חטוף מלחמה שונה מחטוף בנסיבות אזרחיות

עיון במקורות מוסר התורה בכל הנוגע לחטופים פותח מרחב שיקולי דעת חדשים להנהגה הפוליטית. מתברר שהשיקולים לשחרור חטופים כחלק ממערכה מלחמתית שונים במהותם משיקולי שחרור חטופים בנסיבות אזרחיות

הרב יעקב יקיר, ראש ביהמ"ד תורת המדינה, מנהל תחום במרכז יכין

לפני כמאה ימים חדרו אלפי עזתים לתחומה של מדינת ישראל, בזזו, אנסו, רצחו וחטפו מאות בני ערובה. האירועים, שטלטלו כל לב יהודי, הם עת צרה ואתגר גדול לחטופים, למשפחותיהם ולמדינת ישראל כולה. מעבר לכאב, לתפילות ולפעולות המעשיות השליכה החטיפה כאקט מלחמתי גם על ההתייחסות אליה על פי מקורות התורה. חטיפה כפעולה מלחמתית יוצרת המשגה מחדש של סוגיית פדיון שבויים ומסמנת מעבר מדיון בדאגה לפרט לדיון באחריות לאומית.

אין מצווה גדולה כפדיון שבויים

מצוות פדיון שבויים היא מצווה מהמעלה הראשונה. "אין מצווה גדולה כפדיון שבויים", כתב הרמב"ם, והוסיף השולחן ערוך: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים… הוי כאילו שופך דמים". למרות חשיבותה זוכה המצווה לריסון פנימי וחיצוני. הריסון הפנימי נובע מההבנה שתשלום 'כל מחיר' בעבור פדיון שבויים יהפוך את השבי לעסק משתלם ונרחב. הריסון החיצוני הוא העמדתה בהקשר: חלק ממאבק לאומי, כלכלי, ביטחוני. במצוות פדיון שבויים יש מתח מובנה בין הדאגה ליחיד לאחריות לציבור.

תופעת החטיפה לשבי נהגה בעולם בעבר בעיקר מאינטרס כלכלי. השכבה הראשונה של הדיון בשבי למטרה כלכלית במקורות התורה עוסקת בהיבטים של מצוקת הפרט והיכולת להגביל את התופעה. בדברי חז"ל עיקר הדגש היה על ריסונה ולא על ביטולה של התופעה. לשם כך תיקנו חז"ל שתי תקנות: מחד גיסא אסור לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהם, ומאידך גיסא אסור להבריח אותם.

המקרה שאנו עוסקים בו הוא חטיפת בני ערובה כאקט מלחמתי. השבי ככלי במלחמה עצמה מקבל המשגה מחדש עם התחזקות הריבונות והתקדמות האופציה הצבאית לשחרור חטופים. ככל שהיכולת הריבונית מתעצמת, ההמשגה התורנית של פדיון שבויים כחלק ממערכת מלחמתית נעשית מצויה יותר.

אפשר למצוא הד לעיקרון של היוזמה הצבאית כחלופה ראויה בדברי הרב שאול ישראלי בתגובה על מבצע אנטבה: "עשתה אפוא ממשלת ישראל כדין, בנקטה פעולה צבאית, כשהדבר נראה כבר ביצוע, וחפץ ה' הצליח, והביא לשחרור הלקוחים למות וחיסול המחבלים… ונקוה לה' שפעולה זו שהיה בה משום מסירות נפש וקידוש השם, עוד תניב פירות לברכה בביסוס מעמד ישראל ומדינת ישראל".

המעבר מהלכות דאגה לפרט לדיני מלחמה נעשה דרך חמישה עקרונות התייחסות, ונכתוב עליהם בקצרה.

החטופים נהיו בעל כורחם חלק מהמלחמה. אף שהיסוד הנפשי של נכונות להיהפך לחייל אינו מתקיים לכאורה, את העיקרון כי החטופים הם חיילים בעל כורחם ניסח הרב יעקב אריאל בנוגע לחטופי אנטבה: "יש להתייחס למלחמה במישור חשיבה ציבורי, שבו חלים כללים אחרים. היה מקום אפוא לראות גם את בעיית חטופי אנטבה כבעיה מלחמתית… וכן בן ערובה נחשב לחייל בחזית איומה זו"

אסור לסייע בעקיפין למטרות האויב

בסוף קיץ תש"ל חטפו מחבלים מטוס של חברת TWA שיצא מישראל לעבר ניו יורק. על סיפון המטוס שהה בין יתר החטופים הרב יצחק הוטנר, מגדולי תלמידי החכמים באמריקה. קבוצה של עשירים מתלמידיו רצו לפדותו בדמים מרובים בתיווך משרד החוץ האמריקאי. הגאון ר' יעקב קמינצקי התנגד למהלך זה. לדבריו, הסוגיה של פדיון שבויים על הלכותיה נוהגת רק בעת שלום, ואינה רלוונטית לעת מלחמה. במלחמה אסור לסייע לאויב.

העולם עומד על הדין

אחד מיעדי הממשל הוא סדר ומשפט. שמירת החוק והמשפט גוברת גם על סכנת נפשות ליחידים. "קיום הסדר במדינה על ידי חוק ומשפט זה יותר גדול מנפשות, וזה חובת הציבור כמו צבא במלחמה להגן על ארצם, כן הסדר והמשפט לשמור על מוסר המדינה", כתב הרב יהודה גרשוני. המשפט והחוק של מדינת ישראל מחייבים לקיים את העונש שנגזר על המחבלים ולא לשחרר את הרוצחים.

שחרור בפעולה צבאית: קידוש השם

מלחמה ביהודים מעצם היותם יהודים היא מלחמה בה' א-לוהי ישראל, שכן היהודים הם עמו הנבחר. הרב שאול ישראלי הגדיר את החובה לצאת למלחמה במצב זה מצוות קידוש השם: "נראה שגדר מלחמת מצוה בעזרת ישראל מיד צר הוא מדין 'קידוש השם', שבזה שכל איש ישראל שיכול לעשות זאת יוצאים חוצץ כולם כאיש אחד נגד הרוצחים שמגמתם לפגוע באנשים מישראל, שם שמים מתקדש". על פי הגדרה זו, כאשר אפשר להציל את החטופים בהסכם כניעה או בפעולה צבאית, האפשרות המועדפת היא ההצלה בניצחון.

מלחמת אויב שמטרתה ביטול הריבונות היהודית בארץ אינה מלחמת קיום בלבד אלא מלחמה נגד היהדות עצמה, המוגדרת 'שעת השמד', הגדרה תורנית המחייבת מסירות נפש עד לניצחון. המלחמה הנוכחית חידדה את ההבנה כי מלחמת חמאס נגד ישראל היא מלחמת דת

כלל ופרט

בעת מלחמה היחיד כוחו נגרע ומובלט היותו חלק מהקולקטיב. החטופים נהיו בעל כורחם חלק מהמלחמה. אף שהיסוד הנפשי של נכונות להיהפך לחייל אינו מתקיים לכאורה, וודאי שילדים קטנים שנחטפו אינם צריכים להיות לוחמים, מצב המלחמה משפיע בהכרח על כל בני הלאום. יש בתודעה הלאומית יכולת להפיח רוח מחד גיסא, והיא מחייבת מסירות נפש מאידך גיסא.

את העיקרון כי החטופים הם חיילים בעל כורחם ניסח הרב יעקב אריאל בנוגע לחטופי אנטבה: "יש להתייחס למלחמה במישור חשיבה ציבורי, שבו חלים כללים אחרים. היה מקום אפוא לראות גם את בעיית חטופי אנטבה כבעיה מלחמתית… וכן בן ערובה נחשב לחייל בחזית איומה זו. וכמו בכל מלחמה על המפקד מוטלת האחריות הכבדה לשקול בכל מקרה את שכרו של סיכון לעומת הפסדו במצבו הפרטי וביחס למערכה כולה".

'שעת השמד' נגד הריבונות היהודית

מלחמת אויב שמטרתה ביטול הריבונות היהודית בארץ אינה מלחמת קיום בלבד אלא מלחמה נגד היהדות עצמה, המוגדרת 'שעת השמד', הגדרה תורנית המחייבת מסירות נפש עד לניצחון. המלחמה הנוכחית חידדה את ההבנה כי מלחמת חמאס נגד ישראל היא מלחמת דת.

אמנת חמאס מגדירה את ארץ ישראל אדמת הקדש (וקף) וקובעת כי אסור להפקיר אותה או חלק ממנה. דת אחרת הטוענת לבעלות על ארצנו מכוח אמונתה מעתיקה את המאבק למישור האמוני, שבו המצווה על ישראל להיות הריבון בארצם מצויה בהתנגשות חזיתית עם שאיפות חמאס.

סיכום

חטיפת שבויים כאקט מלחמתי יוצרת מצב חדש ומערכת שיקולים המעבירים את פדיון השבויים מדיון בדאגה לפרט לדיון באחריות לאומית. יודגש כי המשגה זו נותנת מרחב החלטות להנהגה המדינית, היכולה לזהות את העוצמות הצבאיות והחברתיות ולהכריע על פיהן. הכיוון העולה ממקורות התורה מבהיר כי העיקרון המנחה הוא שחרור החטופים לאור החתירה לניצחון במערכה והכרעת האויב.

להרחבה ולהעמקה אפשר לעיין בניירות עמדה שכתבנו בנושא.