הרב חגי לונדין
כמה מילים לסיום חודש ההשתקה:
המתקפה התרבותית על מוסד המשפחה נמצאת כעת בעיצומה. הנדסת תודעה על סטרואידים. בכל ערוץ תקשורת אפשרי מטיפים לנו שהאושר מצוי במשפחה ה'חדשה' ושהדרך למימוש עצמי עוברת דרך המרת מגדר. התעמולה נעשית באופן בוטה ובהשתקה של כל מי שמעז לחשוב אחרת.
אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שנעשית כפייה תרבותית אגרסיבית. לפני שלושים שנה זו הייתה השמאלנות, ולפני שבעים שנה זה היה המרקסיזם. זוהי עוד 'דת חילונית', ולא מן המשובחות שבהן. כנער אני זוכר את שידורי הטלוויזיה מהסכמי אוסלו, שבהם התחבקו יהודים ופלשתינים לצלילי מוזיקה מרגשת, וסבא וסבתא יספרו לכם על מצעדי אחד במאי שבהם צעדו אנשים בגאווה גדולה (אז נשאו דגלים אדומים ולא צבעוניים).
דבר מהתפיסות ההן לא נשאר.
הן לא נעלמו ביום אחד אלא נעשו עם הזמן לא רלוונטיות. המציאות – כלומר הדרך שבה ה' מנהיג את עולמו – חזקה יותר אפילו מערוץ 13. בלשון הזוהר זה נקרא "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין" (אל אחר הוא מסורס ולא עושה פירות). במקרה הזה כפשוטו ממש.
לא קשה לדמיין מה יתרחש בעתיד הלא רחוק: התופעה תדעך ותמצה את עצמה; הנזקים שכעת מנסים להשתיק ילכו וייחשפו, ויגיע טרנד חדש. כואב הלב רק על מי שישלמו את המחיר. בינתיים נדון בכל מקרה של התמודדות אישית לגופו, אולם ככלל הניצחון יהיה פחות בצעקות ויותר בהעמדת חלופה שקטה לאורך זמן.
בשבוע שעבר עניתי למאן דהו שניסה לגרור אותי לוויכוח מתלהם: "תעשו מה שאתם רוצים. בכל שבוע אני מקבל בממוצע 12 הזמנות לחתונות של תלמידים ותלמידות שהולכים להקים בית נאמן בישראל. ניפגש בעוד ארבעים שנה ונראה למי יהיו יותר נכדים".
יש דבר אחד שמחזיק כבר אלפי שנים ויישאר הרבה אחרי שהקרנבל הנוכחי יסתיים: משפחות גדולות ומאושרות שממשיכות את המסורת היהודית מדור לדור. האמת בשטח תמיד מנצחת. זה נכון אגב גם לשאר העימותים שסוערים סביבנו, החל במצב ביש"ע, עבור ברפורמה המשפטית וכלה במשפט נתניהו. מתחת לפני השטח התקשורתי המערכות זזות בכיוון הנכון – הדמוגרפיה, החינוך, ההתיישבות, הכלכלה והמסורת. אנשים טובים פועלים בשקט.
לגזור ולשמור לעוד שלושים שנה.
בימים אלו יצא ספרו החדש של הרב חגי לונדין, 'אַיֶּכָּה?' – קריאה פנימית ואופטימית על מגילת איכה בהוצאת מגיד-קורן
