העיר והאגדה

הבניין ברחוב יפו

במרחק לא גדול מבניין כלל, במעלה רחוב יפו, בבית שמספרו 86, נמצא הבניין המפואר של לשכת הבריאות המחוזית. המבנה שימש בתקופה העות'מאנית בית חולים, והיו בו עשרים מיטות. זה מבנה מרשים ומרהיב, ובחצר יש עצי דקל ואיקליפטוסים.

בשנת 1881 בנתה את הבית הזה משפחה ערבית קתולית אמידה כדי להשיא בו את בנם היחיד. הכלה הייתה חסרת אמצעים, ואם החתן דאגה לה לכל הוצאות החתונה והלבישה אותה בשמלת קטיפה מעוטרת זהב ובכתר משובץ ביהלומים. הבית כולו קושט ועוטר בפרחים. השולחנות כוסו במפות משי, ומיטב המאכלים המשובחים הוגשו עליהם. אבל לפתע התמוטט מדום לב הבן, החתן, ומת במקום.

האם הבוכייה החליטה לקיים את טקס החתונה עם החתן המת. הוא הוצמד ברצועות לכיסאו, ולצד הכלה הבוכייה יצאה האם בריקוד מסורתי. רק כשסיימה את הריקוד קרעה את בגדיה, הסירה את ההינומה מעל ראש הכלה והניחה את הגופה בארון מתים, וטקס ההלוויה החל.

האירוע מתואר בספר שכתבה בתה של מייסדת המושבה האמריקאית, ברטה ספפורד וסטר, 'ירושלים שלנו'. הטראומה הייתה גדולה. עשור עמד הבניין ריק, ורק אז החליטו במועצת העיר העות'מאנית להכשיר אותו לבית חולים עירוני. תושבי ירושלים נמנעו מלהגיע לשם לטיפולים, והוא שימש בעיקר את העניים או תושבי הכפרים הסמוכים.

למבנה שתי קומות ומרתף, והשמועה מספרת על רוחות ושדים בקומה התחתונה. יכול להיות שהסיפור המזעזע יצר בציבור טראומה וגרם לו להאמין לשמועה, ואולי חדר המתים שהיה לכאורה במרתף הוא שגרם לאנשים לחשוב שיש שם שדים ורוחות.

הבניין המקולל

אחת התעלומות הידועות היא על בניין עיני שבשוק מחנה יהודה, ברחוב אגריפס. לעומת הבתים העתיקים זה בניין מודרני וגבוה, שמסתיר את אור השמש. זו כנראה הסיבה שהוא הפך עם השנים לאחד המיתוסים הגדולים בירושלים, ומכונה "הבניין המקולל".

איך קיבל את השם הזה ומדוע? ותיקי ירושלים מספרים על מקובל ידוע, רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, שהיה ראש ישיבת המקובלים נהר שלום. הוא התעורר בוקר אחד וגילה שאור השמש מוסתר מחלונו בשל הבניין ההולך והנבנה, וכך הוא אינו יכול לדעת מתי הזריחה. המקובלים נוהגים לקום להתפלל בהנץ החמה בתפילה המכונה ותיקין.

על פי הסיפור, אותו מקובל גילה שהבניין נבנה על ידי קבלן ירושלמי ידוע, שעל שמו נקרא הבניין. הוא ניגש אליו וביקש שתופסק הבנייה, ולאחר שאותו קבלן סירב להפסיק לבנות, הטיל הרב קללה על המקום. התוצאה הייתה לא פשוטה: רוב העסקים שנפתחו בבניין פשטו את הרגל ונסגרו.

אלא שכאן האגדה מתחילה להיות מעניינת: אותו קבלן טען בתגובה על ההאשמות שהסיפור מפוברק, ומי שהמציא אותו היה כתב 'כל העיר' בזמנו, העיתונאי דן מרגלית. הוא הוכיח שמסלול השמש אינו קשור לבניין. שנים אחרי שהתבססה האגדה הודה מרגלית כי הוא אכן המציא את הסיפור ושזו הייתה הלצה. למרות חשיפת הפייק ניוז האגדה עדיין שגורה בפי ירושלמים רבים.

הכביש המכושף

הכביש המכושף הוא קטע כביש מפורסם משופע ותלול בדרום-מזרח העיר, לרגלי ארמון הנציב, בתחום השכונה הערבית ג'בל מוכאבר. הכביש המכושף התגלה למטיילים אחרי מלחמת ששת הימים.

אם עוצרים את המכונית באמצע הכביש, היורד מפסגת ההר לעבר מדבר יהודה, ומשחררים את הבלמים, שמים לב לתופעה מעניינת: המכונית נראית כאילו היא נעה למעלה אף שהיא בכלל אמורה לנוע למטה, לפי כוח הכבידה. זה מה שקורה גם אם שמים על הכביש כדורים או שופכים עליו מים: הם נראים כאילו הם עולים במעלה הכביש במקום לרדת. התופעה הזאת נעשתה די מוכרת ומשכה אליה מבקרים ותיירים וגם את התושבים עצמם. תופעה דומה מתרחשת בכבישים נוספים, כמו למשל באחד הכבישים בגליל ליד עמוקה.

אלא שזאת בכלל לא תעלומה אלא אשליה אופטית. הזווית שבה נסלל הכביש הכביש ביחס לנוף יוצרת את התחושה שהשיפוע של הכביש הוא כלפי מעלה, אבל למעשה השיפוע של הכביש הוא דווקא כלפי מטה. מי שנמצא במכונית ומביט ממנה על הנוף חושב שהנוף הוא הישר, ולכן הוא רואה את המכונית נוסעת כלפי מעלה, אבל למעשה, כאשר הוא משחרר את הבלמים, המכונית נעה כלפי מטה בהשפעת כוח הכבידה.

אתם מוזמנים להגיע לשם ולעצור את המכונית במורד הכביש לשחרר את מעצור היד, ולא תאמינו למה שקורה: המכונית מתחילה לטפס למעלה בלי שתלחצו על הגז אפילו פעם אחת. אתם יכולים גם לזרוק כדור למטה, ותראו איך במקום להידרדר במורד הגבעה הכדור חוזר ומטפס אל הזורק, העומד בחלק הגבוה.

כדי להגיע לכביש המכושף נוסעים על טיילת תלפיות, ולפני ארמון הנציב מטפסים לעבר ג'בל מוכאבר. אחד מפיתולי הדרך הוא הכביש המכושף.

דינוזאורים בבית זית

באתר תוכלו לראות משטח אבן גדול שעליו מוטבעות כמאתיים עקבות שזוהו כעקבות דינוזאורים בנות כמה עשרות מיליוני שנים אשר גודלן אינו עולה בהרבה על עקבותיו של יען גדול. העקבות נשתמרו על גבי שכבת סלע קדומה שהייתה פעם קרקעיתו של אגם בוץ גדול.

זהו האתר היחיד בישראל ואחד היחידים בעולם שנתגלו בו עקבות דינוזאורים, וחשיבותו המדעית גבוהה. את עקבות הדינוזאורים גילה במקרה בשנת 1962 חבר המושב דאז מרדכי סופר בחצר המשק של משפחת שווארצוולד, מוותיקות המקום. את הגילוי חקרו חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ובמקום פעל בעבר מרכז מבקרים והוצב בו פסל של דינוזאור בגדול טבעי.

אי אפשר לדעת מה הייתה הצורה המדויקת של הדינוזאור שעבר במקום, אבל אפשר ללמוד מהעקבות על כמה מהמאפיינים של מבנה הגוף שלו. ייתכן שהעקבות הן של דינוזאורים מסוג סתרותיומימוס ואלפרוזאורוס. חיות אלו מזכירות בצורתן יען, והן היו בעלת כושר ריצה על שתי רגליים. משקלן היה בין 150 ל-300 ק"ג, גובהן כ-2.4 מטרים, ואורכן כארבעה מטרים.

החידה הבלשית שאפילו חוקרי המשטרה לא הצליחו לפתור

מתקני ייצור ייחודיים וגדולי ממדים החצובים בסלע מציתים את דמיון החוקרים, ועד כה הם לא הצליחו לפענח את ייעודם ולפתור את התעלומה למה שימשו. המתקנים, שמתוארכים למאה התשיעית לפני הספירה (לפני כ-2,800 שנה), נחשפו ממש לאחרונה בחפירות חניון גבעתי, שמנהלות רשות העתיקות ואוניברסיטת תל-אביב בגן לאומי עיר דוד במימון עמותת אלע"ד.

ייחודם ומקומם של המתקנים – בסמוך למקדש ולארמון המלכים – מרמז שהתוצרים שלהם השתלבו בכלכלת המוסדות החשובים, אך טרם ברור מה בדיוק השימוש שנעשה בהם. המתקנים מיוחדים ואינם מוכרים משום מקום אחר בישראל.

המתקן הראשון התגלה בקצה הצפוני-מזרחי של חניון גבעתי, והוא כולל סדרה של תשע תעלות לפחות שהוחלקו בגימור מוקפד. על גבי מצוק הסלע התוחם את המתקן מדרום אפשר להבחין בשבעה מרזבים. המרזבים הובילו נוזלים מראש גוש הסלע, ששימש אזור פעילות, אל מתקן התעלות.

ד"ר יפתח שלו, חוקר בכיר ברשות העתיקות, מספר: "הסתכלנו על המתקן והבנו שעלינו על משהו ייחודי, אבל מאחר שמעולם לא ראינו מתקן דומה לזה בארץ, לא ידענו כיצד לפרשו. גם התיארוך שלו לא היה ברור. הבאנו לשטח כמה מומחים כדי שיבדקו אם נותרו בקרקע או בסלע שאריות שאינן נראות לעין ויוכלו לעזור לנו להבין מה זרם או עמד בתעלות. ביקשנו לבדוק אם נותרו שרידים אורגניים או עקבות של דם, ולשם כך נעזרנו אפילו ביחידה לזיהוי פלילי של המשטרה ובקשרים שלה עם חוקרים בעולם, אך בינתיים ללא הועיל".

"התעלומה הלכה והתפתחה ברגע שמצאנו את המתקן השני מדרום", מספר פרופ' יובל גדות מהחוג לארכאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. "מתקן זה מורכב מחמש תעלות לפחות שהובילו נוזלים. למרות כמה הבדלים בדרך שבה התעלות נחצבו ועוצבו, ברור כי המתקן השני דומה מאוד למתקן הראשון", מוסיף גדות.

"הפעם גם הצלחנו לתארך את מועד היציאה של המתקן משימוש, סוף המאה התשיעית לפני הספירה, ימי המלכים יהואש ואמציה. אנחנו מניחים שהמתקנים, שיכול להיות ששימשו יחד, נחצבו כמה עשרות שנים קודם לכן".

לדברי פרופ' גדות, "זוהי תקופה שבה אנו יודעים שירושלים השתרעה על פני שטח שכלל את שלוחת עיר דוד והר הבית, ששימש לב ליבה של העיר. המקום המרכזי של מתקני התעלות, בסמוך לחלקיה החשובים של העיר, מעיד שהמוצר שיוצר באמצעות התעלות היה קשור בכלכלת המקדש או הארמון. צריך לזכור שפעילות פולחנית כוללת הבאה של תוצרת חקלאית מן החי ומן הצומח למקדש; פעמים רבות המבקרים במקדש לקחו עימם בחזרה מוצרים שנשאו איתם את קדושת המקום".

הרב גץ והמחילה הסודית: ארון הברית במחילות הר הבית?

רמזים למקומו של ארון הברית אפשר למצוא במגוון פסוקים ברחבי התנ"ך. אחד מהם, בדברי הימים, רומז כי את הארון גנז המלך יאשיהו. “וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם המבונים (הַמְּבִינִים) לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה’, תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף; עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה’ אֱ-לֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל”.

בעקבות הפסוק הבינו חז"ל כי ”תנו את ארון הקודש בבית” חייב להיות גניזה במחילות מתחת לבית, שהרי הארון מלכתחילה היה בבית. “ומי גנזו? יאשיהו גנזו. מה ראה שגנזו? ראה שכתוב (דברים כח) ‘יולך ה’ אותך ואת מלכך אשר תקים עליך’, עמד וגנזו. כלומר יש כאן צעד מלחמתי: לפני הגעת האויב אל בית המקדש יאשיהו מצווה לגנוז אותו כדי שהאויב לא ישים את ידו עליו.

במשנה במסכת שקלים מובא סיפור המחזק הנחה זו: “מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה בא ואמר לחברו. לא הספיק לגמור עד שיצאה נשמתו, וידעו בייחוד ששם הארון גנוז”. גם הרמב”ם כותב כי בעת שבנה שלמה המלך את בית המקדש ידע שסופו להיחרב, ולכן “בנה בו בית לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות, ויאשיהו המלך ציווה וגנזו במקום שבנה שלמה”.

על סמך דברים אלו של חז”ל, אלפי שנים לאחר מכן, במדינת ישראל של שנת 1982, ניסה המקובל הרב מאיר יהודה גץ זצ”ל, רב הכותל, להגיע אל הארון על ידי חפירת מנהרה בתוך תוכי הר הבית. זה היה מבצע מורכב. רק מעטים ידעו עליו, והוא נשמר בסוד. כמה שבועות נחפרה המנהרה לעבר קודש הקודשים. כשכבר כמעט הגיעו אליו, חשפו הערבים את המנהרה. הם החלו בהתפרעויות, והעבודות נפסקו.

הממשלה הורתה לאטום בבטון את פתח המנהרה. בעקבות זאת כתב הרב גץ ביומנו: “אני פורש למנוחה כשטעם מר בפי. מעודי לא חשתי השפלה של היהדות כמו היום וזאת במדינתנו הריבונית. אני מתפלל שזהו סוף הגלות… כלי התקשורת משתוללים וניכרת התופעה של השנאה העצמית, אולם אני מנוע מלגלות סודות אפילו באמצעות יומן זה ולכן אינני מגיב ואינני משיב לחורפי דבר”.

ועוד כתב: “הרגשתי בתיקון חצות קרובה לזו של אבותי, בראותם במו עיניהם את הלהבות העולות מבית א-לוהינו בשעת החורבן. קול הלמות, קול ערבים בתוך המנהרה. הם סותמים כנראה בבטון עבה את פנים הקיר. כל צעקה שלהם היא כמדקרה בלבי הפצוע. בכל חריפותה יצאה מפי הזעקה: ‘באו גויים בנחלתך, טימאו את היכל קודשך', אך עלי להתחזק ולא להישבר, כי עלי להמשיך בתפקיד אפילו בודד במערכה”.