שאלה
אני משרת בדרום. נולד לנו בן, והברית בשבת בבוקר. בליל שבת אני בלחימה, ולכן אוכל בעזרת ה' לצאת רק סביב השעה תשע בליל שבת, בתנאי שאוכל לחזור מתישהו בשבת אחרי הצהריים. האם אני יכול לצאת מכאן ולחזור?
תשובה
מפאת חשיבות השאלה לא עניתי עליה בהודעה אלא התקשרתי אל החייל ואמרתי לו: אם אתה יוצא הביתה כי חשוב לך מאוד להיות בברית של בנך, הדבר אסור, כי אי אפשר לחלל שבת למטרה זו.
אם אתה יוצא הביתה כי המשפחה לא תסלח לך על שלא היית בברית, הדבר אסור, כי גם על דבר כזה אי אפשר לחלל שבת.
אם אתה יוצא כי כל החיים לא תסלח לעצמך על שלא היית בברית של הבן שלך, הדבר אסור, כי גם צער כזה איננו בגדר פיקוח נפש ואיננו מאפשר לחלל שבת.
אולם אם אתה נוסע כי אתה צריך התאוששת לקראת לחימה, הדבר מותר, כי זהו צורך פיקוח נפש.
הסברתי לבחור שהיו עשרות מקרים שבהם התרתי דבר זה, כלומר לנסוע להתרענן בבית, כיוון שחיילים לא היו בבית כבר שבועיים וחצי, והם אינם יודעים לכמה זמן ייכנסו ללחימה בתוך עזה. אמרתי לו: מן הסתם הדבר נכון גם אצלך.
אבאר מעט את הדברים. בפעילות רגילה אין היתר לנסוע הביתה בשבת כדי להיות עם המשפחה, אולם בלחימה, בעיקר כאשר נמצאים בקו ראשון או שני, קשה מאוד להילחם לאורך זמן בלי חופשה בבית. לחימה היא דבר מתיש גם בצד הפיזי וגם בצד הנפשי. אומנם בשלבים הראשונים של המלחמה הייתה הצדקה גדולה יותר לכך (ובשלב ההוא קיבלתי את השאלה). בשלב זה הדברים מסודרים יותר לרוב החיילים (ועדיין יש חיילים בלחימה קדמית בעזה, וגם כעת עשוי להיות צורך בחופשה בשבת בגלל יציאות קצרות או מסיבות אחרות, ויש לבחון את הדברים עם הרב הצבאי באותו מקום).
אם החייל יכול לצאת לפני השבת, הדבר קל יותר מבחינה הלכתית. במקרה זה ניתן להתיר לצאת הביתה לפני השבת לצורך מצווה אף שיצטרך לחזור בשבת עצמה, כיוון שהיציאה היא לפני השבת, ואף שמכניס עצמו למציאות שבה יצטרך לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, הדבר מותר לצורך מצווה (על פי שיטת בעל המאור בשבת יט ע"א, ועיינו בשו"ע רמ"ח, ד, שהביא את דברי בעל המאור, ובדברי הרמ"א והמ"ב שם).
נחלקו הראשונים מהו צורך מצווה, אך בהתאם לשיטת הרמ"א שם (על פי רבנו תם), ברור שיציאה לצורך ברית נחשבת צורך מצווה (ומצד הדין אפילו שהות עם משפחתו בשבת עשויה להיחשב לצורך מצווה. אומנם בסידור יציאות רגיל צריך לבדוק את הדברים עם הרב הצבאי, כי פעמים רבות אם חייל חוזר בשבת, חייל אחר יוצא בשבת, ודברים אלו אפשריים רק כאשר יש צורך ממשי, כפי שביארנו קודם).
לנוכח הדברים הללו בשאלת הברית אפשר להסיק שאם החייל יוצא בשבת עצמה, ניתן להתיר את היציאה רק אם הוא זקוק לחופשה בשביל התרעננות כדי להיות כשיר ללחימה (וגם בספק, כדי שיהיה מוכן ללחימה אם יצטרך להישאר בפנים זמן רב, הדבר מותר). ואולם לצורך השתתפות בברית הדבר אסור (ואם יש רכב שממילא נוסע לאותו אזור, יש מקום לדון להתיר, וירד במקום שבו הרכב עוצר ממילא).
אם החייל יוצא לפני השבת, אך יצטרך לחזור בשבת: הדבר מותר גם אם הוא יוצא לצורך הברית (ובחופשה רגילה יש להיוועץ בכך עם הרב הצבאי בגלל השלכות נוספות).
לאור הפסיקה ציפיתי שהחייל ייסע הביתה לברית אף שמדובר בשבת, כי הוא כבר היה כמה שבועות בקו פנימי, מנותק מביתו. מה מרגשת הייתה ההודעה שקיבלתי ממנו לאחר כחצי שעה: "שלום הרב, לאחר בירור עם עצמי, ובהתאם לשאלות ששאלת, אני לא מוצא לנכון להתיר לעצמי לנסוע הלוך ושוב בשבת, עם כל הצער הרב. בעזרת ה' אצליח למנף את האירוע להעביר לילדים שלי מסר חשוב שיחזק אותם בעתיד".
התרגשתי מאוד, ביקשתי ממני את השמות של אשתו ושל הילדים, עשיתי להם סרטון חיזוק, בירכתי אותם על הלידה ובין השאר אמרתי להם: "אומנם אבא לא יהיה בברית, אבל זכיתם שיש לכם אבא שהוא שליח של עם ישראל, זוכה להיות במדי צה"ל ולהגן על עם ישראל, ובע"ה יחזור הביתה בריא בנפשו ובגופו, ותוכלו לשמוח בעתיד כולכם יחד!"
מרגש מאוד, "מי כעמך ישראל".
