עינויי דומא – החלק השני

גם השב"כ יודע היטב שביתם של סעד וריהם דוואבשה לא היה הבית היחיד שהוצת בכפר דומא. בשלוש שנים דיווחו ערבים מדומא על סדרת הצתות בתים בכפר, ובסך הכול הוצתו בכפר שישה בתים לפחות. הבית האחרון הוצת במאי 2018. זה היה ביתו של יאסר סאלח, שגם הוא משתייך לחמולת דוואבשה. לפי דיווח של סוכנות הידיעות מען, אלמונים שברו את חלון ביתו והשליכו פנימה בקבוק תבערה. בדף של הכפר בפייסבוק נטען שאת ההצתה ביצעו מתנחלים, אך המשטרה מיהרה לפרסם שהגורם לשרפה היה קצר חשמלי. לעומת זאת תושבים בכפר טענו שבחדר שבו פרצה השרפה לא היה חשמל כלל.

שנה לפני ההצתה שבה אנו עוסקים נשרף בכפר ביתו של ניזאם, גם הוא ממשפחת דוואבשה. יתרה מזאת, שלושה שבועות בלבד אחרי ההצתה שבה אנו עוסקים הוצת ביתו של מנור דוואבשה, אחיו של מאמון, בעל הבית השני שביתו הוצת אף הוא באותו לילה. גם במקרה זה טענה המשטרה שמקור השרפה הוא קצר חשמלי, ותושבי הכפר טענו לעומת זאת שבבית לא היה חשמל. מאמון עצמו אמר בריאיון שהוא סבור שבן משפחה ששמו נאסר הוא ששרף את הבתים.

באותו זמן נשרף בכפר גם ביתו של מוחמד ראקי. גם ביתו של אברהים, עד הראייה המרכזי להצתה שבה נשרפו למוות סעד, ריאם ועלי, הוצת כעבור חודשים מספר, ואחד החדרים נשרף לחלוטין. ראש המועצה טען שמתנחלים הציתו את הבית של אברהים, אך גם במקרה זה מיהרה המשטרה להוציא צו איסור פרסום.

מדוע לא נפתחה חקירה מעמיקה בנוגע למכלול ההצתות בכפר והקשר ביניהן? ואיך קרה שהצתת הבית הזו נחקרה כאילו היא אירוע תג מחיר? מבחינת החוקרים לא היה צורך להסביר מדוע בחרו לחקור את המניע הלאומני בהצתה זו. לדידם די בכתובות הגרפיטי כדי לקבוע כי החקירה עוברת לחטיבה היהודית בשב"כ: "לאור הסממנים של הפיגוע והניסיון שהיחידה צברה היה כיוון החקירה רקע פשיעה לאומני". ואולם תרבות ההצתות ההדדיות במגזר הערבי אינה מניחה הסקת מסקנות נמהרות כפי שהסיקו בחקירת ההצתה הזו בדומא.

עדותו של אברהים עומדת בסתירה מוחלטת לתיאור כתב האישום. בעדותו הוא מתאר שני מציתים שנשארים בזירת ההצתה ואף מביטים בנרצחים כדי לוודא את מותם. בעדותו של בן אוליאל אין פרט מוכמן אחד שנשאר נקי ונטול נגיעה או שיבוש

פרטים מוכמנים: משחק הניחושים

ההיסטוריה של השנים האחרונות מלמדת על כמה וכמה מקרים של ארגוני פשיעה ערביים שלבשו מעטה של פשיעה לאומנית או אירועי תג מחיר, כמו ניסיון ההצתה במסגד חסן בק ביפו, שבו תכננו חברי כנופיית פשע ערבים להטמין מטען ולרצוח שיח' בכיר, אך נתפסו כמה שעות לפני הטמנתו. במקרה אחר זממו בני משפחה מיפו לחסל אדם ולדמות פעולת ימין קיצוני, אך נתפסו שעות אחדות לפני הפיצוץ. בפרשה, שכונתה זר סיגליות, נתגלה כי המתכננים עמדו לרסס כתובת גרפיטי של המילים תג מחיר כדי לדמות פעולה של פשע לאומני שתשמש להם הסוואה.

את השאלה אם יכול להיות שההצתה הזו בדומא היא חלק מסדרת אירועים פנים-ערביים לא טרחו המשטרה והשב"כ לבדוק, והיא רלוונטית עד היום. הכרעת הדין בהרשעתו של בן אוליאל מתבססת על הודאתו, אך גם מבחינה משפטית היא צריכה סיוע בשביל לאמת אותה. במקרים דומים לזה יהיה הסיוע פרט מוכמן ייחודי וחריג שנותן תחושת ביטחון שזה אכן האדם שעשה את הפשע. ברשימת הפרטים המוכמנים במשפטו של בן אוליאל היו הרשת בחלון שנאלץ להזיז מימין לשמאל כדי לזרוק את בקבוק התבערה, הבקבוק שהשליך המצית אל תוך הבית דרך החלון, וכן פרטי המכונית שחנתה בחנייה.

לפני שנבחן כל פרט מוכמן מהרשימה שלעיל כדאי להתעכב על המונח פרטים מוכמנים בכלל ועל משמעותם. פרטי חקירה מוכמנים הם כינוי לפרטים בחקירה פלילית הידועים רק לעושה הפשע ולצוות החוקרים, ולא פורסמו באמצעי התקשורת. בתי משפט נוהגים לייחס משקל רב בהרשעת נאשמים לפרטי חקירה מוכמנים שהנאשם מסר בחקירתו. על פי הפסיקה בישראל, פרטי חקירה מוכמנים יכולים להיחשב "דבר מה נוסף" הנדרש לצורך הרשעת אדם על פי הודעתו, ולעיתים אף להיות "סיוע" להרשעה, שדרגתו גבוהה מ"דבר מה נוסף".

עו"ד אשר אוחיון: "השופטים פסלו את המומחית שלנו על שאינה אמינה, אבל המדינה לא הביאה עד מומחה שיוכיח אחרת, ובית המשפט לא דרש מהתביעה להוכיח שהגרפיטי נכתב בכתב ידו של עמירם. כתב יד הוא ראיה מכרעת. קשה מאוד לקבוע זהות, אבל כדי לשלול מספיק להוכיח בדבר אחד שזה לא הוא, לכן זה קל מאוד. זה כמו מראה של אדם. אז איפה המומחה שלכם?"

בדיקת פרטי חקירה מוכמנים היא חלק מהליך השחזור שעושה נאשם לאחר הודאה או מסירת גרסה בחקירה במשטרה: "שופטים מאוד מתרשמים ממה שהמשטרה והפרקליטות מכנים פרטים מוכמנים", מסביר פרופ' בועז סנג'רו, ראש המכון לבטיחות במשפט הפלילי. "המחקרים מוכיחים שאי אפשר לסמוך על הפרטים המוכמנים. במחקר אמריקאי הוכח בהרשעות המבוססות על הודאות, שבדיעבד התברר שהיו הודאות שווא, כי הנחקרים ברובם המוחלט של המקרים יודעים לספר פרטים מוכמנים על הזירה. איך זה ייתכן? חוקרי המשטרה במודע או שלא במודע מטפטפים לנחקר את הפרטים האלה, שכשהם באים מפיו בהודאה הם משכנעים שופטים ומסמאים את עיניהם. שופט שרואה שנחקר מכיר פרטים מוכמנים – שום דבר כבר לא יעצור אותו".

בספרו של סנג'רו, 'הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם – גורמים ופתרונות', הוא נדרש גם לפרטים המוכמנים, להיקף התופעה של הרשעת חפים מפשע ולנזקים הנגרמים ממנה. הספר עלה במלואו למרשתת, וכל הרוצה ייטול ויעמיק בו עוד ועוד.

הצעות חוק מהשנים האחרונות ביקשו לעגן את הנחת היסוד שאי אפשר שפרטים מוכמנים יספיקו להרשעה נוסף על הודאת הנאשם, אלא צריך שיהיה פרט פורנזי שתומך בהודאה, כמו במדינות רבות אחרות.

התביעה במשפטו של בן אוליאל הציגה במהלך המשפט פרטים מוכמנים שחשף בן אוליאל בשחזור שלו בכפר דומא ויכולים להיות תוצאה של ניחוש של כל אדם מן היישוב, מקבץ של עובדות סטנדרטיות וסטטיסטיקה פשוטה: אם החלון זז ימינה או שמאלה, קיומה של רשת בחלון וההיגיון שמי שמבקש להשליך בקבוק יזיז אותה כדי לזרוק אותו לתוך הבית, וגם צבע הבקבוק, שבן אוליאל אמר שהוא ירוק, יכול לעלות בדעתם של רבים גם ללא קשר שלהם לפשע.

בפסק הדין המלא של הרשעתו של בן אוליאל, סעיף 92, מביאה השופטת לורך תיאור אידיאלי של פרט מוכמן: "פרטים מוכמנים שמסר נאשם בהודאותיו עשויים לספק מענה לדרישת ה'דבר מה נוסף'. הרציונל הוא כי מסירת פרטים באשר לאופן ביצוע העבירה אשר אינם ידועים לכול, ואשר תואמים את המציאות בפועל, מחלישה את החשש שמא מדובר בהודאה כוזבת. משקלם הראייתי של הפרטים המוכמנים משתנה לפי טיבם. ככל שמדובר בפרט ידוע ושכיח, יותר קטן כוחו כתוספת ראייתית, וככל שמדובר בפרט חריג ומיוחד יותר אותו מוסר הנאשם, גדל כוחו והוא עשוי לשמש אף כסיוע".

הפרטים המוכמנים במשפטו של בן אוליאל אינם חריגים כלל וכלל. הפרט היחיד שהיה אפשר להחשיב לחריג הוא עניין הרכב, שעמד בחנייה בליל השרפה אך לא היה שם בזמן השחזור. גם בזמן גביית העדויות מייד לאחר ההצתה לא הוזכר רכב, אך השופטת רות לורך לא התרשמה מזה: "הודעותיו של אברהים ומועד גביית העדות מחוסיין מתיישבים עם עדויות החוקרים כי צבע הרכב לא היה ידוע להם עובר להודאה והם פעלו לבררו רק לאחר השחזור", כותבת השופטת לורך בפסק הדין המלא בסעיף 94. "ההגנה טענה כי לא ייתכן שחוקרי השב"כ אשר שוחחו עם אברהים לא ביררו עימו את צבע הרכב אותו מסר כי הזיז מהזירה. איני רואה ממש בטענה זו.

"בהחלט סביר כי בשלב בו נגבתה ההודעה מאברהים לא מצאו החוקרים חשיבות רבה בנושא הרכב שהוזז מהמקום, ולא ביררו אודות מאפייניו וצבעו. פרטי הרכב הפכו להיות מהותיים רק לאחר שהנאשם מסר אודותיו, וזאת לצורך בחינת מהימנות גרסתו .ההגנה טענה בנוסף כי בהתאם לעדותו של חוסיין, היו שני רכבים בזירה בזמן האירוע, ואילו הנאשם מסר רק את הרכב הנ"ל, דבר המעלה ספק בדבר מהימנות הודאותיו. איני מקבלת טענה זו. העובדה שהנאשם מתאר דווקא את רכב הסקודה מתיישבת עם עדותו של חוסיין ועם התרשים שצייר, מהם עולה כי הסקודה חנתה כך שחסמה את הרכב הנוסף, ומכיוון הגעתו של הנאשם היא הייתה הבולטת".

ואולם עדותו של אברהים עומדת בסתירה מוחלטת לתיאור כתב האישום. בעדותו הוא מתאר שני מציתים שנשארים בזירת ההצתה ואף מביטים בנרצחים כדי לוודא את מותם. בעדותו של בן אוליאל אין פרט מוכמן אחד שנשאר נקי ונטול נגיעה או שיבוש.

עו"ד אשר אוחיון: "קיוויתי שהילד שהיה עד לאירוע מהבית שהוצת ומסר את עדותו לטלוויזיה הפלשתינית עם כל פרטי האירוע, ישנה את פני הדברים. אותו ילד תיאר איך נראו האנשים שנכנסו לבית והוא התחבא וראה אותם, מה שסותר את הגרסה של עמירם שהוא זרק מהחלון את בקבוק התבערה"

כמה אנשים הציתו את הבית בדומא?

כאמור, בית המשפט המחוזי פסק כי בן אוליאל פעל לבדו וכי הלך ברגל הלוך וחזור, מרחק של שעתיים לכל כיוון, אך כבר בתחילת החקירה היה ידוע שמי שהגיע להצית את הבית עשה זאת ברכב. כך העידו השכנים, וסרטוני מצלמת האבטחה שפורסמו ברשת הראו רכב חשוד בסביבה. אחת העדויות המעניינות היא של אברהים דוואבשה, שכן ועד מרכזי בתביעה, שהעיד כי ראה שני אנשים רעולי פנים.

בפסק הדין המלא, בסעיף 119, מתוארים החשודים כך: "הראשון, גובה 1.70 מטר, רזה, לבש חולצה שחורה ארוכה חלקה, מכנסי ג'ינס כהים ועל פניו מסכה שחורה שמכסה את כל הראש והפנים ויש פתחים רק לעיניים ולפה. השני, גבוה יותר מהראשון בכמה סנטימטרים, מלא יותר מהראשון אך לא שמן, לבש אותם בגדים ומסכה על פניו".

גם חוקר המשטרה ארז אמויאל, שהגיע למקום באותו בוקר, סיפר שהחקירה התמקדה ברכב שהשתתף באירוע בעקבות עדויות עדי ראייה שסיפרו על רכב חשוד שנמלט מהמקום וסימני צמיגים שהתגלו בזירה.

מכתב העדות של סנ"צ ארז אמויאל, האחראי לחקירה מטעם המשטרה במחוז ש"י, ימ"ר שי, מפלג פשיעה לאומני ואחד העדים בתביעה נגד עמירם בן אוליאל, עולה כי החשד לאירוע לאומני התבסס בראשם של החוקרים מייד עם קבלת הדיווח, "מייד עם קבלת האירוע והדיווח על אפיון ביצוע פיגוע. בדיווח שקיבלנו בשלב הראשון עלה חשד כי מדובר באירוע על רקע לאומני, והועבר דיווח אלינו כמפקדים ולמפקדים מעליי, והתארגנו ליציאה".

אמויאל, שהגיע לדבריו לכפר בשעות הבוקר המוקדמות, שש וחצי-שבע, מוסיף ואומר: "מהזירה אנחנו דוגמים טביעת נעל בלנדסטון, ומהזירה יותר רחוקה קוליסים של רכב, טביעות צמיג… אנחנו מאתרים עד בזירה שהתכתב בפייסבוק עם בת זוגתו בשעה שהוא שמע צעקות מבית הקורבנות, ולכן הייתה לנו שעה מדויקת. כמו כן הוא תיאר לנו סיטואציה שהוא ניגש לסייע לבית והבחין בשתי דמויות עומדות מעל זוג ההורים שנשרפו, והוא מייד נמלט ופחד", אומר אמויאל. ושוב מציין האחראי על החקירה על רכב חשוד בזירה: "הם (העדים) מספרים על התנהלות של איזה שהוא רכב פרטי שהם הבחינו עומד בצד, הוא ראה אותם ומבחינתם זה היה קצת חשוד. (הם) תיארו לנו רכב פרטי".

אם כך, למרבה התמיהה, העדויות בשטח מתארות שני מעורבים לפחות וכלי רכב, ואילו פסק הדין מתייחס לאוליאל כאילו היה מבצע יחיד והגיע בכלל ברגל.

פרופ' טליה איינהורן: "הדעת אינה סובלת קבלת הודאה של אדם שניתנה תחת עינויים קשים ביותר. המעצר של בן אוליאל הגיע ארבעה חודשים אחרי האירועים המחרידים בדומא, כך שלא מדובר בפצצה מתקתקת ואין שמץ של הצדקה לשימוש בעינויים. הדעת אינה סובלת קבלת שחזור שנעשה שעות מספר לאחר עינויים קשים ותחת עינו הפקוחה של החוקר המענה, כשעמירם יודע היטב מה צפוי לו אם לא יבצע את השחזור באופן המצופה ממנו. כך לא חוקרים רצח"

מי כתב את הגרפיטי

גם הגרפיטי הנודע שבעזרתו קושרים מעשים פליליים לכוונות לאומניות קיבל יחס מעניין במהלך המשפט. בזירה נמצאו שתי כתובות גרפיטי על הבתים. אין צורך במומחה כדי להבחין כי כל אחת מהן כתב כותב אחר, אך חקירה על כתבי היד אינה נמצאת בחומרי החקירה. "כתובות הגרפיטי מצביעות על שני כתבי יד שונים לגמרי", אומר עורך דינו של בן אוליאל אשר אוחיון, שגם טרח והביא עדה מומחית מטעם ההגנה שהוכיחה על ידי ראיות שאף אחת מהכתובות אינה בכתב ידו של עמירם.

וכך מעידה בתיה כהן-קרויטורו, פסיכולוגית וגרפולוגית בעלת ניסיון רב בתחום הפלילי שבחנה את שני כתבי הגרפיטי מהזירה בדומא, האחת "יחי מלך המשיח", והשנייה המילה "נקמה!" ומעליה ציור של מגן דוד: "לאחר בדיקה יסודית מעמיקה ושיטתית נתגלתה ברמת מובהקות גבוהה ביותר חוסר זהות מוחלטת בין הכתב בשני המסמכים השנויים במחלוקת (שתי הכתובות, ט"ו), והכתב בשניהם נכתב בידי שני אנשים".

במסמך עדותה של המומחית היא מפרטת כמה פרמטרים שבחנה בכתבי היד, כמו הפרשי אורך, זוויות כתב, רוחב כתיבה, ועוד רבים המוכיחים את טענתה כי כתבי היד אינם זהים. "השופטים פסלו את המומחית שלנו על שאינה אמינה, אבל המדינה לא הביאה עד מומחה שיוכיח אחרת, ובית המשפט לא דרש מהתביעה להוכיח שהגרפיטי נכתב בכתב ידו של עמירם. כתב יד הוא ראיה מכרעת. קשה מאוד לקבוע זהות, אבל כדי לשלול מספיק להוכיח בדבר אחד שזה לא הוא, לכן זה קל מאוד. זה כמו מראה של אדם. אז איפה המומחה שלכם?" שאל אוחיון את פרקליטות המדינה. "אנחנו הבאנו מומחה, והם לא ספרו את העובדות. הייתי בטוח שבקצת יושרה העניין הזה ייבחן", אומר אוחיון.

"שלושה מתנחלים, אולי יותר": עדות חדשה

לפני שהסתיים המשפט של עמירם בן אוליאל במחוזי ביקש עורך דינו לחדש אותו בשל עדות חדשה שהתגלתה, של הילד אחמד דוואבשה, שהיה בן חמש כשהוצת בית הוריו. אחמד הוא עד הראייה היחידי למה שהתרחש בבית באותו לילה. למרבה התמיהה, משטרת ישראל והשב"כ לא גבו ממנו עדות, אך בראיונות לתקשורת הוא גולל את קורות המשפחה בליל ההצתה.

כך סיפר ב-16 ביוני 2020 אחמד בן העשר בראיון טלוויזיה לרשת אל-ג'זירה למראיין, שעבר איתו על פני הבית: "נפלתי על הראש, קיבלתי מכה מהקיר והתחבאתי מאחורי הספה". "מי הצית את הבית?" שאל אותו המראיין, "את מי ראית?" "מתנחלים", ענה אחמד. "אני ראיתי שלושה. יכול להיות שיותר, אני לא יודע". "איפה הוצתה האש?" שאל אותו המראיין. אחמד הרהר כמה רגעים, ואז הצביע לעבר החדרים הפנימיים, האמבטיה והמסדרון.

"קיוויתי שהילד שהיה עד לאירוע מהבית שהוצת ומסר את עדותו לטלוויזיה הפלשתינית עם כל פרטי האירוע, ישנה את פני הדברים", אומר אוחיון. "אותו ילד תיאר איך נראו האנשים שנכנסו לבית והוא התחבא וראה אותם, מה שסותר את הגרסה של עמירם שהוא זרק מהחלון את בקבוק התבערה.

"הבאנו ראיות של אברהים דוואבשה ואנשים נוספים מהכפר המספרים ששני האנשים המציתים הגיעו רעולי פנים ומי שזיהו אותם רדפו אחריהם, אף על פי שעמירם בכלל לא אמר את זה בהודאתו. טביעת הנעל שנמצאה בזירה אינה טביעת הנעל של עמירם. כל אלו מפחיתים מאמינות ההודאה שלו. גם אם ההודאה שלו שקרית כדי לכסות על מישהו שהיה איתו, מניין הידיעה שההודאה האחת אינה שקר?" שואל אוחיון, שייצג בחייו חשודים בעשרות תיקי רצח. "כל התיק מסתמך על ההודאה האחת שלו.

"מאוד חששתי שבגלל ההד הציבורי לא יהיה לשופטים אומץ לזכות אותו, שהמשפט הזה הוא רק לכאורה, לתפארת המליצה, ולצערי הרב כך היה".

"הכלל בהלכה הוא שאין אדם משים את עצמו רשע", מסכמת פרופ' טליה איינהורן את חקירתו של עמירם בן אוליאל, משפטו והרשעתו. "בוודאי ובוודאי שהדעת אינה סובלת קבלת הודאה של אדם שניתנה תחת עינויים קשים ביותר. המעצר של בן אוליאל הגיע ארבעה חודשים אחרי האירועים המחרידים בדומא, כך שלא מדובר בפצצה מתקתקת ואין שמץ של הצדקה לשימוש בעינויים. הדעת אינה סובלת קבלת שחזור שנעשה שעות מספר לאחר עינויים קשים ותחת עינו הפקוחה של החוקר המענה, כשעמירם יודע היטב מה צפוי לו אם לא יבצע את השחזור באופן המצופה ממנו. כך לא חוקרים רצח, כך לא מרשיעים, כך לא דנים דין אמת לאמיתה", מסכמת איינהורן, פרופסור למשפטים וחברה קבועה באקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי.

עו"ד אשר אוחיון: "במקרה של זדורוב התגלו ראיות חדשות כי הייתה גישה למקום ולממצאים. כאן אין. דומא הוא כפר ערבי עוין, ואין את מי לתחקר כדי למצוא סתירות וראיות. זה ההבדל בין עמירם לזדורוב, שהודאתו לא הייתה בעינויים והוא הודה באוזני חבר לתא. ועדיין יש הסבר למה אדם במצב כזה מודה, לא כל שכן עמירם, שעונה קשות כדי שיודה. פה התקשורת הייתה מגויסת לעשות לו לינץ'"

מזדורוב ועד בן אוליאל

לאחר הרשעתו של בן אוליאל בבית המשפט המחוזי ערערה ההגנה לבית המשפט העליון, הערכאה האחרונה, שפסק הדין שהיא נותנת נקרא חלוט ולא ניתן לערער עליו. אך מחפשי הצדק בבית הדין הגבוה לצדק נחלו אכזבה מרה. את בן אוליאל ייצג הפעם עורך הדין אביגדור פלדמן. "שופט אחד אמר שאלו העינויים הכי קשים שהופעלו על אדם, מה שיוצר בעיות אתיות ומצפוניות להרשיע אדם על סמך זה, אך הוא לא מתערב במה שאמר המחוזי", מספר אוחיון. "מדובר בפסיקת בית המשפט העליון, זו הערכאה הגבוהה ביותר. וגם לאחר שהתקבל פסק דין חלוט והצטרפתי לייצוג, הגשנו לנשיאה בקשה לדיון נוסף, והיא דחתה את הדיון".

אלא אם יתגלו ראיות חדשות, כפי שקרה בתיק הרצח של תאיר ראדה ז"ל, ותהיה עילה לפתוח במשפט חדש שיוביל לזיכוי, כפי ששפר עליו מזלו של רומן זדורוב, שהורשע וזוכה לאחר 12 שנה, לכאורה נסתם הגולל על הרשעתו של עמירם בן אוליאל למרות הספקות הקשים המתעוררים מעיון בפרטי התיק.

"יהיה קשה מאוד לגלות ראיות חדשות בתיק הזה", אומר אוחיון. "במקרה של זדורוב התגלו ראיות חדשות כי הייתה גישה למקום ולממצאים. כאן אין. דומא הוא כפר ערבי עוין, ואין את מי לתחקר כדי למצוא סתירות וראיות. זה ההבדל בין עמירם לזדורוב, שהודאתו לא הייתה בעינויים והוא הודה באוזני חבר לתא. ועדיין יש הסבר למה אדם במצב כזה מודה, לא כל שכן עמירם, שעונה קשות כדי שיודה. פה התקשורת הייתה מגויסת לעשות לו לינץ'.

"אדם מוצא עצמו בתנאי מעצר הקשים ביותר בארץ על אירוע שיש יותר מספק גדול שהוא ביצע. אני ראיתי את האיש ושמעתי את הדברים מפיו; ההרשעה שלו היא אות קלון למערכת המשפט הישראלית. היינו מצפים להתנהלות כזו במדינות טוטליטריות, שבהן אפשר להרשיע אדם ולשלוח אותו לתנאי מעצר חריגים. המזל של עמירם הוא שהוא מלא בתעצומות שהוא שואב מהמקורות היהודיים. אחרת הוא לא היה שורד", מסכם אוחיון.

עיניים עצומות לרווחה

"עד כמה אנו מוכנים להסתכן בהרשעת חף מפשע ואף להכשיר הודאה שהיא תוצאה של עינויים פיזיים כדי להתהדר בכך שהענשנו את הרוצח ו'ביערנו הרע מקרבנו'?" שואל-עונה פרופ' בועז סנג'רו. "פסק הדין שבו הכשיר בית המשפט העליון את הודאת עמירם בן אוליאל מטריד מאוד כביטוי לאופייה של מערכת המשפט הפלילי הישראלי. הנאשם נחקר 17 ימים אגב מניעת מפגש עם סנגור, ולא הודה. לאחר מכן הופעלו נגדו 'אמצעים מיוחדים' בחקירת צורך, כלומר חוקרי השב"כ עינו אותו, והוא הודה מייד ברצח.

"חקירת צורך נועדה למקרים של פצצה מתקתקת, אך הפעם החלו לענות רק לאחר שבועיים וחצי, זמן תקתוק ארוך. תחת עינויי השב"כ הודה הנאשם הודאות שגם בתי המשפט קבעו שאין להן כל ערך. בהמשך, בחקירתו במשטרה, ביקש הנאשם לפגוש סנגור. כעבור כחצי שעה הוכנס לחדר מיגל, ראש צוות חקירת השב"כ, וכעבור רבע שעה הנאשם הסכים להודות גם באוזני חוקרי המשטרה. בהמשך הודה שוב לפני חוקרי המשטרה.

"היש ערך להודאה תחת פחד מעינויים? הרי המחקרים מלמדים שקיימת תופעה נרחבת של הודאות שווא. לאחר שהודה במשטרה נלקח הנאשם לעוד חקירת צורך בשב"כ. זוהי ההוכחה שהיה לו ממה לפחד. בכל זאת הורשע הנאשם על סמך הודאתו, ללא כל ראיה משמעותית ועצמאית נוספת".

אנשי מטה 'צדק לעמירם': "עמירם כלוא בתנאים הקשים ביותר במדינת ישראל. הוא כלוא בתא מבודד 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, כבר שבע שנים וחצי. את אשתו ואת בתו הוא מורשה לראות פעם בשבועיים לארבעים דקות מעבר למחיצת זכוכית עבה. כשהתחנן שיתירו לו לחבק את בתו בזמן הביקור, הסכים השב"כ שמתוך ארבעים דקות הביקור, רק בעשר הדקות האחרונות תורשה הבת לעבור מעבר למחיצה לצידו של אביה כדי לקבל חיבוק"

גפרור שהצית להבה

"ההרשעה המפוקפקת מאוד של עמירם גרמה להרבה אנשים לחוש מועקה כבדה במשך שנים", מסביר אריאל אטינגר, ממקימי מטה 'צדק לעמירם'. "כמה שבועות לפני פסח האחרון נערך מרתון ירושלים, ויוני בן דב הדפיס לקראתו חולצות שעליהן הכיתוב 'רצים למען עמירם'. זה היה גפרור שהצית להבה. מאות אנשים פנו אליו ורצו להצטרף ליוזמה, ובתוך פחות מיממה הוקמה קבוצה של מאות אזרחים שיש להם מכנה משותף: אדם חף מפשע יושב בכלא, והם מרגישים שחובה לסייע לו".

שותפיו של אטינגר למטה צדק לעמירם – ד"ר יהודה שלם, הדס שטרן, אורית פלדמן, מלכי פואה, צליל ישראל קאליש, תמי וורצמן ומעין מוריה לוי – מסבירים כי למטה יש שתי מטרות: "המטרה המיידית היא שיפור תנאי הכליאה האכזריים והבלתי נתפסים שלו. עמירם כלוא בתנאים הקשים ביותר במדינת ישראל. הוא כלוא בתא מבודד 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, כבר שבע שנים וחצי. את אשתו ואת בתו הוא מורשה לראות פעם בשבועיים לארבעים דקות מעבר למחיצת זכוכית עבה. כשהתחנן שיתירו לו לחבק את בתו בזמן הביקור, הסכים השב"כ שמתוך ארבעים דקות הביקור, רק בעשר הדקות האחרונות תורשה הבת לעבור מעבר למחיצה לצידו של אביה כדי לקבל חיבוק. מובן שלא מאפשרים לו תפילות במניין, מה שמאפשרים למחבלים רוצחי ילדים. קצרה היריעה כאן לפרט את המגבלות הבלתי אנושיות כלפיו".

הסיכוי לשחרר אותו קלוש. מה בכל זאת אתם מצפים לקדם בעניינו?

"מטה צדק לעמירם דורש שיעבירו אותו לאגף התורני כדי שיהיה עם שאר האסירים היהודים ושיפסיקו להתנכל לו", אומר אטינגר. "המטרה השנייה היא משפט צדק לעמירם. משפט שבו מאשימים אדם על סמך ראיות, אם ישנן, ולא על סמך עינויים כשיש אפס ראיות".