המבצע שנערך השבוע בג'נין היה ללא ספק קריאת כיוון חשובה לקראת שינוי אפשרי של צה"ל בהתמודדותו עם הטרור הערבי המתגבר. יותר מעשרים שנים חלפו מאז מבצע חומת מגן, מבצע אין ברירה שיצאנו אליו לאחר פיגועי התופת הקשים של 2002, והנחלת ההבנה שהרתעה משיגים מבפנים בכוחות גדולים ובאגרסיביות, כולל טנקים ומטוסים, ולא רק במעצרים כירורגיים. האם נראה בקרוב מבצעים נוספים, צורת פעולה חדשה של צה"ל כדי להשיב סוף-סוף את ההרתעה שנשחקה לבלי הכר?
ג'נין היא עיר ערבית פלשתינית בצפון השומרון. בצה"ל ראו בה בעבר דגם לעיר שמרקם החיים שלה ופריחתה הכלכלית מפחיתים טרור. ואולם בשנים האחרונות הייתה העיר למוקד טרור, ובפעולה קצרה השבוע נחשפו מאות מטעני חבלה ורובים, ככל הנראה חלק קטן ממה שעוד נשאר שם.
רס"ן במיל' יאיר שטבון, איש חינוך בעברו וכיום מתמודד לראשות העיר אריאל, הוא סגן מפקד יחידה במילואים בחטיבת הקומנדו ומכיר את ג'נין היטב, "כבר עשרים שנה, מחומת מגן ועד היום. בעשר השנים האחרונות לא הייתה פעם אחת שנכנסנו לג'נין ולא הייתה אש.
"המעצר בדרך כלל מהיר, אבל היציאה מהעיר מורכבת. זו סביבה אלימה, וכולם מגויסים, כולל ילדים שמשמשים תצפיתנים, וקבוצות ואטסאפ ופייסבוק מדווחות על כל פיפס של צה"ל בגזרה"
"הייתי בעיר בעשרות מעצרים", הוא מספר. "בדרך כלל במחנה הפליטים. מאוד צפוף שם, מאוד מאיים. אתה נבלע שם בשטח, אבל אם אתה בא בהפתעה ובעוצמה, אתה מנצח. לפני ארבע שנים נפצע לי שם לוחם מילואים ממטען. המעצר בדרך כלל מהיר, אבל היציאה מהעיר מורכבת. זו סביבה אלימה, וכולם מגויסים, כולל ילדים שמשמשים תצפיתנים, וקבוצות ואטסאפ ופייסבוק מדווחות על כל פיפס של צה"ל בגזרה.
"נוצרה בעיר מציאות תרבותית שכל מי שגר שם מחויב להיות שותף, ואין כמעט אזרחים 'רגילים', שהם בדרך כלל הכוח המונע, שחושש מפגיעה במרקם החיים. העיר קרובה מאוד לשכם, והפכה למקום מקלט של מחבלים משכם. ג'נין היא עיר גדולה ויש בה חלקים מודרניים. המבצע התמקד כידוע במחנה הפליטים בלבד, בהובלת חטיבת הקומנדו עם סיירות מיוחדות".
"אנחנו כל הזמן אומרים שהנושא הוא לא ג'נין אלא היום שאחרי, איך מממשים את ההרתעה, לא חוששים להפעיל אש מהאוויר, להיכנס בכוחות מסיביים ולא לעשות רק מעצרים כירורגיים. אם נשמר את זה, זה רווח גדול מול האויב"
מה הרווח המרכזי ממבצע כזה?
"הנושא המרכזי של המבצע הזה הוא שינוי השפה. מאז האירוע עם נועם רז הי"ד הכניסות יותר אגרסיביות, והייתה בשבוע שעבר גם הפעלת אוויר. לכן מתלהבים, כי יש כאן זקיפת קומה מחדש. אנחנו כל הזמן אומרים שהנושא הוא לא ג'נין אלא היום שאחרי, איך מממשים את ההרתעה, לא חוששים להפעיל אש מהאוויר, להיכנס בכוחות מסיביים ולא לעשות רק מעצרים כירורגיים. אם נשמר את זה, זה רווח גדול מול האויב.
"יש פה עוד רווח גדול", אומר שטבון. "גם תושבי עוטף עזה וגם בצפון למדו השבוע שאם צריך, צה"ל יודע להיכנס, וזה יוצר גם הרתעה מול חיזבאללה וחמאס. זה ערך מוראלי מאוד גבוה".
שטבון מונה יתרון נוסף לטווח הארוך: "אנחנו לא צבא שכיר, החיילים מתחלפים. אם אנחנו רוצים להכין את עצמנו לגזרה הצפונית או לגזרה הדרומית, אנחנו צריכים לוחמים שחווים חוויה של אש. האלוף צ'יקו תמיר טען שרק מפקדים שהיו תחת אש ידעו להוביל את החיילים שלהם במלחמה הבאה. אנחנו היום בדורות שלא חוו מלחמה, וזה בעייתי.
"כשנכנסנו חזקים, האויב השתבלל, הם פשוט ברחו לחורים שלהם. זה אומר שלא צריך לזלזל באויב, אבל גם לא להאדיר אותו. זה אומר שברגע שמגיבים תגובה חזקה ואגרסיבית, אפשר להרתיע. המטענים כנראה לא ייגמרו, והמחבלים ימשיכו לנסות לפגוע בנו, ולכן אנחנו צריכים אויב מוחלש ובעיקר מורתע".
"כשנכנסנו חזקים, האויב השתבלל, הם פשוט ברחו לחורים שלהם. זה אומר שלא צריך לזלזל באויב, אבל גם לא להאדיר אותו. זה אומר שברגע שמגיבים תגובה חזקה ואגרסיבית, אפשר להרתיע. המטענים כנראה לא ייגמרו, והמחבלים ימשיכו לנסות לפגוע בנו, ולכן אנחנו צריכים אויב מוחלש ובעיקר מורתע"
התשובה לסרבנות
"צריך להסביר היום למפקדים שלנו כמה רוח הלחימה חשובה", אומר שטבון. "מי ששומע את השם ג'נין חושש, באופן טבעי. צריך דור של מפקדים שמבינים שאחת המשימות הכי חשובות היא לדעת איך לטעת בלוחמים ביטחון ורוח לחימה. לדבר ציונות, לדחוף את הלוחמים, לתת להם דוגמה אישית של מפקד שמסתער ראשון, לצקת רוח גבורה. מי שלא ידע לטעת ביטחון, תחושת שליחות ורוח לחימה, בהיתקלות האש הראשונה חייליו עלולים להגיב באיחור. מי שנמצא בתודעה שעם ישראל מאחוריו, מלא תחושת שליחות ושייכות לעם ישראל, האמונה הזו מנצחת".
שטבון משתף: "כאב לי זה שתוך כדי המבצע יש חוסר ממלכתיות בצורת הפגנות. זה לא מתקבל על הדעת: לוחם בשטח שמסכן את חיים שלו צריך לשמוע בחדשות שמה שמעניין את עם ישראל זה הלחימה. במקום זה הקשב הולך למקומות אחרים.
"גם הסרבנות שוב עלתה לשיח הציבורי. לוחם שלנו נפצע מרסיס בתחילת המבצע וחזר להילחם לאחר כמה שעות. הוא לא קצין אלא לוחם במילואים, כבן ארבעים, ועושה הרבה מאוד ימי מילואים בשנה. סיפור כזה הוא התשובה הכי חזקה נגד הסרבנות, וצריך לשים זרקור על האנשים האלה.
"אני לא מתבייש לומר שהסרבנות מתמקדת במקומות מסוימים בצבא, ביחידות הומוגניות, שבהן חבר מביא חבר. כשיש הטרוגניות יש אחוות לוחמים, אף אחד לא יפקיר את חברו. זה לדעתי התיקון שצה"ל צריך לעשות".
