שייכים לנצח

1.

הנה רעיון לעונת החתונות, שנמצאת בעיצומה. שמעתי אותו מהחתן רן בר יושפט, שאחרי הרבה שנות חיפושים מצא בימים אלו את החצי השני שלו, מימי טפר. במסיבת האירוסין שלהם אמר רן כך:

"כשהודענו שאנחנו מתחתנים, שמנו לב לברכה שחוזרת על עצמה: 'שיהיה בִּנְיַן עֲדֵי עַד'. כלומר שהנישואים שלנו יהיו בניין עדי עד.

זה ביטוי מעניין. שמעתי שהרב יהושע רוזן היה מסביר אותו כך: הכוונה היא לא רק שהבניין המשותף שלנו יחזיק לעד, אלא גם שהוא ייבנה לעד, שהוא לא יפסיק להיבנות. שהקשר שאנחנו מתחילים כעת לא רק יתקיים, אלא תמיד ימשיך לגדול ולצמוח, ויהפוך יותר עמוק ומשמעותי. שלא נפסיק לבנות, לנצח".

מזל טוב, רן ומימי. שיהיה בניין עדי עד.

2.

שש מילים בפרשת שלח מגלות לנו סוד גדול:

רוב המרגלים שנשלחים לארץ ישראל חוזרים אל העם במדבר מיואשים. לדבריהם אין טעם להמשיך במסע לישראל. תוך כדי דיבור על המפגש עם יושבי הארץ הם אומרים כך: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים – וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".

כלומר: ראינו את עצמנו כחגבים, ולכן ככה גם היינו בעיני התושבים. חשבנו שאנחנו קטנים וחלשים, חסרי ביטחון עצמי, חסרי סיכוי – ולכן ככה גם האנשים שפגשנו בארץ תפסו אותנו.

התפיסה העצמית שלנו היא הבסיס. היא מקרינה החוצה. אם נתפוס את עצמנו כבעלי ערך ומשמעות, אם נצא לעולם עם אופטימיות וחזון ואמונה – ככה גם יסתכלו עלינו בחזרה.

זה נכון מול הילדים, בעבודה, בחברה, וגם במישור הלאומי, כמדינה.

כדאי לחשוב: האם ואיפה אנחנו רואים את עצמנו כחגבים?

3.

ד"ר דרור אידר היה שגריר ישראל באיטליה. הנה נקודה אחת קטנה מתוך ההרצאה המרתקת ששמענו כשהוא התארח בקהילת הנשים 'מתחדשות':

"כשגריר, ראיתי את השבת כחלק מההסברה של ישראל. הייתי מזמין אליי דיפלומטים, פוליטיקאים ועיתונאים לסעודת שבת, והם היו נדהמים מהעוצמה של סעודה שמשלבת גשמיות ורוחניות, אוכל ונשמה.

לפני הקידוש הייתי מסביר את משמעותו: העם היהודי, במשך אלפיים שנה, אפילו בתקופות של שִעבוד וצרות, בכל יום שישי בערב עומד ומקדש את הזמן. גם היהודי הכי מושפל, הכי מוכה, עומד מול האויב הכי גדול של האדם – שהוא הזמן – ואומר לו: אתה קדוש! ואז במוצאי השבת הוא עורך הבדלה. הוא עומד מול הזמן ואומר לו: אתה חול!

מה המשמעות של אדם, של עם, שעומד מול הזמן ואומר שאנחנו קובעים אם הוא קודש או חול? המשמעות היא שהזמן לא שולט בנו, אלא אנחנו שולטים בו ויוצקים בו משמעות. אז והיום, מול כל האתגרים, אנחנו שייכים לנצח".

תודה לד"ר דרור אידר. נראה לי שאחשוב על זה בקידוש הבא. שבת שלום.

4.

זוהי עונת מסיבות הסיום. פרשת 'שלח' שקראנו בשבת מלאה במסרים חשובים שמתאימים לסוף שנת הלימודים וליציאה לדרך חדשה:

"טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". שני מרגלים בלבד, יהושע וכלב, מכריזים שהארץ טובה (מאוד מאוד), ומוסיפים: "אֶרֶץ אֲשֶׁר הִיא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". הם צודקים. המוטו הזה צריך ללוות אותנו: גם אם יש קשיים ואתגרים, ארץ ישראל טובה. מאוד מאוד.

"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". זהירות, לחץ חברתי. עם ישראל ברובו האמין לעשרת המרגלים הפסימיים ולא לשני המרגלים האופטימיים, והייאוש הזה הפך למשהו מידבק. כולם בכו באותו לילה, וכל אחד שהתלונן וצעק וזעם – השפיע לרעה על חברו. קשה מאוד לשמור על עצמאות מחשבתית ורוחנית, במדבר וגם כיום.

"וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רוֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה". לוקח זמן ללמוד ולתקן טעויות. העונש על חטא המרגלים היה להישאר במדבר ארבעים שנה, חלק מהציבור נפטר שם, ורק הדור הבא נכנס לארץ. המסע הארוך במדבר הוא מסר לתלמידים, מורים והורים: אין בום, טראח, זבנג וגמרנו. יש תהליך בחיים, יש הדרגתיות.

"וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ – וּזְכַרְתֶּם". הפרשה מסתיימת בכמה מצוות מעשיות, בהן מצוות הפרשת חלה ומצוות ציצית. פרשנינו מסבירים שזוהי תזכורת תמידית שאמורה ללוות אותנו: בכל פעם שנכין לחם במטבח, נזכור. בכל פעם שנסתכל בבגד, נזכור. כדי לא לחזור על חטא המרגלים, כדי לא לשכוח את הסיפור הגדול והמשותף שלנו, אנחנו צריכים לא רק דיבורים גדולים אלא תזכורות קטנות. בסיום שנת לימודים או כל מסגרת, כל אחד מוזמן לחשוב על תזכורות משלו, מה הוא לוקח תכלס, לחיי היומיום.

בהצלחה.

5.

איך אפשר למנוע מחלוקות מיותרות? קורח, שעליו קוראים בפרשת השבוע, הפך לשם נרדף למחלוקת. הוא מורד במנהיגות של משה ואהרון ומבקש להנהיג את העם. מה קרה לו? ומה קורה גם לנו לפעמים?

הרב אלימלך בידרמן מסביר שמדובר בטעות פופולרית עד היום. הרי לקורח היה תפקיד מכובד. הוא כבר היה אחד מהאחראיים על מלאכת המשכן. אבל במקום להתמקד בתפקידו החשוב, הוא קינא באחרים ורצה להחליף אותם:

"אם קורח היה יודע שהאדם הפשוט הממלא את שליחותו בעולם, חשוב לפני בורא עולם כאהרון הכוהן הגדול בקודש הקודשים – הוא לא היה מתחיל במחלוקת".

קורח חשב שלשאוף למעלה – זה אומר להחליף את מי שבראש. אבל הפרשה מגלה לנו שלא כל אחד חייב להיות מספר 1, אבל כל אחד צריך להצטיין ולהשקיע במקום המתאים לו, בשליחות המיוחדת לו, במשימת חייו.

לכן הפרשה פונה אלינו ומזהירה: "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ". אל תנסו להיות מישהו אחר, תהיו הגרסה הכי טובה של עצמכם.

6.

מאז פורים אני מחפשת הזדמנות לכתוב על כך שוב. בפורים האחרון סיפרתי איך אחרי מריבה לא נעימה במקום העבודה – הצד השני תפס יוזמה ופשוט התייצב בפתח הבית שלנו בפורים עם משלוח מנות, וכל המתח נעלם. המחלוקת התפוגגה.

בעקבות הפוסט ההוא קיבלתי תגובות רבות של אנשים שפשוט דפקו בדלת של ידידים שהפכו יריבים, עם משלוח מנות, כדי להתפייס. זה עבד. הנה רק שתי דוגמאות מהתגובות שנשלחו אליי:

• "השנה, בזכותך, הבאנו משלוח מנות הכי מושקע למישהו שהיה לנו ויכוח איתו. פשוט ככה, כמו שהצעת… לדפוק בדלת ולהיכנס. נקווה שזה יוסיף טוב באמת".
• "חייבת לשתף אותך, סיון יקרה. לא תמיד אני קוראת את התכנים שלך, אבל הפעם, בהשגחה פרטית ומדויקת קראתי את הקטע על משלוח המנות שפייס בין אנשים והחלטתי לעשות מעשה:

אחרי שבע שנים שלא נפגשנו עם אח של בעלי ומשפחתו, ובהן חמש שנים שלא דיברנו, סיפרתי לאשתו שאני רוצה לעשות להם הפתעה. לבסוף הם הזמינו אותנו לסעודת פורים! היה שמח ומרגש מאוד. הגענו עם משלוח והרבה תקווה, והיה מהמם.

תודה לך על הרעיון ותודה לה' על הסייעתא דשמיא המדויקת".

אז אולי השבוע אפשר להמשיך את הקסם הזה? פרשת קורח מתארת מחלוקת קשה בין קורח לבין משה רבנו ואהרון הכהן. קורח רצה לשלוט ולהנהיג ויצא נגדם. חכמינו מסבירים שזו "מחלוקת שלא לשם שמיים", כלומר מריבה שמבוססת על קנאה, תחרות, איבה וכבוד. יש פרשנים שאפילו לומדים מכך מצווה מפורשת, מתוך הפרשה: לא להחזיק במחלוקת. להתרחק ממנה. אם זו לא מחלוקת לשם שמיים, מחלוקת עקרונית, אידאולוגית ואמיתית, לתיקון העולם, אז לא כדאי להיות חלק ממנה. "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ", נכתב בפרשה.

זה שבוע מתאים להתרחק מדרכו של קורח, לסיים מחלוקות מיותרות.