מה קרה למסר האחדות בעולם קטן?
מתי קראג
קראתי את עולם קטן שחולק בשבת שעברה, ופשוט התביישתי, התעצבתי והתעצבנתי. הייתי מצפה מעלון שאמור לייצג את הערכים של הדתיים הלאומיים, את אנשי הציונות הדתית (לא המפלגה), שיהיו אנשי שלום, אנשי דרך ארץ, אנשים ישרים שיודעים להסתכל למציאות בעיניים, לעשות חשבון נפש כשצריך ולדעת להודות בטעויות. לא ייתכן שכל המדינה שסועה ומפולגת, השנאה בין המחנות בלתי נסבלת, מצב הביטחון בכי רע, הכלכלה נפגעה פגיעה קשה – וזה רק בחצי שנה של ממשלה "לאומית" – ואתם ממשיכים לשפוך שמן למדורה ולא מתחילים בדל של חשבון נפש.
במאמר המערכת שלכם הבעתם את הרעיון ההזוי של "להמשיך ברפורמה בכל הכוח, 64 מנדטים מאחוריכם", ועוד ערמות של שקרים והזיות שיובילו אותנו לתהום. העם זקוק להרגעה, למציאת המחבר והמשותף, לעצירת חקיקה חד-צדדית, למסר של אחדות ולא למסרים שימשיכו את השיסוע, הפילוג וההתדרדרות של המדינה לתהום.
יש לממשלה מספיק אתגרים שכדאי שיתרכזו בהם ויתחילו לעבוד למעננו. הרפורמה המשפטית, חשובה ככל שתהיה, אינה מצדיקה שסע נוראי, במיוחד כשחצי עם מתנגד לזה בתוקף. מה למשל עם שיפור התחבורה? מחירי הדיור, איכות הסביבה, הכלכלה, הביטחון? ללא טיפת ביקורת עצמית אתם שופכים ערמות של בנזין לעם מפולג ועייף ממלחמות פנימיות.
אחר כך מגיעה כתבה שלמה שיוצאת נגד הרופאים כולל אמירה מזעזעת: "אני לא שמחה שרופאים יורדים מהארץ… אפשר לפתוח את בתי הספר לרפואה גם לאנשי ימין ולא רק לאשכנזים ולשמאלנים". אתם מדברים בהכללות: הרפואה היא של אשכנזים? מלבד העובדה שזה שקר מוחלט, אתם חיים בשנות החמישים? לא זכור לי שכדי להתקבל לרפואה שאלו מה הדעות הפוליטיות שלי. אתם חבורת הוזים, משסעים ומפלגים. הרופא שניתח אותי והציל את חיי לא בדיוק עניין אותו שיש לי כיפה, ואותי לא עניין אם הוא ספרדי או אשכנזי.
בסוף מקנחים במאמר על "דת הפרוגרס", ריאיון עם פרופסור הזוי שכותב שטויות של שנאה בערמות, כגון בני אור ובני חושך, הייררכייה של גבר לבן, אישה, שחור, מוסלמי. אתם רוצים שנתייחס לעלון שלכם ברצינות, ואתם מביאים כאלה מאמרי שנאה, מלאי הכללות, הזויים, משסעים ומפלגים.
תתביישו לכם ותעשו חשבון נפש. כל חיי כדתי-לאומי גדלתי על סבלנות, סובלנות, הכלת האחר. אני מבין שלא כל האמת אצלי, ואני לא שונא ומגדף את מי שחושב אחרת ממני. האחדות והסולידריות חשובות פי אלף מעילת הסבירות. החברים שלי, הרופאים שחושבים אחרת ממני וגם חברים במילואים הם אנשים ציוניים, טובים, יצרניים לא פחות מכם.
אני מצפה מכם לחשבון נפש אמיתי ולהחליף את כל העורכים הקיצוניים שלכם באנשים קצת יותר נורמליים, בעלי יותר ענווה, שמחפשים את המאחד.
עם אחד
שלומית כץ
לא משנה אם אתה
נגד או בעד,
למרות הכול
אנחנו עם אחד
מלא בגוונים
ובדעות שונות,
לב פועם חזק
במלא תמונות.
לא משנה אם אתה
חילוני או דתי,
למרות הכול אחים
ביתך הוא ביתי,
ולשנינו אכפת
ולשנינו כואב,
אולי נבנה ביחד
שלא ייחרב.
מה שנמצא כאן
יקר ממילים,
וברחובות צועדים
עם אלפי דגלים,
והגיע הזמן
לשבת לדבר
גם אם נצעק,
אם נתייאש,
אם לרגע נישבר –
נאסוף את כל הטוב
נסתכל בעיניים,
חיבוק חזק ימס
שנאה שהצטברה בינתיים.
לא משנה אם אתה
נגד או בעד,
בוא נשים לשנייה
את הוויכוחים בצד,
נשב לקפה
הפוך או שחור
למרות הכול
עם אחד
בוא נמצא בינינו
את האור.
תפילה על אחדות ישראל
יעל לוין
אָנָּא מֶלֶךְ יָחִיד וּמְיֻחָד,
זַכֵּנוּ כֻּלָּנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הַמְּרֻבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים
לִהְיוֹת מְאֻחָדִים כְּבִשְׁעַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד וְכַחֲטִיבָה אַחַת לְפָנֶיךָ.
מְאֻגָּדִים בְּצַוְתָּא כְּאַרְבַּעַת הַמִּינִים בִּשְׁעַת נְטִילָתָם בַּחַג,
מְקֻשָּׁרִים יַחְדָּיו כַּכְּרוּבִים בַּמִּקְדָּשׁ שֶׁפְּנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו,
מְחֻבָּרִים הָאֶחָד לְזוּלָתוֹ כְּאֵיבְרֵי גּוּף הָאָדָם,
מְדֻבָּקִים זֶה לָזֶה כְּמוֹ רוּת שֶׁדָּבְקָה בַּחֲמוֹתָהּ,
מְקֹרָבִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ כִּבְנוֹת צְלָפְחָד שֶׁהִתְקָרְבוּ וְעָמְדוּ יַחְדָּיו בִּתְמִימוּת דֵּעִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד,
מְלֻכָּדִים כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶסְפוּ כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים נֶגֶד בִּנְיָמִין בַּגִּבְעָה,
מְכַבְּדִים אִישׁ אֶת חֲבֵרוֹ כַּמַּלְאָכִים הַמְּכַבְּדִים זֶה אֶת זֶה (על פי אדר"ן, נו"א, יב),
אַחִים זֶה לָזֶה כַּאֲחֵי יוֹסֵף לְאַחַר שֶׁהִתְפַּיְּסוּ,
שְׂמֵחִים זֶה בָּזֶה כְּאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ,
אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה כְּאַהֲבָתְךָ בּוֹרֵא עוֹלָם לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל.
כולנו כאחד
תהלה
אנחנו יחד.
עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים כולנו יחד.
איני יודעת מי זו שעל ידי, ואיני בטוחה אם המטפחת הכחולה הנראית לעיניי בין הנשים שלפני אכן שייכת לדודתי או שרק נדמה לי. רק ידה של אימי בידי, וכל נשות ישראל מקיפות אותי. כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ.
ואני מרגישה שאני יותר ממה שאני מסוגלת להיות. השלם כל כך עצום, קדוש, ושלם, שגם אני, חלק קטן בין המוני יהודים, מרגישה כל כך עצומה, קדושה, מחוברת.
בעוד דקות אחדות יקרא הכוהן בקול את הפסוק וכולנו נחזור אחריו. כולנו יחד.
זו שעל ידי תופסת בזרועי בהתרגשות נרעדת. איני יודעת את שמה, מעולם לא נפגשנו בעבר. אבל אני חלק ממנה, והיא ממני. ככה זה עכשיו.
אני עוצרת את הנשימה בלי להתכוון, מתקשה לתפוס את הגודל של הרגע הזה. כמה שלמות יש באוויר.
הדמעות שלי מפלסות להן דרך על לחיי, הלב שלי פועם, הנשמה שלי מתקשה להכיל את גודל האהבה.
ואז זה קורה.
כל יהודי,
כל אחד ואחת,
כל נשמת ישראל האחת,
כולנו. יחד. עם ישראל יחיד.
קוראים את האמת המוחלטת, היחידה, המאחדת.
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד.
עלייה להר
סיון דנציג
ניצבת מול הקושי
מביטה לו בעיניים.
רואה שחור
חוזרת להרכיב משקפיים.
מחליפה מבטים
עם האנשים החולפים.
לפתע מבטי פוגש באדם.
אני מסירה את משקפיי.
הוא מתקרב ולוחש באוזניי:
״בסוף הרחוב יש הר גבוה,
תעלי עליו, מחכה לך הפתעה עוצרת נשימה׳׳.
נשמתי נעצרה לפני ההגעה,
פוסעת לעבר העלייה.
נעצרת,
הגוף מקובע
לאדמה הפעורה.
פוסעת עוד כמה צעדים, עולה על ההר.
מסירה את משקפיי,
רואה לנגד עיניי את כל סיפור חיי.
תמונה מלאה בסיפורים קטנים.
מהילדות ועד גיל הבגרות.
נשמתי נעצרת,
ליבי פועם בחוזקה.
הקושי שלי הוא רק חתיכה אחת קטנה
מכל תמונת חיי.
הלוואי שאזכה לעלות שוב על ההר.
לקבל במתנה זריקת אנרגייה לעוד תקופה.
הטענות האמיתיות של המחאה
יאיר צפלביץ
נראה לי די מוסכם על רבים שהסיפור של המחאה איננו הסיפור המשפטי כלל. אז מה כן נקודות האמת שהמוחים אוחזים בהם ולא מוכנים להרפות?
לפי המודל שהנחיל הרב קוק להבנת מאבקים חברתיים ואידאולוגיים, כל עוד יש נקודת אמת בדעה מסוימת שלא מאירים עליה ומעלים אותה להכללה מתוקנת יותר, האוחזים בה לא ירפו.
אם כן, מה הן טענות האמת של המוחים?
להבנתי יש להם שלוש נקודות חזקות מאוד שיש להתייחס אליהם ברצינות:
- לאור ההכרעה הנחרצת בבחירות האחרונות שמבוססת על השינוי הדמוגרפי בציבור היהודי בישראל, עולה השאלה הזאת בשיא תוקפה. אומר לעצמו החילוני הליברלי: אני אהיה מיעוט בחברה בישראל. זהו, הונצח מעמדי כמיעוט. המדינה הולכת בהדרגה להיות דתית יותר ויותר. האם אוכל לשמור על החילוניות שלי בלי הפרעה? האמת היא שזו לא רק שאלה מבחינתו, זה אפילו פחד משתק שציפור קטנה בלב שלו לוחשת לו: זהו, האפשרות להיות חילוני חופשי בישראל מתחילה בהדרגה להצטמצם. בתהליך הדרגתי כבר לא אוכל לחיות את חיי בחופשיות.
הפחד הזה מניע את החילוני הליברלי השמאלני בעוצמה לצאת למחאה. נדמה לו שמי שישמור על החופש שלו להיות חילוני חופשי זה בעצם בית המשפט.
מה התשובה שלנו למיעוט החילוני השמאלני? האם אנו, רוב שנציגיו הולכים לשלוט כאן עוד שנים ארוכות, ערים לפחד הזה? האם אנחנו יודעים לתת לו תשובה אמיתית?
- הטענה האמיתית השנייה של המחאה היא טענת משה רבנו כלפי בני ראובן גד: האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה? יש כאן טענה מוסרית עמוקה מאוד שמנסרת בחלל החברה בישראל. איך אתם הימניים צועקים נגד הסרבנות כאשר איתכם בממשלה יושבים כ-18 מנדטים חרדים שבהגדרה אינם משרתים? הטענה הזו היא לא רק נקודת אמת כואבת מאוד, היא עצמה גם מעוררת פחד קיומי של המוחים. איך נסתדר בלי צבא? איך נסתדר בלי המסירות של חיילי צה"ל? איך מכשירים את הסיכון הקיומי שהולך ונוצר עם גדילת הציבור החרדי?
- הטענה השלישית היא הטענה הכלכלית: ככל שהדמוגרפיה הולכת לעבר גדילת הציבור החרדי, כך הפחד מהעתיד הכלכלי של ישראל הולך וגדל. יש כאן גם טענה מוסרית: מה פתאום הציבור החרדי מאשר עלייה בצדקה (במיסים) של מי שאינו חרדי? וגם פחד קיומי: איך תשרוד המדינה ללא אוריינות שמותאמת לכלכלה מערבית מתקדמת?
כל הטענות האמיתיות הללו מופנות לא רק כלפי הציבור החרדי כי גם לציבור הדתי-לאומי. למה?
א) אין הבנה עמוקה של ההבדל בין החרדי לדתי-לאומי. מבחינת החילוני השמאלני, הליברל הדתי-לאומי הוא פשוט חצי בסדר וחצי גרוע כמו החרדי. הטענה המופנית כלפיו היא אותה טענה בחצי מהאנרגיה.
ב) יש מחשבה שהציבור הדתי-לאומי הנאור והיפה שבוי בידי קומץ חרד"לניקים שהם בעצם חרדים מוסווים, ולכן הם הכי מסוכנים.
ג) ההכלה של הציבור הדתי-לאומי את החסרונות של הציבור החרדי מפחידה עוד יותר את המוחים. דווקא מהדתיים הלאומיים הם מצפים להבנה של הטענות העמוקות ושל הכאבים שלהם. וכשאתה מצפה אתה מאוכזב, ואכזבה ממישהו שאתה מצפה ממנו זה כעס יותר גדול מהכעס על מי שאתה מראש לא מצפה ממנו.
אם הצלחתי לזהות נכון את נקודות האמת של המחאה, אשמח שנעבור לדון בשאלות הנוקבות: איך מכלילים את האמיתות הללו בתפיסת עולם שלמה יותר שבה גם נקודות אלו יקבלו מענה אמיתי ומלא?
פתחתי את הדיון, אשמח לשמוע את דעתכם.
גודל האור
תהילה בצלאל
כגודל החור
גודל האור
שעוד ימלאוֹ
כגודל האור
גודל הצל
שמבליטו
כגודלנו – הצאן
גודל הרצון
ללכת אחריך
ככה
אפילו בעיוורון
תשוקת תשוקתנו
הלא
רק
אתה
מלכנו.
אָ
י"מ
רֹאשׁ חֹדֶשׁ אָב
אָלֶף בֵּית
פַּעֲמַיִם חָרַב הַבַּיִת
אֲבָל בְּאָלֶף נַתְחִיל וְנַעֲקֹר כָּל שַׁיִת.
בִּגְלַל שִׂנְאַת חִנָּם חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם.
בִּמְקוֹם צוֹם וְאֵבֶל
נַתְחִיל לֶאֱהֹב וּלְקַבֵּל.
מִזְּמַן עָזַבְנוּ אֶת נַהֲרוֹת בָּבֶל.
גַּם מִי שֶׁשָּׁפַר עָלָיו הַגּוֹרָל
לְאָחִיו לֹא יִשָּׁאֵר עָרֵל.
לְכֻלָּנוּ אוֹתוֹ הַשֹּׁרֶשׁ
וְיֵשׁ פֹּה דַּי לְכָל דּוֹרֵשׁ.
לְכֻלָּם זְכוּת שָׁוָה בַּמְּדִינָה
לַמְרוֹת 'נְקֻדַּת הַזִּנּוּק' הַשּׁוֹנָה
אֵין אָדָם מוּרָם מֵעַם
וּבַזַּעַם אֵין כָּל טַעַם.
הָעָם כֻּלּוֹ הוּא הָרִבּוֹן
וְהוּא חָכָם וְגַם נָבוֹן.
אַתֶּם הַשּׁוֹלְטִים בְּכוֹחַ בַּשְּׂרָרָה,
הִזָּהֲרוּ בִּבְנֵי עֲנִיִּים, שֶׁמֵּהֶם תֵּצֵא תּוֹרָה.
הֲרֵי זֶה בָּרוּר וּמוּבָן,
אִילוּ בָּגָ"ץ הָיָה מְגֻוָּן
בִּטּוּל עִלַּת הַסְּבִירוּת הַמְּדֻבֶּרֶת
בִּכְלָל לֹא הָיָה עַל הַפֶּרֶק.
