כותרות חמות :

עידן התמימות

עידן התמימות

 

הרבנית ימימה מזרחי

מורן סטלה ינאי, חטופה אמיצה ששוחררה, סיפרה לי שבשבי פגשה שני סוגי התמודדות עם הימים החולפים: היו מי שספרו את הימים שחלפו, והיו מי שהעדיפו שלא לספור. "מי שספרו רצו בכל מחיר שלא לאבד את תחושת הזמן. זה חיבר אותם לאיזושהי ודאות. מי שלא ספרו, פחדו להתייאש. הם אמרו כל הזמן: שלושים ימים ולא יצאנו מכאן?! אז מי מבטיח לנו שאחרי שישים יום, שישה חודשים או שש שנים, חלילה, יקרה משהו?"

להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני פוגשת את הפחד מהספירה אצל בנות שחוגגות יום הולדת שלא חשבו שיגיעו אליו כשהן עדיין רווקות או עדיין מצפות לילד. הספירה הזו מייאשת אותן.

רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן, ידע להתייחס בחמלה גדולה לאנשים שמתקשים לספור יום ועוד יום: "בחינת ספירת העומר, הוא כדי לצאת מטומאה לטהרה. והספירה היא כמי שסופר ומבקש ומחפש, עד שימצא. ובעת שאדם רחוק, והוא נע ונד ומטולטל ודוחין אותו מדחי אל דחי, אף על פי כן, אם הוא חזק ואמיץ לבקש ולדרוש ולחפש ולחתור ולהתגעגע ולכסוף ולבקש את שאהבה נפשו, אז אף על פי שעדיין עוברים ימים ושנים הרבה (!) ואינו זוכה, יאמין שבכל עת ובכל בקשה ועל ידי כל הבטה וגעגוע, שמביט ותולה עיניו לרחמיו יתברך, ועל ידי כל תנועה שפונה אל הקדושה, זוכה בכל פעם לשבור חומות ברזל ודלתות נחושת ואין יגיעו לריק ואין שום תנועה שנאבדת!"

רבי נתן פונה אל כל המיואשים והמיואשות שהזמן עובר עליהם ללא בשורה ואומר להם שכיסופיהם וגעגועיהם, ואפילו הייאוש שלהם, הם בשורה! "כל הבטה וגעגוע" נספרים אצל הקב"ה כמו הטיפות שרבי עקיבא רואה מטפטפות על הסלע

אין מילים כאלה בעולם. רבי נתן פונה אל כל המיואשים והמיואשות שהזמן עובר עליהם ללא בשורה ואומר להם שכיסופיהם וגעגועיהם, ואפילו הייאוש שלהם, הם בשורה! "כל הבטה וגעגוע" נספרים אצל הקב"ה כמו הטיפות שרבי עקיבא רואה מטפטפות על הסלע.

"וספרתם לכם ממחרת השבת", מצווה הפסוק בפרשתנו. רק נקודת המוצא של תחילת הספירה ידועה, סופרים מ- סופרים בכל יום בגעגוע, בכיסופים, בנפילות ובקימה מחודשת. ואז? פתאום "והקרבתם מנחה חדשה!" מספירת המצב הישן כשם שהוא, משהו יתחדש בוודאי! אל תרפו מהספירה שנראית כמו ימים זהים שמצטברים סתם. הם אינם ימים זהים אלא ימי זהות חדשה. מנחה חדשה.

איזו תכונה נדרשת כדי להמשיך ולספור כל יום שעובר? לתכונה הזו קוראים תמימות. "שבע שבתות תמימות תהיינה". התמימות מצד אחד מבקשת "שלא לחקור אחר העתידות" ולהביט רק ביום הזה. אבל התמימות מבקשת גם שלמות. היא מבקשת את השלמת הספירה לסיפור הגדול. היא סופרת את היום ה'ישן', אבל מחכה למנחה החדשה.

כשאני אומרת את המילים האלה בשיעור אני רואה לפעמים את המבטים הציניים של מי שבטוחות שהדיבורים האלה הם לתמימות בלבד, והן כבר לא תמימות. גם אליהן פונה רבי נתן ואומר: "ולכל אחד נדמה שעליו אין אנו מכוונים בדברינו כי הוא, יש לו קשיים כאלה ונלכד ימים ושנים במה שנלכד והוא, אין לו תקווה לשוב מני חושך, ורבינו ז"ל היה קורא תיגר על זה מאד! כי באמת הכל יכולין לזכות, להתקרב ולמצוא, אפילו על ידי מאמר זה בלבד!" (ליקוטי הלכות, הלכות גביית חוב מיתומים).

תקראו את המאמר הזה שוב ושוב, הוא מבקש. תספרו את היום הזה בתמימות של מי שמקבלים מצב לא-שלם, בתמימות של מי שדורשים במפגיע את המצב השלם.

 

 

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן