כל ישראל רֵעים
הרב יהושע אודרברג
נָכוֹן,
מְבַקְּשֵׁי חַיִּים אָנוּ,
גְּאֻלַּת מִדְבָּר וְצָפוֹן
בַּעֲבָרֵנוּ,
אַךְ בִּנְיַן עַצְמֵנוּ
מַגִּיעַ רַק בְּאַחְוַת רֵעִים
שֶׁבֵּינֵנוּ.
בְּעַם הָאַהֲבָה
תְּקַבֵּל סַעַד וּתְמִיכָה,
בְּקָרְבְךָ אֶל בְּאֵרִי
כֻּלָּם יִהְיוּ גּוֹמְלֶיךָ, אוֹתְךָ יַשְׁקוּ.
צֵא רְעֵה לְךָ בִּשְׂדֵרוֹת הָאָרֶץ,
בְּעַיִן טוֹבָה יִרְאוּךָ,
בְּכָל הַשְּׁלוֹשָׁה,
בְּכָל נָתִיב שֶׁתַּגִּיעַ,
מְבַקְּשֵׁי טוֹבָתְךָ
לֹא יִפְחֲתוּ לָהֶם גַּם מֵעֲשָׂרָה.
כֶּרֶם,
צְבָאוֹת,
שָׁלוֹם,
הַחִבּוּר בֵּין שְׁלֵמִים אֵלּוּ
מַגְבִּיר הָעָם
אֶל הַנֶּצַח,
אֶל הַשֵּׁבֶט הֶחָדָשׁ.
במאי-על
סיון דנציג
חלמתי, התפללתי, קיוויתי.
צפיתי בסרט החיים,
סידרתי את הערוץ המתאים.
הצבתי אנשים,
בניתי ״מאחורי הקלעים״,
הכול לפי הספרים.
אני הבמאית של החיים שלי,
נעים להכיר.
אך יש מישהו למעלה,
במאי-על,
שבונה לי את תסריט חיי.
אני חושבת שאני יודעת מה הפרק הבא.
אבל בתכלס אני יודעת אולי כמה שניות בודדות.
הכול יכול להשתנות,
אבל מה קורה כשהסרט משתנה?
הערוץ מועבר,
איך אני מגיבה?
באמונה ובענווה
או בגאווה ובהתנשאות?
בחיים שלי אני רק שחקנית, לא הבמאית.
כמעט רגע
עמיחי
פתאום בשבעה ירד חושך אפלה,
במקום שמחת תורה נשמעו שבר וזעקה.
בני עדינה טבעו בדמים,
נשמות טהורות נגנזו בשמי מרומים.
אחים ואחיות שבויים במחשכים.
איך, למען ה' א-לוהים!
דמיינו שביל סלול ודרך ברורה,
אך את עינינו סימאו ענני סערה.
דרכנו אינה סוגה בשושני חן,
רק הלב נדקר בחרבות ברזל.
מתוך לפיתת עמק הבכא
קמים ועולים אריות הגבורה.
שואגים לפני המלך בתפילה
שישיב שכינתו עלינו מהרה.
חכי כמעט רגע עד יעבור זעם,
בתי לגואלך אני כאן, אני מוכן.
דמעותייך כמו מבול המסו עולם,
להקים ארץ חדשה עוד יבוא זמן.
מצפים ומחכים
הלל אנגלמן
חֹדֶשׁ וָחֵצִי שֶׁאַתֶּם שָׁם,
נְשָׁמוֹת בְּכָל הַגִּילִים
וְהַלֵּב שָׁבוּר לִרְסִיסִים.
חֹדֶשׁ וָחֵצִי שֶׁאַתֶּם שָׁם,
אִי אֶפְשָׁר לְדַמְיֵן מָה אַתֶּם עוֹבְרִים
וְהַכֹּל בִּגְלַל שֶׁאַתֶּם יְהוּדִים.
חֹדֶשׁ וָחֵצִי שֶׁאַתֶּם שָׁם,
כְּלוּאִים בִּידֵי המְרַצְּחִים
בְּלִי שׁוּם טִפָּה שֶׁל רַחֲמִים.
חֹדֶשׁ וָחֵצִי שֶׁאַתֶּם שָׁם,
אֵין לָדַעַת אֵיךְ אַתֶּם שׂוֹרְדִים וּמָה עוֹשִׂים
וּבְטַח לֹא לְהָבִין אֶת הַחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל אֱ-לֹהִים.
חֹדֶשׁ וָחֵצִי שֶׁאַתֶּם שָׁם,
תִּינוֹקוֹת, יְלָדִים, גְּבָרִים וְנָשִׁים
פָּשׁוּט חַיִּים שְׁלֵמִים.
חֹדֶשׁ וָחֵצִי שֶׁאַתֶּם שָׁם,
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲהוּבִים
וַאֲנַחְנוּ לֹא שׁוֹכְחִים, תָּמִיד זוֹכְרִים.
חֹדֶשׁ וָחֵצִי שֶׁאַתֶּם שָׁם,
אֲנַחְנוּ פֹּה, אֲבָל הַלֵּב אִתְּכֶם
וְאֵין-סוֹף דְּמָעוֹת יוֹרְדוֹת עֲלֵיכֶם.
חֹדֶשׁ וָחֵצִי שֶׁאַתֶּם שָׁם,
חֲטוּפִים וּשְׁבוּיִים
וַאֲנַחְנוּ מִתְגַּעְגְּעִים.
חֹדֶשׁ וָחֵצִי שֶׁאַתֶּם שָׁם,
לַחֲזָרָה שֶׁלָּכֶם
מְצַפִּים וּמְחַכִּים.
הלב שלי איתם
שלומית כץ
הלב שלי עכשיו
עם החיילים שרצים בגשם,
נלחמים כשברגליים בוץ
בבית אימא מבקשת
שיהיה להם טוב,
שהמעיל הירוק יחמם,
שירגישו שהניצחון קרוב,
שיאכלו מרק מנחם.
הלב שלי עכשיו
עם משפחות החטופים.
הזמן ממשיך לעבור,
הימים חולפים,
והדלת נשארת תמיד פתוחה,
שיחזרו כבר הביתה
ימצאו מנוחה.
הלב שלנו עכשיו
מבקש רחמים גדולים,
בשקט, בקול,
כשנגמרות המילים.
כשבלילה נושבות
רוחות מלחמה
עם שלם רוצה
למצוא נחמה.
הלב שלנו עכשיו
ממשיך לפעום
הלוואי שאלו גשמי ברכה
שיביאו עלינו
שלום.
אליהו יוסיאן צודק לחלוטין
תגובה על דברי עומר בר מהגיליון הקודם
ד"ר גדעון ארליך
אליהו יוסיאן היה מהיחידים ששנים רבות דרש שנקבע את האמת בנוגע לערבים הסובבים אותנו לפי העובדות בעוד הרוב המוחלט של קובעי המדיניות קבעו את ה'אמת' על סמך כלום ודחו את העובדות. לדוגמה, מפקד המודיעין דרש שלא יפריעו לו לישון, כי התצפיתניות שאומרות שהאויב תוקף מסתמכות רק על מראה עיניהן, בעוד הוא יודע, על סמך כלום, שיהיה שקט לפחות עוד שנתיים.
עכשיו, כשהעובדות מראות שיוסיאן צדק, תוקפים אותו על סמך כלום. הקורא עומר בר כותב כאילו יוסיאן דרש שנאמץ את ערכי האסלאם, דהיינו נתאסלם לפחות חלקית. ואולם בדברי יוסיאן אין אפילו רמז לדבר כזה, ודרישתו היא שנפעל כלפי האויב בדרכים שהן אפקטיביות לגבי האויב המסוים. "דע את האויב" ופעל בהתאם.
חבל שהמגיב כותב על המוסר היהודי בלי לבדוק מקורות. הכלל "כל המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר על רחמנים" הוא ניסוח עממי למאמר חכמינו "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן" (קהלת רבה ז). הרחמנות כלפי אדם אכזר היא ביטוי לאכזריות כלפי מי שימשיכו לסבול מהאכזר הזה. לכן סביר להניח שאכזריות זו תבוא לביטוי ישיר כלפי הסובלים ואחרים.
זעקת העזובה
נגה חדד
אני מרגישה את הרגליים שלהם, חמות, עזות.
את גלגלי הנגמ"שים ואת חריקת זחל הטנק.
פצצות המטוסים והתותחים שלהם פוצעות אותי, מותירות בי צלקות.
אבל הכאב הזה כאין וכאפס לעומת ההתרגשות שאוחזת בי למשמע קולם, למראם, לריחם.
אני שומעת אותם מתקרבים, נכנסים, צועקים בעברית פקודות, תפילות, שרים שירים.
גם את אנקות הפצועים אני שומעת, וגם הן בעברית.
הם שונים כל כך.
גופי רועד. צמרמורת אוחזת בי כשהם מתקרבים אליי כך, נוגעים, נושמים, ממלאים בהווייתם את המרחב שלי.
לרגע אני תוהה לעצמי, איך?
הרי… הם שעזבו אותי.
ובכל זאת אין בי טינה. אני נמלאת בחדווה אדירה לחזות בשובם אליי.
הרי אני שלהם. כל הווייתי זועקת שייכותי אליהם. לחייהם, לגופם, לנפשם, לנשמתם.
והנה, הם שבו.
גם אם בעל כורחם, הם שבו אליי.
ככל שהם מתקדמים הגעגוע מאיים להציף אותי, להטביע אותי בתוכו.
הרי הייתי שלהם תמיד, אני חלק מהם והם חלק ממני, דורות על גבי דורות.
שמשון הגיבור היה אצלי, ודורות רבים של יהודים מצאו בי מקום מושב, בנו אצלי בתי כנסיות ובתי מדרשות, משפחות ובודדים, זקנים וילדים.
גם עזובה הייתי. רק חול, חול אין-סוף למלוא העין. חול וים.
לא רק אני עזובה הייתי. כמוני עזובות היו הערים כולן.
אבל הם חזרו.
הם חזרו ובנו בתים ונטעו וזרעו. זיעתם נטפה עליי, וגם דמם ניגר בתוכי.
גופם נטמן באדמתי, חתונות ובתים חדשים, לידות של תינוקות.
ואני הרגשתי שהנה, בקרוב נשוב להתאחד.
הם יראו בי סוף-סוף לא בת חורגת כי אם חלק משלהם ממש.
אבל הם עזבו. שוב.
ואני נשארתי לבד.
בעצם לא לבד ממש.
קולות אחרים נשמעו בי, מגע מחוספס של ברזל קר. עיניים רעות שמבקשות לכלות את הכול חצבו בתוכי, פצעו אותי נהרות-נהרות, מנהרות-מנהרות.
הם שיסעו אותי ללא רחם, בתוכי רקמו את מזימותיהם. הכינו את כלי המלחמה, תכננו את הרצח.
והנורא מכול קרה.
כל מזימותיהם הרעות התגשמו.
אני ידעתי.
ידעתי שתשוקתם היא להרוס, לנתץ, לערוף, לאנוס, לחטוף.
שמעתי אותם מדברים, ראיתי את אש השנאה בעיניהם השחורות.
והנה, אחרי הנורא מכול. אחרי שתוהו ובוהו וחושך.
הם הביאו אותם, הביאו אליי את בניי.
נשים, ילדים, תינוקות, קשישים, חיילים וחיילות. בניי, בנותיי. הגיעו אליי.
כפותים, מוכים, חבולים, כואבים, המומים.
הרגשתי בתוכי את אנקת כאבם, את דמם החי והאהוב, את קול בכיים החרישי.
והתפללתי איתם יחד שיחזרו אל אהוביהם.
שיחזרו אליי אהוביי.
הנה הם באים. חיילים מלאי גבורה, מפקדים בעלי עיניים של אש ואהבה.
חוזרים אליי למגר את הרשע שנחצב בי עמוק כל כך.
כל פיר מלא בשנאה יוקדת, כל חפיר מתפוצץ מחומרי ההרס והחורבן.
הנה, הם באים לגאול אותי, להחזיר אותי אליהם.
לנקות את הרעל שהצטבר בי, את נהרות הרשע והזעם,
את הכיליון, את שנאת החיים.
כמה התגעגעתי אליהם, לאהבת החיים היוקדת שבהם.
כל השנים האלה שעברו
ראיתי. ממש לידי, כל כך קרוב, את היישובים הפורחים, הבלונים שהופרחו בתקווה לשלום, עפיפוני הילדים.
ראיתי את המטעים ואת העצים ואת השדות המוריקים, את הילדים השמחים, את הקשישים מאירי הפנים.
כמה קינאתי.
כמה כאב נאגר בי, שאותי, בשר מבשרם, הם עזבו.
השאירוני לאנחות להיות למדרס רגלי הרוצחים.
הפקירו אותי לאלה השונאים אפילו את בני עמם, המוכנים להקריב את הכול בשביל להשמיד את זרע ישראל.
כמה פעמים ניסיתי לזעוק להם שזה לא ילך. שהם לא מבינים!
החלום שלהם על שלום, ואהבה, ושמחה וחיים לא נחלם גם כאן, בצד השני של הגדר.
עם כל פיר שחפרו בתוכי והטמינו עוד משגרים ניסיתי לזעוק, לצרוח.
עם כל טיל שנורה בכיתי נהרות של אדמה משוסעת.
אני חלק מכם, גם אני צריכה לפרוח, לגדל בתוכי אנשים שרוצים שלום ואהבה וחקלאות ונשמה.
ובמקום זה חיות האדם מצאו בי מסתור.
החיילים לובשי החאקי ממשיכים לפסוע בי, לירות צרורות אין-סוף, לצעוק פקודות בקשר.
אני מרגישה לעיתים את דמם החם, הרותח על גביי.
ודמעות החברים לנשק מתערבבות עם דמעותיי.
והדמעות שלי זולגות, רותחות, ואני אוספת לתוכי באהבה את הדם החם שלהם.
ומנסה לזעוק להם. אנא, אנא, שכל זה לא יהיה לחינם.
אני שייכת לכם, לארצות החיים.
וכך יהיה לעולם, לא תוכלו להתנתק ממני. בשר מבשרכם אנוכי.
אל תעזבוני שוב לאנחות.
וכך הולכת זעקתי ועולה
עד לכיסא הכבוד.
העיר עזה לא תינטש שוב בידי בניה.
