, חצה שוורץ את הארץ לאורכה ולרוחבה כדי להביא את הסיפורים האלה גם למי שרחוק מהם כרחוק מזרח ממערב: "הגיעה דרישה מאוד גדולה מהשטח, גם מבתי המדרש של חסידות גור, בעלז ובתי ספר של הציבור החרדי, להגיע אליהם, לדבר ולספר. יש צורך שעולה מהציבור לצאת מהראייה התקשורתית הפסימית ולשמוע מהשטח את הרוח המחזקת של הגבורה שרואה עמוק ורחוק ולא מתמקדת בכאן ועכשיו.
"ציבור שלם רואה מה קורה במדינה ולא צובא על דלתות לשכות הגיוס? אני לא רוצה איתי בגדוד חיילים חרדים שהמדינה הכריחה אותם להתגייס. אני לא רוצה אנשים כאלה איתי בצבא"
"הדרישה היא לדיבור חוצה ציבורים, ואני עושה את אותה שיחה פחות או יותר לכולם. אני יכול לעמוד מול 500 חסידים בבית המדרש בגור או מול צוות מורות של כמאה נשים חרדיות בסמינר, ואני לא חוסך מהם מילים", אומר שוורץ, שמדברר לציבור החרדי את עוצמת צה"ל והחיילים, פורט לפניהם את משמעות הניצחון ואת המשמעות של לעזוב בית, אישה וילדים. "אתמול אמרתי לחסידי בעלז: תעזבו רגע הכול ותראו כמה אנשים משמחת תורה ועד היום עומדים מאחורי הלוחמים האלה. מדובר בנשים, ילדים, הורים".
התגובות בציבור החרדי משקפות את פתיחת הלב ופקיחת העיניים. "חלקם בוכים בשיחה", מספר שוורץ, שבסוף השיחה מלווה לדבריו כאדמו"ר אל הרכב: "חסר רק שהם ינשקו לי את הידיים והרגליים. מורות חרדיות מלוות אותי ובוכות בדמעות. אני מזהה שהם רוצים לחבק ורוצים להוקיר, אבל הם עדיין לא יודעים להביע את זה במילים, כי זו לא השפה שלהם, ואולי הם חוששים ומפחדים להגיד במפורש את השם צה"ל.
"כשמגיע מישהו כמוני ומדבר איתם מלב אל לב, לא כנייעס או כאיש תקשורת אלא מהבטן ומהראש, וזה נובע ממקום אמיתי, הם לא מסוגלים לעמוד מול האמת הזאת. וכשאני מדבר איתם על מסירות נפש בפועל, 'בכל נפשך', ומספר להם סיפורים על חיילים עם קוקו ועגילים שהלכו לשמור ולהגן עליהם, הם נשארים פעורי פה", אומר שוורץ, שמבקש מקהל שומעיו לפתוח את הבוקר בתפילת מי שבירך לחיילי צה"ל.
אחרי שיחות רבות עם אנשים מהציבור החרדי, כולל מפגש עם דמות חרדית בנושא הגיוס שצולם לפרק בכאן11 בדיגיטל ששמו 'תרגיל בחיבור' עם עודד הרוש, אומר שוורץ בחריפות ובתקווה: "שהם יקראו את מה שאני אומר. ציבור שלם במדינת ישראל, שמשמחת תורה רואה את האחים שלו מוסרים את הנפש, נרצחים, נאנסים, יישובים שלמים ננטשים, ולא מתגייס בהמוניו, אני לא רוצה לשרת איתו בצה"ל. שם צריכים אנשים נדיבי לב שבאים בלי לשאול שאלות ומוכנים להתמסר עד הסוף.
"ציבור שלם רואה מה קורה במדינה ולא צובא על דלתות לשכות הגיוס? אני לא רוצה איתי בגדוד חיילים חרדים שהמדינה הכריחה אותם להתגייס. אני לא רוצה אנשים כאלה איתי בצבא.
"זו תקופה קשה אבל גדולה", מסכם שוורץ, שכותב ספר בימים אלו. "חשוב שנבין שיכולנו לתקופה הזאת, ונעבור אותה בגדול, ובהרבה מאוד מודעות עצמית ולאומית נכריע וננצח, כי זה העם שלנו".
