"לא הייתי משנה דבר" – שיחה עם ג'ניפר ארלי
"בשבעה על בנימין הגיעה לנחם אישה שאמרה לי: אני לא יודעת איך יש לך אמונה גדולה כל כך בזמנים חשוכים כל כך. אמרתי לה שאני לא יודעת איך אפשר בלי אמונה. היא בכתה מאוד, והדמעות לא הפסיקו לזלוג. שאלתי: את רוצה ללמוד יחד אמונה? והיא ענתה שתשמח". כך מספרת ג'ניפר ארלי, אימו של סמל בנימין מאיר ארלי הי"ד, שנהרג על קידוש השם בעזה לפני כשלושה שבועות.
"לבנימין מלאו 21 בהושענא רבה", מספרת ג'ניפר על בנה. "בצבא הוא היה ביחידה 101 של הצנחנים ושימש קשר מג"ד.
"הבן שלי ואני היינו קרובים מאוד, הכרתי אותו טוב והוא שיתף אותי המון, אבל הסיפורים שאני שומעת עליו, שאומנם לא מפתיעים אותי, אבל הם כל כך מרגשים ויפים, הם על גבורתו ועל המורל והמוטיבציה שהביא לכל מקום. הוא האחד שסימנו אותו כמי שירצו להיות איתו בקרב, כי היה לו הכי הרבה אומץ. זה ממלא אותי בגאווה. כאם ידעתי את זה עליו, ולשמוע את זה מאחרים זה מיוחד מאוד.
ג'ניפר ארלי: "אם חשבנו שבנימין נלחם כאן, בעזה, מתברר לנו שהוא בהחלט נלחם את מלחמתו מלמעלה, ואנחנו חייליו. אין לנו ברירה. אנחנו בתהליך; או שנגרור אותו או שנדחף קדימה ונפתח את הדלתות. מעולם לא הרגשתי חזק כל כך שאנחנו חייבים לפתוח את השער. זה מומנטום שקורה, ואנחנו חייבים לדחוף קדימה"
"בנימין היה הסלע שלי. סמכתי עליו המון. האובדן שלו כואב וקשה, אבל התמקדות בכאב לא תחזיר לי אותו ורק תוריד אותי, אז אני מתמקדת בדברים המדהימים שעשה בחייו, בגדלות של עם ישראל שמתעוררת ממותו".
ועם ישראל, לדבריה, קפץ כמה קומות מעלה מאז מותו של בנה. "ברור לי שאנחנו הולכים ומתקדמים בתהליך הגאולה. אנחנו בעיצומו. גאולה שלמה היא רק עניין של זמן", אומרת ג'ניפר ופורטת לפרוטות את התעצומות שהתגלו בעם ישראל לאחרונה: "כדי לסיים את הגלות הזו ביקשתי מאנשים שיקבלו עליהם מצווה או מעשה חסד כדי לקרב ולממש את הגאולה ולהחישה. והמצוות נשפכו מאנשים!" היא אומרת בהתרגשות.
"מילאנו טבלאות על טבלאות בגוגל דוקס, והטבלאות התמלאו בלי הפסקה. קיבלתי ערמות של מיילים מאמריקה של אנשים שקיבלו עליהם עוד ועוד מצוות וקבלות טובות, עבודה על המידות, הכול כדי להפוך את זה לגאולה, וזה חזק מאוד.
"אם חשבנו שבנימין נלחם כאן, בעזה", אומרת ג'ניפר, "מתברר לנו שהוא בהחלט נלחם את מלחמתו מלמעלה, ואנחנו חייליו", מדליקה ג'ניפר אלומת אור על המתחולל בנבכי נפשה. "אין לנו ברירה. אנחנו בתהליך; או שנגרור אותו או שנדחף קדימה ונפתח את הדלתות. מעולם לא הרגשתי חזק כל כך שאנחנו חייבים לפתוח את השער. זה מומנטום שקורה, ואנחנו חייבים לדחוף קדימה, זו ממש תחושתי. אני עושה כל מה שאני יכולה כדי שאנשים ימשיכו את התהליך הזה".
ומה שנותן לה כוח להתמודד עם השכול הצורב הוא האנשים. "ככל שאני מגיעה ליותר אנשים, כך ייטב. כמובן, ברמת המקום האישי שלי יש לי כמה חברותות בספרי אמונה, יש לי מצוות ותפילות יומיות שלי, ואני עובדת קשה להיות בסביבת אנשים שמחזקים אותי.
"אנחנו בנקודה שאנשים מבינים שזו מלחמה של טוב ברע, של הבאת כבוד לעם, של מחיית הטומאה והגדלת הקדושה. זה בלתי אפשרי שמשהו יישאר רק ברובד הארצי. אחרת בשביל מה כל זה? חייב להיות משהו גדול הרבה יותר. איך אנחנו יכולים להישאר רק עם מה שרואות עינינו? הרי הכול בנבואות, בתנ"ך. אנחנו נקודה על ציר הזמן, רק נקודה אחת", אומרת ג'ניפר ושואבת כוח ועידוד מהתגובות של עם ישראל על כל גווניו: "העיניים נפקחות והלבבות נפתחים".
הם עלו ארצה מניו יורק עם שלושה ילדים בקיץ תשס"ו (2006), במהלך מלחמת לבנון השנייה. "ראיינו אותנו בשדה התעופה ושאלו אותנו איך אנחנו עוברים לישראל באמצע מלחמה. ענינו כן, אנחנו יודעים שעכשיו מלחמה, ועלייה לישראל זה בדיוק מה שצריך לעשות", היא נזכרת.
היום הם מתגוררים ברמת בית שמש. מאז עלייתם נולדו להם עוד ילדים ב"ה. בנימין מאיר היה הבן השני. "בלילה שבו גילינו שבנימין נפל בקרב בשבת, שוחחתי עם אחי ואמרתי לו: הלוואי שיכולתי להחזיר את הגלגל לאחור. הוא שאל מה הייתי עושה אחרת, וחשבתי שסוף-סוף האומה שלנו גדלה ומתאחדת. הבנתי שלא הייתי חוזרת אחורה ולא הייתי משנה דבר, אלא עושה בדיוק את אותו דבר: עולה ארצה, שולחת את בני לצבא ליחידה מובחרת, לא הייתי משנה דבר", חוזרת ג'ניפר ואומרת.
"זה מה שבנימין האמין בו. הוא האמין בקדושת הארץ, בכיבוש הארץ ובקדושת עם ישראל, ולפני המלחמה הוא אפילו אמר שאם הוא יצטרך למות למען העם והארץ, זה מה שיעשה. משימתו הייתה לו ברורה. הוא היה מאוד מעורב בכיבוש הארץ וחלם לבנות אותה, ובערב חג הסוכות סיים לשתול יקב בשומרון. הוא האמין שצריך לעשות את מה שחייבים לעשות, ומעולם לא פחד ולא ירא מערבים. חבריו מספרים עליו שהוא נלחם בעוז עם הערבים שהרגו אותו. הוא אמר שיעשה הכול להגן על האדמה. כך הוא חי וכך הוא מת.
"לכן המלחמה חייבת להימשך כדי להגן על עמנו", מסכמת ג'ניפר ומוסיפה עוד אנקדוטה מדהימה על המקום הנפשי שבו היא נמצאת: "אנשים מביאים לנו שפע של אוכל וקינוחים. אני שמה הכול במקפיא לשמחת בית המקדש שנחגוג ממש בקרוב. בינתיים אנחנו נמשיך לעשות את חלקנו ולקרב את הגאולה, והיא תגיע".
ג'ניפר ארלי: "בלילה שבו גילינו שבנימין נפל בקרב בשבת, שוחחתי עם אחי ואמרתי לו: הלוואי שיכולתי להחזיר את הגלגל לאחור. הוא שאל מה הייתי עושה אחרת, וחשבתי שסוף-סוף האומה שלנו גדלה ומתאחדת. הבנתי שלא הייתי חוזרת אחורה ולא הייתי משנה דבר, אלא עושה בדיוק את אותו דבר: עולה ארצה, שולחת את בני לצבא ליחידה מובחרת, לא הייתי משנה דבר"
מכוחה של גבורת אביעד – שיחה עם דנה כהן
"אנחנו מתמודדים פה ביום-יום עם אובדן של אב אהוב, וזה קורע את הלב. לאביעד הייתה רוח מיוחדת שלא הסתכלה על הכיפה או על החיצוניות אלא הפנתה את המבט פנימה, לאדם שמולו".
לדנה, אלמנתו של אביעד כהן הי"ד, מארבעת תושבי היישוב שלומית שנהרגו בקרבות ביישוב פרי גן, חשוב לספר את סיפור מסירות הנפש של בעלה ושל חבריו. "חוץ ממני יש בשלומית עוד שלוש נשים שהתאלמנו בשמחת תורה".
היישוב שלומית נמצא בדרום המועצה האזורית אשכול, בחבל עוטף עזה, כ-700 מטר מגבול מצרים ובתוך 7 קילומטרים מרצועת עזה. "בבוקר שמחת תורה התחילה מלחמה של ממש", אומרת דנה. "ב-12 שנות חיינו כאן מעולם לא חווינו את מה שחווינו באותו בוקר. היו אין-ספור אזעקות ונפילות וריח של שרפה, והכול בער.
"בעלי חבר בצוות כיתת הכוננות ושימש יו"ר מזכירות שלומית. בשש וחצי בבוקר הוא התפלל ותיקין, רץ הביתה והדליק את הטלפון, וככל שעברו הדקות התחלנו להבין שיש כאן מלחמה בעוטף עזה". אביעד לבש מדים, עטה שכפ"ץ, לקח אקדח מהכספת ויוצא החוצה. כיתת הכוננות התפרסה ביישוב, ואחרי השעה שבע הגיעה קריאה בקשר של הרבש"צים שיש חדירות ביישובים הסמוכים. אחד המקומות שאליהם חדרו המחבלים הוא מושב פרי גן בחבל שלום, כעשר דקות נסיעה משלומית, יישוב שהאוכלוסייה שלו מבוגרת ואין בו כיתת כוננות מבצעית. מי יילחם נגד המחבלים שחדרו ליישוב?
שרית זוסמן: "בן הגיבור, האמיץ והנחוש ואוהב העם והארץ, הבין שהוא צריך להיות בלחימה. בלי צו 8, בלי קריאה, הוא פשוט לקח את הרגליים ויצא לעזור. הרוח הישראלית שמפעמת אצל כל החיילים ובכל שכבות העם חייבת לפעם גם במנהיגים שלנו"
בשלב זה החליט רבש"ץ שלומית שהוא יוצא לפרי גן, ואליו הצטרפו עוד שניים. מהר מאוד שניים מהם נפגעו, אחד קל והשני אנוש. הם קראו לתגבורת, הגיע עוד רכב, והתחיל קרב. אחרי דקות מספר נפגעו עוד שניים. "בעלי היה ברכב השלישי שהגיע לשם", חוזרת דנה אל אותם רגעים. "הוא הצטרף לקרב כששני אנשים מצוות כיתת הכוננות מתפקדים וארבעה פצועים, ולא ברור מה מצבם. הם נלחמו שם עשרים דקות נגד מחבלים שהיה להם יתרון על פניהם. זה לא יישוב מוכר להם כשלומית, היה למחבלים יתרון ההפתעה, הם עלו על גגות הבתים, צפו על המרחב וירו על כולם, והביאו נשק בכמות של גדוד", מתארת דנה.
"כשאביעד הגיע לשם צוות כיתת הכוננות נתן שם מכות אש חזקות בהמון תחמושת. באחת הפעמים שאביעד יצא פגע בו כדור אחד, וחבר שהיה איתו נפגע ונפל גם הוא. שאר הכוח ביקש חיפוי, ודקות אחר כך הם הבינו שהמחבלים ברחו משם בשל ההתנגדות העזה שלהם. בזכות זה שום מושב בחבל שלום לא נפגע ושום תושב לא נהרג ולא נפצע.
"הייתה כאן קבוצת גיבורים שהחליטה לעשות מעשה בשיעור קומה גדול מאוד, של ערבות ודאגה לאחר, שיעור באהבת חינם. בזכות זה הם הצילו חיים של כל כך הרבה אנשים", אומרת דנה.
אביעד ודנה נישאו לפני 18 שנים וחצי. הם בני 40, ולהם שישה ילדים, בני 17.5 ועד שלוש, ארבע בנות ושני בנים. אביעד היה איש מקורות ושימש פקח גושי שבאחריותו אספקת המים לשטחים נרחבים באשכול. "רוב המועצה שלנו אינה מאופיינת כדתית", אומרת דנה. "למרות הפערים לכאורה, גם הפוליטיים, כל כך הרבה אנשים אהבו אותו, נקשרו אליו וכיבדו אותו. זה מוסיף לי לשיעור הזה שאביעד מלמד אותנו, בייחוד למראה כל הפילוג, השנאה, הקיטוב והקרע שהיה בעם הזה. אחד מחברי הנפש של אביעד הוא קיבוצניק, חילוני, שמאלני. אביעד הצליח לגשר מעל כל הפערים.
"זו הזעקה לעם שלנו להתעורר. אנחנו לא יכולים לחזור למציאות הזאת. חייבים להגביר אהבת חינם, חיבורים ודאגה זה לזה. אביעד לא ויתר על האמת שלו, אבל ידע בהתנהלות היום-יומית שלו לכבד ולאהוב ולראות את האחר בעין טובה".
דנה כהן: "למרות הפערים לכאורה, גם הפוליטיים, כל כך הרבה אנשים אהבו אותו, נקשרו אליו וכיבדו אותו. זה מוסיף לי לשיעור הזה שאביעד מלמד אותנו, בייחוד למראה כל הפילוג, השנאה, הקיטוב והקרע שהיה בעם הזה"
חזית איתנה – המסר של שרית
"אנחנו עם שרוצה לחיות. לא כמו האויבים שלנו, שפלים ועלובים, פחדנים, נאצים שמקדשים את המוות. אנחנו נחיה ונשגשג ונבנה. עם ישראל חי לנצח נצחים ולעולמי עולמים", כך אמרה שרית זוסמן, אימו של רס"ל (במיל') בן זוסמן ז"ל, בן 22 מירושלים, לוחם במחלקת הסיור של גדוד ההנדסה 601 בחטיבה 401, כשליוותה אותו למנוחת עולמים.
"המנהיגים שלנו חייבים להיות ראויים לנו. אם החיילים שלנו הצליחו לשים את עצמם בצד ואת העם במרכז, ראוי שיעשו כך גם מנהיגינו. מנהיגים שלא מבינים ומסתובבים עם יוהרה, עדיף שיפנו את המקום למי שכן מבין".
בן נהרג על קידוש השם בקרבות בצפון רצועת עזה. "לסיפור שלנו יהיה סוף טוב. אנחנו ננצח! אין לנו ברירה אחרת", אמרה לנוכחים אימו שרית.
"בן הגיבור, האמיץ והנחוש ואוהב העם והארץ, הבין שהוא צריך להיות בלחימה. בלי צו 8, בלי קריאה, הוא פשוט לקח את הרגליים ויצא לעזור. הרוח הישראלית שמפעמת אצל כל החיילים ובכל שכבות העם חייבת לפעם גם במנהיגים שלנו", שבה וחזרה שרית על המסר.
"הם חייבים להתעלות מעל עצמם. כל אחד עם מה שיש לו ועם התיקים שהוא סוחב איתו, חייבים להתעלות בשבילנו, בשביל שננצח. הם חייבים להיות ראויים לנו", הדגישה שרית בריאיון לערוץ 12. "לציבור הבוחרים שלהם, לעם שלהם. בלי מריבות, בלי קטנוניות, בלי אגו. ביחד עם כל מי שאוחז עכשיו בהגה אנחנו ננצח, אבל הם חייבים להיות מונעים מהרוח הנכונה, והרוח הנכונה היא אחדות.
"אני רוצה לקרוא להם לעשות טוב, הגיוני ונכון, ופשוט להיות חזית איתנה, חד-משמעית, עוצמתית, כדי לנצח את האויבים שלנו. זה או אנחנו או הם, והמנהיגים שלנו חייבים לנו את זה".
