ד"ר קרן אסייג
השבוע נשבר ליבי פעמיים בגלל אנשים שהחשבתי לחברים ותקעו סכין בגבי. פעמיים יותר מדי לשבוע אחד. הם ישבו בחדר האוכל בארוחת הצהריים באוניברסיטה, ואני הייתי נושא השיחה שלהם. אותם חברים, ששניים מהם עובדים צמוד אליי במעבדה, אמרו עליי שאני רודפת פרסום, שאני פתטית, שעשיתי זאת כדי להיות חסינה לעד מפיטורים. שהסיפור על אחי המאומץ מגוחך ולא רלוונטי, שאני עושה מניפולציות ושהרקטור צודק בדבריו. בכל אלה שיתפה אותי חברת אמת שעברה במסדרון ושמעה אותם. שמונה חודשים הרעפתי עליהם אהבה ותמכתי בהם. ליבי היה פתוח לפניהם, כי איני יודעת אחרת; כך לימדו אותי בבית.
זה תפס אותי ברכבת חזרה מהרצלייה לחיפה, והדמעות חנקו את גרוני. למה שיעשו דבר כזה? אני אוהבת אותם, הייתי כל כך טובה אליהם, למה שיחשבו עליי דברים כאלה רעים? הרגשתי שאני נשאבת במנהרת זמן לתיכון, לתקופה שהתהלכתי שקופה בין הילדים, ושוב תחושת זרות התפשטה בגופי. איני שייכת. איני אהובה כאן, הם מדברים בשפה אחרת משלי.
השעה הייתה חמש בערב, וכל מה שרציתי היה לחזור הביתה, להתחבא מתחת לשמיכה ולהירדם כדי שיפסיק לכאוב לי, אבל אין ברירה, הבטחתי למנחה תוצאות. ירדתי מהרכבת ונהגתי שבורה לאוניברסיטה, ואז נתקלתי באחד מהחברים. הוא חייך אליי ואמר שלום. נופפתי לו לשלום והמשכתי בדרכי, אבל אז קרה משהו שלא קרה לי בעבר. כבר איני קרן השותקת. אם אנשים חושבים שאני אמיצה, מן הראוי שלא אשתוק לו. חזרתי כמה צעדים אחורה, נכנסתי למשרד שלו, וצעקתי עליו שאני פגועה, שזה לא מכובד ושהחשבתי אותו לחבר, ואני מקווה שלהבא לא ינהג כך.
הוא התנער ואמר שאינו מבין על מה אני מדברת. הסתובבתי ויצאתי משם בגב זקוף. לרגע הרגשתי גאה בעצמי על שלא הבלגתי, על שהצלחתי לצעוק את האמת שלי. הגעתי למעבדה הריקה והתיישבתי לעבוד. עשר דקות חלפו, והטלפון צלצל.
"אני מדבר עם ד"ר אסייג?" שאל קול מבוגר במבטא ספרדי כבד. "אליהו זייני על הקו", זה היה הרב לשעבר של הטכניון, פרופסור למתמטיקה, אדם מזרחי ודתי. הוא קרא את הפוסט שלי על הרקטור והתחבר ממעמקי נשמתו. הוא סיפר שהוא מכיר מקרוב את הטרור האקדמי, ש-43 שנים חווה על בשרו את העוולות באקדמיה ה'ליברלית' בישראל, ולכן הוא מבקש כעת לחזק את ידיי.
התרגשתי מאוד שהתאמץ למצוא את מספר הנייד שלי וטרח להתקשר כדי לחזק אותי, והודיתי לו בחיוך ובקול חנוק מדמעות. ואז הוא הוסיף: "אני רוצה שתבטיחי לי דבר אחד. תחזיקי מעמד ותתברגי כמה שיותר גבוה כדי שתוכלי לחולל שינוי עמוק מבפנים". הסכר נפרץ. סיפרתי לו בבכי על מה שהם אמרו עליי ועל שצעקתי על אחד מהם. שאני פגועה ובודדה כל כך, שאיני רוצה לחזור לאוניברסיטה לעולם. הרב זייני ברגישותו המופלאה מצא דרך לליבי, הקשיב, הכיל ובעיקר הזדהה עם כאבי. הוא התחנן שאבוא אליו הביתה כדי שנדבר. השבתי במבוכה שאיני לבושה בהתאם למעמד, אך הוא התעקש שאגיע כפי שאני.
וכך יום שהתחיל בכנסת ישראל התגלגל לשדה התעופה בהרצלייה והמשיך לאוניברסיטה שלי, הסתיים בביתו של הרב בשעה עשר בלילה. ברגע שדרכה רגלי על מפתן ביתו של הרב חשתי באווירת הקדושה. שני מלאכים קיבלו אותי בפנים מוארות, ומייד הרגשתי בבית. בסלון ניצב השולחן הארוך ביותר שראיתי בחיי ומעיד על מספר האנשים שהם מארחים, ובצמוד לקיר מזנון גדוש מאות ספרי קודש. ישבתי איתם והקשבתי לסיפוריו של הרב על דרכו הארוכה, על המהמורות ועל התובנות שרכש. הענווה, החוכמה, הפשטות והחום של הרב ושל הרבנית כבשו את ליבי. הם ראו את הכאב שלי, וזה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו באותו רגע.
כעבור שעתיים יצאתי משם מחוזקת ומכירה בחשיבותה של השליחות הזו. כפי שאמר לי הרב: "להיות קרן אור לאנוסים באקדמיה ולהניע בעבורם את גלגלי השינוי". אותם "חברים" שדיברו בגנותי מאחורי גבי מתנגדים נחרצות ל"הפיכה המשטרית". הם גם אינם יהודים, ולכן נעדרי חיבור ליהדות, שבעיניי היא הלב הפועם של מדינת ישראל. הם חשבו שאני רודפת פרסום אף שדחיתי הצעות להתברג בפוליטיקה, להיכנס כחברת פאנל בתוכנית מבוקשת ולהצטלם לתוכנית דוקו על חיי האישיים.
שני הראיונות שעשיתי הם טיפה בים ההצעות שזרמו אליי. שרה ב"ק ואילה חסון התקשרו אליי שתיהן והתחננו לפניי, ולבסוף נעניתי להן בלב רועד מתוך ידיעה שהצפת הנושא הזה וחשיפתו תעלה את המודעות ותוציא אנוסים נוספים מארונות האקדמיה.
בחרתי דרך לא קלה, ואני משלמת ואמשיך לשלם עליה מחיר גדול עוד בהמשך. אך כמו שהבטחתי לרב זייני היקר, לא אתן להם את העונג לשבור אותי ולפרוש. אני כאן כדי להישאר, לעבוד קשה ולהתקדם, ואשאיר את ליבי פתוח ואוהב אף שהפגיעה תגיע. אחיי ואחיותיי, תהיו טובים ותזמנו אהבה.
