הפערים בין הבית לשדה הקרב

ישראל ורד, פסיכולוג חינוכי במכון ארבל

שאלה

בעלי חזר השבוע הביתה אחרי שלושה חודשי מילואים, ואני מרגישה שאין לי ולבית די כלים להכלת החזרה הזאת. כיצד עליי להתמודד עם ההיבטים השונים בחזרה שלו?

תשובה

כמו שאת מבינה בעצמך, יש לחזרה שלו הביתה כמה היבטים: יש הצד שלו ויש הצד שלך. אנסה להידרש לכל אחד מהצדדים הללו בנפרד מתוך הבנה שהתהליכים שאתם עוברים שונים מאוד, ועדיין הבנה טובה יותר של התהליכים שעובר כל צד תעזור לצדדים להיפתח ולהתרכך כדי שהשינוי, גם אם יארך זמן רב, יהיה טוב ומיטיב.

חשוב שתביני שהבית ושדה הקרב הם שני דברים שונים מאוד. זה נשמע מובן מאליו, נכון? אז למה כל כך הרבה מילואימניקים שחוזרים מהמלחמה מצפים להצליח לעשות בקלילות את המעבר ביניהם? כאילו יש בנפש איזה מתג של שני מצבים: מילואימניק בחזית לעומת אבא, בן ובעל, וצריך רק להעביר את המתג בעת הצורך.

שדה הקרב דורש משאבי נפש שונים כל כך ממה שדורשת האזרחות, והדבר הראשון שחייבים לעשות כל מי שחוזר ממילואים וכל סביבתו הוא פשוט להכיר בזה. להכיר בעומק, לא רק מן הפה ולחוץ, שמי שחזר אלינו הביתה הוא אותו אדם מבחינה מסוימת, אבל אדם אחר מבחינה אחרת.

החזרה הביתה פיזית ממש לא מחייבת חזרה הביתה נפשית. במה זה בא לידי ביטוי? למשל לקום בבהילות באמצע הלילה ולעלות על ציוד רק כי שמע מהמדרגות רעש שנשמע כמו התראה על חדירת מל"ט לגזרה.

ובכן, איך מתמודדים עם ההיבט הזה בחזרה שלו הביתה?

1. חשוב לדעת שזה קורה לרבים. לפי הסטטיסטיקות, לרבע מהמילואימניקים שחוזרים משדה הקרב.
2. ברוב המקרים זה חולף.
3. חשוב שהוא ידע שהוא יכול להעיר אותך ולדבר על זה. כמו כן מומלץ ללכת לעשות פעולה: ללכת לשירותים, אולי לשתות כוס מים או לאכול ביסקוויט. משהו שמעגן אותו בכאן ועכשיו הביתי.
4. זה הזמן להתחיל לכתוב: יומן, פנקס, רשימות בטלפון, מה שבא. הכתיבה היא מרפא גם מיידי וגם ארוך טווח להתמודדות וכלי מרכזי לעיבוד תהליכים נפשיים.

החזרה הביתה אינה פשוטה גם למי שגויס למילואים ארוכים אך לא מצא את עצמו אפילו פעם אחת במצב של לחימה. במילואים הקשב מבוסס על הישרדות. בבית – על התפתחות. וכך החוזרים חווים מצב לא פשוט שבו אין להם תשומות רגש וקשב לא כלפי הזוגיות לא כלפי הילדים ולא כלפי העבודה. שמו המקצועי של חוסר הקשב הזה הוא צמצום קוגניטיבי. היכולת להקשיב קשורה לרצון בצמיחה: כשאני רוצה לצמוח אני קשוב לצורכי הסביבה כדי לספק אותם. אבל אם הגעתי ממצב של משימות צבאיות צרות המבוססות על הישרדות וביטחון אישי בלבד, אין לי הקשב הזה.

מה עושים במקרה זה?

1. נושמים עמוק. מבינים שמדובר בתהליך של מעבר ושמעברים מטבעם אורכים זמן. לא לשים דד-ליינים איפה שלא חייבים, ולקחת חופש יזום אם מתאפשר.
2. לא מפחדים משינויים. זה בסדר להבין פתאום שרוצים לשנות עבודה, מסגרות חיים או אפילו דברים מהותיים יותר, רק לא למהר ולא לפעול באימפולסיביות. חשוב שתהיי לו אוזן קשבת להתלבטויות, ובו בזמן תוודאי שהוא פועל באופנים שקולים ומנומקים.

לבסוף יש הזווית שלך, האישית, זאת שנסתרת מעיניו. חייבים להביט למציאות באומץ בעיניים ולהודות: עם כל הקושי שחוו, נשים רבות מתביישות להודות כמה זמן לוקח ללב שלהן להיפתח מחדש לבן הזוג. זה יכול להיות בעקבות ההתמודדויות שהוא הביא איתו או פשוט מהעובדה שהנפש והבית כבר התארגנו מחדש בלעדיו ועכשיו לא פשוט להעביר שוב את הכול תהליך של התרגלות.

איך מתמודדים?

1. לא נבהלים – מקבלים. התבוננות לא שיפוטית בתחושות הללו תבטיח עיבוד נכון שלהן, ואילו בריחה מבוהלת מהן רק תיצור אפקט הפוך של מצוקה. התחושות הללו מותרות, נפוצות וטבעיות.
2. מבלים זמן ביחד – בלילה בצימר (אם אפשר), במסעדה טובה או בהופעה ששניכם אוהבים. הזוגיות זקוקה לצאת רגע מעצמה כדי להתוודע שוב זה לזה.
3. מפתחים עצבי ברזל – חייבים להבין שמדובר בתהליך שיארך זמן, וצריך בשבילו גם סבלנות מברזל וגם עצבים מברזל. הסבלנות נדרשת כדי לדעת שבסוף דברים ישובו לסדרם והלבבות שוב ייפתחו, והעצבים נדרשים כדי לשמור על סבלנות, אמפתיה ורוגע גם ברגעים שבהם זה מתאים פחות.