טל וייזל

יום אחד צלצל הטלפון של מרדכי (סולי) אליאב, מנכ"ל הקרן למורשת הכותל. "התקשרו אליי וביקשו שאקח את ג'פרי הופמן, אסטרונאוט יהודי, לסיור אצלנו", הוא נזכר. הופמן, שביקר חמש פעמים בחלל, לקח איתו בפעם האחרונה ספר תורה וקרא את פרשת בראשית בעודו מרחף בגלקסיה. "אט-אט הוא התוודע לזהות היהודית שלו", ממשיך סולי, "ובסיור הוא שאל אותי שאלות, וגם אני הרשיתי לעצמי לשאול אותו שאלות".

בסוף הסיור, בעודם עומדים על גג בניין מורשת הכותל, "תצפית נהדרת שמאפשרת למתבונן תחושה שמצד אחד אתה בתוך הרחבה עם כל הקהל, אבל במגמה אחת למעלה", מתאר סולי, "שאלתי אותו: איפה אתה מרגיש יותר גבוה, כאן או בחלל? הוא ענה: ואו. אני חייב לחלק את התשובה לשתיים. בגוף – בחלל. בנשמה – כאן".

השיחה עם סולי משובצת בתיאורי מפגשים כאלה, נקודות ואו שמופיעות בתחילתו, באמצעו או בסופו של סיור, בתווך שבין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה. בין העבר להווה ולעתיד, בין השכבות של העם ושל ההיסטוריה היהודית. סולי מקלף עם מאזיניו את הקליפות, מגיע איתם אל שורש דברים, מעורר את נקודת ירושלים שבתוך כל אחד ואחת.

"כשישבנו היא אמרה לנכדים: אני רוצה להגיד לכם משהו. כשהתחתנתי הלכתי למקווה. בתוך המקווה הרגשתי התרגשות עצומה. כשיצאתי שאלתי את עצמי: מה את מתרגשת מאמבטיה שאמרו לך מהרבנות ללכת אליה? עכשיו, מול קודש הקודשים, הרגשתיאני במקווה לאומי. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול. נקי. מטהר"

דבר אל האבנים

"התקשרה אליי סבתא מעין חרוד", ממשיך סולי ומספר. "היא אמרה שהיא עושה שבת זהות יהודית עם נכדיה, ובשבת היא מפגישה אותם עם נזירה ועם מוסלמי. אולי אתה מוכן להיות היהודי? היא שאלה אותי. אמרתי לה: סבתא'לה יקרה, אני יודע לדבר רק עם אבנים. האבנים מדברות, ואני שומע אותן.

"אמרתי לה שהרבה דברים אפשר ללמוד מהכותל, ואחד מהם שהוא שומע את כולם אבל מדבר רק עם מי שרוצה לשמוע את האבנים מדברות. הצעתי לה: את תסיירי או תיפגשי עם מי שאת רוצה, ואחר כך אנחנו נסייר לבד ליד אבני הכותל, ואני מניח שתשמעי. היא שאלה: ואם אני לא אשמע?

"הגענו אל מול קודש הקודשים. זה היה רגע שהרגשתי שאני צריך לתת לה זמן לבד. כשישבנו היא אמרה לנכדים: אני רוצה להגיד לכם משהו. כשהתחתנתי הלכתי למקווה. בתוך המקווה הרגשתי התרגשות עצומה. כשיצאתי שאלתי את עצמי: מה את מתרגשת מאמבטיה שאמרו לך מהרבנות ללכת אליה? עכשיו, מול קודש הקודשים, הרגשתיאני במקווה לאומי. הרגשתי שאני חלק ממשהו גדול. נקי. מטהר".

ההמונים המגיעים אל הסיורים בכותל ומתוודעים אל הגילויים המדהימים שתחתיו מוצאים תשובות על שאלות רבות. "את שואלת איך אני רואה את זה?" שואל סולי ועונה: "אני מרגיש את זה, אני חי את זה. אני חושב שהכוח של ירושלים הוא לתת תעצומות נפש שיש בהן אמונה, תקווה, נחמה. יש תחושת אחדות.

"כשאת מסתכלת במשקפת על פני ההיסטוריה כולה את מגלה שהעיקר אינו העיקר והטפל אינו הטפל, והערכים מתחלפים, ורב המאחד על המפלג, ומעבר לכול יש פה עם בעל כוח, עוצמה, ביטחון ואמונה שנצח ישראל לא ישקר. עם נבחן בפרספקטיבה של עשרות ומאות שנים, לא בדקות או בשעות. כל שעון הראייה משתנה ומקבל פרופורציות. ויוצאים מפה מלאי כוח".

"אין בעיה שתלך לטייל בעולם, אבל פעם אחת תבוא למקום שממנו חוצבת, תרגיש תחושת בית בתוך הלב עמוק פנימה. זה אתגר עצום"

"כשגוף רעב נכנס למסעדה הוא מרגיש שטוב לו, שהוא הולך להשביע את רעבונו. כך גם הנשמה, החלק הרוחני שבנו, כשהיא מתקרבת אל המקום שממנו העוצמה הרוחנית, היא מרגישה שבאה הביתה, אל המקום שממנו חוצבה"

שער לשמיים

לפני 35 שנים ושלושה חודשים הוא נכנס לתפקידו, ועם הזמן הבין יותר ויותר את גודל השליחות: "שלא יהיה לב יהודי שלא מבין מה זה המקום הזה", הוא אומר. "גיליתי שרק 15 אחוז מיהודי העולם היו פעם אחת לפחות בארץ ישראל, ושאר 85 האחוזים לא היו בארץ בכלל. את מבינה את הצורך לזעוק?" הוא שואל רטורית ומבקש: "אין בעיה שתלך לטייל בעולם, אבל פעם אחת תבוא למקום שממנו חוצבת, תרגיש תחושת בית בתוך הלב עמוק פנימה. זה אתגר עצום".

השיחה עם סולי מושתתת על המקורות. כמו בסיור עימו הוא לוקח את מאזיניו בנפתולי התנ"ך וספרות חז"ל, מחבר מילים של קודש לאבנים החצובות בעפר, מזכך תחושות קדומות לחיבור ממשי עם המציאות הישראלית. החיבורים בין הרבדים הם שאיפתו.

"מי שבאמת הגדיר בצורה המדויקת והברורה ביותר את כל האזור של הר הבית היה יעקב אבינו, שחלם חלום על סולם שעניינו לגשר בין שני רבדים, אבל לא סתם, אלא גם לאפשר לנו לטפס ממפלס למפלס, לעלות ולרדת. מצד אחד הוא אומר 'מה נורא המקום הזה', שילוב של כבוד ופחד, לא פחד של חידלון אלא פוחד מלאכזב, פוחד מלהוריד ולהנמיך את המקום הזה. אני מכבד כל כך את אבא כי אני לא רוצה שיהיה לו צער. 'מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם', אין לזה שום הגדרה אחרת, אלא 'זה בית א-לוהים'.

"מצד שני זה בית, מקום שאפשר לגור בו, להשתכן בתוכו, לחוות חוויה שעוטפת אותנו כמו בבית. אבל זה לא בית רגיל, זה בית א-לוהים. וזה, אומר יעקב אבינו, שער השמיים. המקום שמחבר בין החוץ לפנים. מחבר בין הארץ לשמיים.

"כדי להבין טוב יותר את המשמעות, כל אחד מאיתנו יודע שהוא לא רק בשר אלא שיש לו משהו פנימי יותר. לא משנה אם זה נפש, רוח נשמה ומה החלוקה ביניהן, אלא מבין שיש פה משהו פנימי ששייך לרגשות, להתעלות. ויש בו גם משהו גשמי, והוא, האדם, מחבר בין השניים, בין הגשמי לרוחני. אם נבין שבדיוק כמו שלנו יש החיבור הזה, יש חיבור בין השכינה ובין המקום הפיזי. זה יכול להיות בית מקדש, זה יכול להיות משכן".

והנשמות שמגיעות לסיורים בכותל מרגישות שהגיעו הביתה. "כשגוף רעב נכנס למסעדה הוא מרגיש שטוב לו, שהוא הולך להשביע את רעבונו. כך גם הנשמה, החלק הרוחני שבנו, כשהיא מתקרבת אל המקום שממנו העוצמה הרוחנית, היא מרגישה שבאה הביתה, אל המקום שממנו חוצבה".

"חייב אדם לראות את עצמו כחלק מגולי בבל, דרך ההיסטוריה של יהודה המכבי, המתפללים עם חזקיה המלך, לראות את עצמנו איך חווינו את החוויה. זה נותן לנו עומק של תובנה של מי אנחנו ואילו תעצומות נפש יש לנו"

ירושלים שבתוכנו

"אני והרב רבינוביץ, רב הכותל והמקומות הקדושים, יכולים לסייר עם כל מיני אנשים שמגיעים בפעם הראשונה לכותל, והם אומרים: הגעתי הביתה. 'וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ'", מצטט סולי פסוק מתהלים. "לכל אחד יש נקודה פנימית, ירושלים שבתוכו. ככל שהוא מתוודע למקום הזה יותר ויותר, כך התחושה שלו יותר פורצת מתוכה.

"אחד האתגרים הגדולים שיש הוא להביא את דבר המקום הזה לכל לב בעולם אחרי שחזרנו לירושלים ולכותל, מכיוון שזה לא עוד מקום אלא המקום. כך אמר עליו אברהם אבינו כשראה לראשונה את המקום הזה מרחוק: 'וירא את המקום מרחוק'. זה לא עוד מקום.

"הבנתי שיש פה אתגר שאפשר לעמוד בו רק באהבה. אתה מביא אדם למקום מתוך רצון, אהבה, חיבוק, אל תחושת הבית העמוקה שלו. שאלתי את עצמי: באיזה מגזר ובאילו גילים אני מתחיל? והחלטתי שנכון להתחיל עם בני מצווה, כי בר מצווה בכותל זה נורא טבעי, ואין צורך להסביר הרבה את החיבור בנקודת זמן הזאת".

זו הייתה תקופה של קטיושות בקריית שמונה, וסולי הצפין עד לקריית שמונה עם הזמר יהורם גאון, שהתגייס לסייע לו בשליחותו, כדי להיפגש עם ראש העיר ועם מנהלי בתי הספר. "הצענו להם לאוורר את הילדים בסיור בכותל. שכרנו מטוסים מארקיע והבאנו רכבת אווירית של ילדים בני מצווה ממחניים לשדה התעופה שהיה אז בעטרות. אירחנו אותם ליום שלם בירושלים בכלל ובכותל בפרט, וזו הייתה חוויה מרוממת.

"אני זוכר מכתבים מהילדים הללו שקיבלתי אחרי הביקור. אחד מהם אמר לי: הכרתי את שורשי מדינת ישראל, לא ידעתי עד כמה מדינת ישראל וירושלים חשובה לנו", הוא מספר ומקשר מייד את העבר עם ההווה: "לא מזמן הבאנו משפחות של מפונים מקריית שמונה. אחד האבות אמר לי: אתה זוכר אותי מהביקור ההוא של ילדי קריית שמונה? כך נסגר מעגל".

בימים ההם הביאו סולי וצוותו אל הכותל תלמידי בתי ספר, ועדי עובדים ואת הקהל רחב. "זה התחיל מסיור של שעה וחצי, ולאט-לאט הבנו שהסיור מעניק לא רק חוויה אלא חוויית עומק. זה לא מכלול של תאריכים ותקופות. הקהל צמא לעומק הזה, ואנחנו צמאים עוד יותר לתת. התחלנו לארח לסופי שבוע ולימים שלמים שגולת הכותרת בהם היא עניינה של ירושלים. כל מי שמגיע היום לסיור או לפעילות חינוכית יוצא עם תובנת העומק הזאת, כל אחד לפום דרגא דיליה. כל אחד לפי המוכנות שלו.

"הכלי יקר כתב שבמקום הזה אותו שפע של מבריאת העולם ממשיך לרדת כל הזמן. גם כשבית המקדש חרב, גם כשאנחנו לא נמצאים פה, זה שופע והולך וממלא את העולם. אנחנו רואים את זה עין בעין בעיקר בתגובות של אנשים על הביקורים".

 

אני שייך לעם

"אחת התוכניות שכבר כמעט מסתיימת נקראת קפה אירופה, והיא מיועדת לניצוליואה שלא ערכו להם בר מצווה בשואה. מגיעים אלינו אנשים שלא היו בכותל בשל תחושת הניכור שלהם. הם אומרים: הגעתי בגלל רכזת התוכנית, ואחרי הסיור פה הרגשתי שייך. זה משהו יוצא דופן".

בתקופת הקורונה, כשהעולם נסגר, ניצל סולי הזדמנות לממש עם רשות העתיקות תוכנית מגירה שהמתינה בסבלנות עשרות שנים לחפור מתחת לרחבת הכותל: "הבאנו מכונות קידוח, והן קדחו למטה. הצבנו שישים עמודים, ועליהם תלינו את הרחבה.

"כעת אנחנוופרים מתחת וחושפים אריחים מבתי מרחץ רומי שאנחנו מגיעים אליהם אט-אט. השאיפה שלנו היא לחשוף את כל ההיסטוריה המסתתרת לאורכו של הכותל. היסטוריה היא לא עוד מקצוע משעמם בבית הספר, היסטוריה זה אנחנו", פורס סולי את התחושה שהוא מנסה להעביר לכל מי שמגיע אליו.

"'חייב אדם לראות את עצמו', לראות את עצמנו אומר שאנחנו חייבים לחוות. אם אנחנו רוצים להבין מי אנחנו, אנחנו צריכים לחווות את החוויה שחווה עם ישראל לאורך ההיסטוריה. חייב אדם לראות את עצמו כחלק מגולי בבל, דרך ההיסטוריה של יהודה המכבי, המתפללים עם חזקיה המלך, לראות את עצמנו איך חווינו את החוויה. זה נותן לנו עומק של תובנה של מי אנחנו ואילו תעצומות נפש יש לנו.

"יש הוראה של התורה לזכור ימות עולם. כדי לזכור אתה חייב לדעת. ולא רק לזכור, אלא 'בינו שנות דור ודור'. יש לנו כאן מרכז שנקרא 'המסע לירושלים'. בתוך 45 דקות אנחנו מתוודעים למסלול העצום שכל עם ישראל עבר ומה עברנו בכל המסלול הזה.

"כשאני מעביר סיור לקבוצה במסע הזה אני מזמין אותם לדו-שיח בין הורה לילד בתקופה הצלבנית. הילד שואל את ההורה: למה שלא נפרק את השרשרת? אני רוצה להיות כמו כולם. קשה לי. אני מזמין את ההורים לענות לבן ואומר להם: בכל המשפחות שלכם בעבר ענו תשובה טובה, לכן אתם פה ולא מתבוללים".

איך הם יודעים מה לענות?

"שאלה מצוינת. סיורי העומק מובילים לתובנה עמוקה. ירושלים אינה עיר של כאן ועכשיו, היא נצח. היא מלמדת אותנו לחשוב רחוק. סוף מעשה במחשבה תחילה. אנחנו חלק ממשהו גדול. לכן הקמנו את מרכז שרשרת הדורות, למי שרוצים לדעת חלק ממה הם ומה זה אומר ומה מחבר את כל החלקים. ואז ממילא המסקנות הן מה אני אוכל ומה לא, עם מי אני מתחתן, איפה אני גר, איך אני מחנך את ילדיי, מהם הקווים האדומים בבניין הבית שלי, מהם נכסי צאן הברזל שלי. ירושלים מספקת אווירה נכונה לשאלות ולתשובות הללו".

"ירושלים אינה עיר של כאן ועכשיו, היא נצח. היא מלמדת אותנו לחשוב רחוק. סוף מעשה במחשבה תחילה. אנחנו חלק ממשהו גדול. ירושלים מספקת אווירה נכונה לשאלות ולתשובות הללו"

הנחמה בחיבור לנצח

מפרוץ המלחמה סולי מקדיש את עיתותיו ואת מרצו בהבאת לבבות כואבים אל הכותל. "כולנו כואבים. יש מי שעוברים חוויה פרטית קשה מאוד, וליבנו איתם. הכאב שלהם לא זז מהלב של כולנו. משפחות חטופים, משפחות שכולות, משפחות מפונים וגיבורים פצועי מלחמה, גם קטועי גפיים. יש לנו אין-ספור כאלה מהמלחמה האחרונה. מגיעות לכאן גם נשות מגויסים שדואגות לבעליהן ולבניהן, והן הבנות של כולנו.

"אחרי שסיירנו מתחת לבניין החדש ודיברתי על הארכאולוגיה ועל 'אבן מקיר תזעק וירושלים תיתן קולה', אמרה לי אם שכולה: נולדתי מחדש. אימא אחרת, שבנה היה חטוף בעזה, אמרה לי אחרי סיור: זו הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לחייך, ואב שכול, שבנו החייל נהרג, סיפר לי אחרי פרויקט מיוחד שעשינו לאבות שכולים שמאז המוות של הבן שלו הוא לא הצליח להתפלל בכותל, ועכשיו, אחרי הסיור, נפתח לו הסכר והוא שוב מרגיש פה בבית.

"אף אחד לא רוצה מלחמות", אומר סולי בלחש. "אבל לפני המלחמה הזאת הייתה מלחמה אחרת, הרבה יותר קשה, מלחמת אחים לא-פשוטה. אנחנו נמצאים בתקופה של בירור. אנחנו מתפללים שנינצל מחבלי משיח, שממש כמו חבלי לידה הם צירים קשים מנשוא, ואישה צריכה להביא קורבן כי היא נשבעת לפעמים שלעולם לא תעשה זאת שוב. אבל אזיא רואה משפחה, וילדים זה שמחה, ויש המשכיות.

שעושים פה. לא מדברים על מפלגות ופילוגים ולא על מפלגים ולא על מתפלגים אלא על נקודת החיבור, על היחד. אין שמאל וימין, אין עיר וקיבוץ, אין חרדי וחילוני. פה נוגעים בנקודת האחדות ורואים שהיא חזקה כל כך. זו אחדות שמגלה שכל אחד מאיתנו הוא איבר מגוף אחד שלם, שנשמתו בירושלים. אתה אחי באמת. לא כי אני צריך אותך אלא כי אתה אחי"

"כשיש קושי ומשבר, זה יכול להיות קורונה או מלחמות, ואתה מבין שבעל המלחמות הוא גם מצמיח ישועות, אז מכל משבר צומחת קומה. עם כל חבלי הלידה, בסוף צומחת קומה חדשה. אבל מי שאין לו הראייה הזאת מרגיש שנגמר לו הכול ואין לו למה לצפות. כשמגיעים לכאן, לירושלים, כשמקרבים את המשקפת לעיניים כאן בירושלים, מבינים שעין במר בוכה, אבל הלב צריך להיות שמח כל הזמן".

והחיבור לנצח, לדברי סולי, מנחם. "מגיעים לכאן גם מי ששילמו מחיר יקר בגופם. כאן, במקום הזה, הקורבן שהם הקריבו הופך מפרטי ללאומי, והמשמעות היא שלא רק שזה לא היה לשווא אלא זה הרים קומה את כל העם.

"הדגל של רבי שמעון בר יוחאי היה שרק באהבה נצא מהגלות. זה מה שעושים פה. לא מדברים על מפלגות ופילוגים ולא על מפלגים ולא על מתפלגים אלא על נקודת החיבור, על היחד. אין שמאל וימין, אין עיר וקיבוץ, אין חרדי וחילוני. פה נוגעים בנקודת האחדות ורואים שהיא חזקה כל כך. זו לא אחדות של פרקטיקה, אתה תציל אותי ואני אותך וככה נשרוד, זו אחדות שמגלה שכל אחד מאיתנו הוא איבר מגוף אחד שלם, שנשמתו בירושלים. אתה אחי באמת. לא כי אני צריך אותך אלא כי אתה אחי. זאת תובנה שאני מעביר בכל הסיורים עכשיו. הנשמה של הגוף הזה היא השכינה שיוצאת מכאן.

"כשהרמנו את הריצוףרחבה גילינו חותמות מתקופת בית ראשון של חזקיהו. ואו!" מתפעל הרב סולי כבראשונה, "אני פוגש את חזקיהו המלך ושואל איך היה לך הכוח להתעלם משֶבנא הסופר ומרבשקה. היו לך בעיות מבית ומחוץ, היית במלחמה של אין סיכוי, אשור החריב והגלה את כל ישראל, הגיע עד לירושלים. תארי לך מלחמת עולם, שבה כבשו את כל העולם והגיעו לירושלים. ואני שואל: מאיפה תעצומות הנפש? את פתאום רואה שבעם ישראל העניין המספרי שולי. המעטים מול רבים ליווה אותנו לאורך כל הדרך. ואת שואבת כוח להמשיך קדימה.

"הרעיון הוא להחליף את העין העכשווית לעין אחרת, עין שרואה גאולה מתמשכת, עין שרואה מסלול של דורות שאי אפשר לעצור. יש עליות ומורדות, אבל מכל ניסיון צומחת קומה עם הכאב העצום שאי אפשר להתעלם ממנו".

 

להקים שכינה מעפר

התמונות של סולי בחברת נשיאים ושועי עולם, עומדים ברחבת הכותל הריקה מאדם, מניחים יד על האבנים העתיקות והקדושות, אומרים פסוק ומתחברים לעם הנצח, מספרות את הכול. "זכינו לארח כאן רבים מנשיאי ארצות הברית, לא מעט נשיאי העולם, קנצלרים, נסיכים, מלכים. ברגע שאני מראה להם את הממצאים ומרשים לי מבחינת לוחות הזמנים לקחת אותם אל מתחת רחבת הכותל או אל המשכו של הכותל, הם מבינים פתאום שכל מה שהם רואים מעל פני הקרקע הוא כאין וכאפס לעומת העושר החווייתי והרוחני שנחשף מתחת לפני הקרקע.

"אף על פי שהם עושים שיעורי בית, ומגיעים אחרי היכרות עם הכותל, הם לא הפנימו שבשביל עם ישראל החזרה לירושלים היא חזרה הביתה. כשאני מראה להם שם של אדם שמצאנו חותם שלו בחפירות ונזכר בתנ"ך הם מבינים שזו אינו עוד ארכאולוגיה חיצונית לנו. זה אנחנו, זה חלק מאיתנו! הם מבינים את הקשר העמוק שלנו למקום הזה, ואנחנו מנסים להסביר להם את התחושה שחזרנו הביתה".

"הרעיון הוא להחליף את העין העכשווית לעין אחרת, עין שרואה גאולה מתמשכת, עין שרואה מסלול של דורות שאי אפשר לעצור. יש עליות ומורדות, אבל מכל ניסיון צומחת קומה עם הכאב העצום שאי אפשר להתעלם ממנו"

לפני 35 שנה היו מגיעים לכותל 2.4 מיליון מבקרים בשנה, והיום מגיעים אליו יותר מ-12 מיליון איש בשנה. "במבט לאחור ודאי עשינו המון. גם מדינת ישראל עשתה המון. אבל האם אני בן חורין להיבטל ממנה? ממש לא. התסכול שלי אומנם קטן, אבל אני עדיין צריך עוד הרבה-הרבה שליחים", אומר הרב סולי, שחלומו הוא "שכל לב יהודי בעולם יבין מה זה הכותל המערבי.

"החזון שלי הוא שכל ילד שנוסע ברכבת כשיגיד אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, יזיל דמעה אחת. שיבין את גודל החורבן. החשיפה שהכי ריגשה אותי הייתה של אבני הכותל המערבי ש-1,700 שנה היו מכוסות בעפר. כל דבר מתגמד ליד זה. את יכולה להצביע על ממצאים מבית ראשון, על רחוב רומי, על אותו בית כנסת המערה, על שערי הר הבית שנחשפו, על מנהרת המים החשמונאית שהובילה מי גשמים מצפון אל הר הבית. ממצאים כמו נרות שמן, אין-ספור מטבעות, על חותמות של אנשים שאחד מהם שמו מוזכר בתנ"ך, על משקולת בת 2,700 שנה של שני שקל ומשקולת של שקל. אבל כל זה מחוויר ליד אבני הכותל המערבי, ששכינה לא זזה מהן.

"כשאנחנו מוציאים את העפר וחושפים את אבני הכותל, אנחנו מקימים את השכינה מעפרה. רבי שלמה אלקבץ סיפר שבאמצע הלילה, בזמן תיקון חצות, בקע קול מגרונו של רבי יוסף קארו, קול השכינה המתארת כמה קשה לה בגלות ואומרת אשריכם שאתם עושים את התיקון: 'לכן בני התחזקו אימצו ועלצו באהבתי בתורתי ויראתי ואילו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות מהצער שאני שרויה בו…. כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר'.

"כשאני מקריא את זה לקבוצות ואומר למבקרים שאנחנו מגלים את הכותל והשכינה הייתה מושפלת עד עכשיו בעפר, יש להם דמעות בעיניים מההבנה עד כמה ריבונו של עולם רוצה לגאול אותנו, אהבת עולם אהבתנו. הקב"ה רוצה לגאול אותנו באהבה, והתובנה הזאת של 'מושכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו', מתעוררת כאן".