נפשות רבות וחסרונן

הרבנית ימימה מזרחי

"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים". צבאות ה' יוצאים הביתה, אבל הם חסרים כל כך! הם חסרי הגדרה עצמית, הם חסרים אנשים רבים כל כך שהשאירו מאחור, הם במובן פרדוקסלי חסרי בית עכשיו, מפני שגם שם הם ידעו סוג נורא של בית: "בית עבדים".

לאן הם חוזרים?

המלחמה האחרונה השאירה אנשים רבים כל כך בלי בית פיזי לחזור אליו. נשים רבות כל כך שביתן נסדק בשכול של בן או אח או בן זוג. פצועים שחוזרים הביתה חסרים משלמות הגוף שידעו או משלמות הנפש. מפונים שפרנסתם הלכה ונחסרה כששהו רחוק מהבית. שבויים שחזרו והם חסרים את בני המשפחה ואת החברים שהשאירו מאחור. לאן הם באים בפרשת בא? ובאמת, חמישית מיוצאי מצרים, 20%! לא רוצים לבוא הביתה ומעדיפים למות בחושך.

ואז משה רבנו מראה להם את הלבנה, שפניה לבנות וחיוורות. והלבנה מלמדת את השיעור הראשון לבאים הביתה: אתם יכולים לראות בכם עכשיו התמעטות וחיסרון, אבל באותה מידה אתם יכולים לקרוא לזה חידוש. ולא. זו לא רק טרמינולוגיה. זה השיעור הראשון שיעניק לכם הטבע כשתחזרו הביתה מן המלחמה.

פירות האילן מזכירים את ההתחסרות ואת הקמילה שיכולה להפוך לחידוש. אבל לא נוכל לגלות את המהלך הזה בלי שנברך על הפרי בצעקה גדולה: "בורא פרי!" "מוציא לחם!" "בורא מיני!" הוא לא ברא. הוא בורא עכשיו, מחדש, אחרי החיסרון

"כי תצור אל עיר להילחם עליה… לא תשחית את עצה… כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור". פירושים רבים כל כך נכתבו על המילים האלה, אבל הרמב"ן כתב בפירוש מופלא: כשתחזרו מהמצור על עיר האויב, מי יבוא לקבל את פניכם? העצים. הם שיבואו אליכם כשתבואו הביתה מן המצור, "לבוא מפניך במצור".

בדיוק כמו הירח עומדים עצי בארי ועצי ניר עוז ועצי נווה, עירומים וחסרים ושבורים ושרופים או לחלופין עמוסי פירות מופלאים שאין מי שיקטוף, ואומרים ללוחמים העייפים: ככה זה בטבע. ההתחסרות היא חידוש. חיכינו כאן, נטועים, רק כדי לומר ללמד אתכם את השיעור הטבעי כל כך הזה, השיעור העל-טבעי.

הרבי מאיזביצה ראה בברכה שאנחנו מברכים על הפירות את צעקת העולם שנשבר וחזר להתחדש: "כי כשנותן הקב"ה טובה לאדם, אחר כך נלקחה ממנו בחזרה, אזי יש טענה לאדם: כי נשאתני – ותשליכני! ומתעורר על ידי זה תפילה לאדם… כעניין גרעין הנזרע שיש לו טענה: מאחר שהייתי כבר בעולם, מדוע נשאתני ותשליכני? ועל ידי זאת הטענה, נצמח ממנו ביתר שאת!"

פירות האילן מזכירים את ההתחסרות ואת הקמילה שיכולה להפוך לחידוש. אבל לא נוכל לגלות את המהלך הזה בלי שנברך על הפרי בצעקה גדולה: "בורא פרי!" "מוציא לחם!" "בורא מיני!" הוא לא ברא. הוא בורא עכשיו, מחדש, אחרי החיסרון. הוא מוציא עכשיו חיטה שצומחת שוב.

בדרך כלל מברכים על השלם. אבל בשיעור הראשון לבאים הביתה מברכים דווקא על לבנה חסרה וממועטת. מברכים את החיסרון כדי שיהפוך לחידוש, בדיוק כמו הירח.

הקב"ה ברא את הנפשות הרבות אבל גם את חסרונן. וכל חיסרון, מזכירה לנו הברכה, הוא כדי "להחיות בהן נפש כל חי". עם ישראל חי.