"שלום הרבנית ימימה. בליל הסדר אני מארחת משפחה ששכלה את אבא במלחמה. האלמנה וילדיה מגיעים לביתי, ואני לא יודעת אם יש משהו מיוחד שאני צריכה לעשות או משהו שאני אמורה להימנע מלעשות כדי שלא לצער אותם".
אלה קושיות תשפ"ד. ליל סדר שהשאלות בו רבות מהתשובות, וכמו שכתב הרב סולובייצ'יק זצ"ל, "יהיו שנים שבהן לא נשים סימן שאלה בסוף המילים 'מה נשתנה' אלא נאמר אותן בקריאה של תדהמה, בסימן קריאה, 'מה נשתנה!' כמה השתנתה המציאות!"
לפי הזוהר הקדוש, בליל הסדר הקב"ה יורד לבתי ישראל כדי לראות את הכלים בשולחן, אבל הוא מבקר קודם כול את כליו השבורים, האנשים שחסרים השנה מישהו או משהו יקרים כל כך
מה עושים?
כאן מגיע הכלי המופלא שמונח על שולחן ליל הסדר, הקערה. האר"י הקדוש ייחס חשיבות עליונה לסדר הקערה המיוחד והסביר שמעל לקערה הרקיעים נפתחים (אותן אותיות), ומשם משתלשלות ישועות עצומות דרך עשר הספירות שמגולמות בעשרת פרטי הקערה (שלוש מצות, זרוע, מרור, חרוסת, ביצה, חזרת, חרוסת והקערה עצמה. עשר בסך הכול). זה גם הטעם למנהג עדות המזרח לסובב את הקערה מעל לראשי הסועדים, כאילו באותו רגע פרוס רקיע מעל לראשם ומשפיע ישועות.
מהו הכלי המיוחד הזה, הקערה?
לפי הזוהר הקדוש, בליל הסדר הקב"ה יורד לבתי ישראל כדי לראות את הכלים בשולחן, אבל הוא מבקר קודם כול את כליו השבורים, האנשים שחסרים השנה מישהו או משהו יקרים כל כך. "פתח רבי שמעון ואמר… חלקו של הקב"ה ברגל, לשמח את העניים כפי מה שיכול לעשות. כי בימים האלה, במועדים, הקב"ה בא לראות את אלה הכלים השבורים שלו. ונכנס אליהם ורואה שאין להם במה לשמוח ובוכה עליהם… באים לפניו בני הישיבה (מי שעלו לישיבה של מעלה בשנה הזו) ואומרים: ריבונו של עולם! רחום וחנון אתה נקרא, יתגלגלו רחמיך על בניך! ואז הוא יתברך בכבודו ובעצמו משמח אותם" (תרגום זוהר, הקדמה).
הקערה אינה מתעלמת מהריק הגדול. במרכזה היא שמה, לפי האר"י, את המרור. את מי שמיררו בבכי השנה, את מי שמיררו את חייהם לא עלינו. אבל אז היא מיישמת את "חוק כלים שבורים" היהודי: היא מקיפה את המרור במעגל של ישועות. מימין הזרוע הגדולה שבה נגאלנו ובה ניגאל בעזרת ה'. משמאל הביצה, שמסמלת מצד אחד את החג ואת קורבן החגיגה ומצד שני היא מאכל אבלים, ולכן ליל הסדר חל תמיד בלילה בשבוע שחל בו תשעה באב באותה שנה. ואז באה החרוסת וממתיקה הכול, והמצות מלמעלה, לחם האמונה, לחם הרפואה.
הקערה היא רקע. רקע של אנשים שרוצים להקיף ולהמתיק ולפתוח רקיעים כדי שיגיע הקב"ה לחבק את כליו השבורים
כך בדיוק אכלו את קורבן הפסח הראשון: משפחות רבות כל כך היו חסרות, פצועות, מתגעגעות, משועבדות עדיין בנפשן. הקורבן הזה היה גדול מכדי שמשפחה אחת תישא בו לבדה. ואז יושם "נוהל שכן" היהודי המופלא: השכנים הגיעו והקיפו את המשפחה הממועטת הזו ואמרו לה: "בואי לאכול איתי!" ופתאום הצער הוקף בשירים, באוכל טעים, במילים עתיקות שאבא ידע לומר בהטעמה מיוחדת, ובעיקר בהישענות של האחד על האחר, כשאנחנו מסבים את פנינו אליו באהבה אין-סופית. השולחן כולו, כשאנחנו מסובין, הופך לקערה עגולה וגדולה שיש בה הכול, למעגל שחג סביב הכלים השבורים שלא יישארו לבד. הכול פתאום חג סביבם.
הקערה היא רקע. רקע של אנשים שרוצים להקיף ולהמתיק ולפתוח רקיעים כדי שיגיע הקב"ה לחבק את כליו השבורים.
"וטעם שמתחיל הסדר בהא לחמא עניא, כי כשגלו ישראל בבית שני, והגיע ליל הפסח הראשון ורצו לקיים מצוות סיפור יציאת מצרים וישבו על שולחנם, זכרו את ציון ששם היו מתקבצים השכנים והאוהבים, והיו מתמנים לאכול קרבן פסח, והיו שמחים, ושם בגלותם שראו שאין להם עכשיו כל זה, וראו עצמם יחידים וגלמודים ועבדים גולים מארצם, אמרו 'הא לחמא עניא', כי מדוע לא בא בן ישי אל הלחם? (מתי יבוא משיח?) ואז התנחמו ואמרו: נכון שאין סעודתנו זאת בשמחה כמו שהיינו עושים בכל שנה, אבל סעודתנו זאת היא ממש כסעודה שעשו אבותינו בצאתם ממצרים שהיתה ודאי סעודה ענייה כזו כשם שאנו עושים עכשיו והתחילו כולם בנחמה ובתפילה ואמרו: השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין!" (מעשה ה', מעשי מצרים, רפכ"ד).
אנחנו מקיפים אתכם הלילה, כלים שבורים של תשפ"ד, חגים סביבכם, שרים לכם, נשענים עליכם במעגל ענק. רקיעים פתוחים עכשיו מעל לכולנו, מחכים איתכם לאליהו שיבוא.
