"למה לנסוע לסיני בשבועות?!" שאלתי אותה, והיא ענתה לי בחיוך עצוב: "את לא יודעת שדתל"שים נוסעים בשבועות לסיני כדי להחזיר את התורה?"
לפעמים היא מעייפת, הסצנה של "אלכה ואלקטה בשיעורים" בליל שבועות. לפעמים היא מעצימה את תחושת חוסר השייכות, לפעמים את הנערה בשדה שמהלכת אחרי הקוצרים ולא ממש מבינה מה יוצא מכל המאמץ הזה, מכל השנים האלו.
"ויאמר בועז אל רות: הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקוט בשדה אחר… עינייך בשדה אשר יקצורון… הלא ציוויתי את הנערים לבלתי נוגעך, וצמית והלכת אל הכלים". המשנה במסכת פאה מתארת את השדה כמקום נורא: מאות קבצנים מתנפלים על כל שעורה שנפלה, ולפעמים נקטעות אצבעות בתנועת מגל לא זהירה! המשנה גם רומזת שהשדה מלא הטרדות, ולכן נאלץ בועז לומר: "אנוכי ציוויתי את הנערים לבלתי נוגעך".
דעי לך, אומר רבי נחמן, השדה הזה שבו את תלכי לבדך ביושר לבב, ענווה ונכנעת, הוא שדה שזרעת בו אותיות, שדה שאת מלקטת בו תפילות, ליקוטי תפילות: "כי כל דיבור ודיבור הוא עולם מלא וכשאדם עומד להתפלל, אזי הוא מלקט ציצים ופרחים ושושנים… כמו כן הוא הולך בתפילה, מאות לאות עד שמתחברים כמה אותיות ונעשה מהם דיבור".
ההליכה הזו מדי שנה שנה בשנה היא "הליכה בתפילה", היא בוראת תפילה שטרם נאמרה בעולם, היא זר קוצים כואב מזה שבוודאי אהב אותך, וכשהכי תרצי לברוח מכל זה אל החולות הזהובים של סיני, תשמעי את כל האותיות שליקטת בלילות האלה מתחננות אלייך: "ותיכף כשיוצא אות ראשונה כגון אות בית מתיבת: ברוך, אזי מבקש ומתחנן (האות!) מהנפש לבל תתפרד ממנו: 'כי איך תוכל להתפרד ממני לגודל האהבה וההתקשרות שיש בינינו, כי אתה רואה יופיי וזיוי ואיך תוכל לנתק עצמך ממני?' וצריך לעשות אחד מכל התפילה כולה ובכל דיבור שמדבר, יהיה נמצא שם כל הדיבורים" (ליקוטי מוהר"ן, סה).
מי יודע כמה תפילות לחשה רות בקיץ החם והמשפיל ההוא. מי יודע באיזה ייאוש חזרה הביתה, ודקה לפני שנכנסה לבשה חיוך גדול כדי שנעמי לא תיפול ברוחה כשתראה אותה בבוקר.
אין אות שהולכת לאיבוד, אומר רבי נחמן. בעל השדה אוסף כל אות שהגית בה ביום או בלילה ושוזר אותה לזר מופלא שיעטוף לך במטפחת, ייתן לך ויאמר: "הבי המטפחת אשר עלייך ואחזי בה". "וימד שש שעורים וישת עליה". והמדרש ישאל: "וכי כך הדרך לישא אישה? בשש שעורים? אלא שבישר לה ששה צדיקים שיעמדו ממנה: דוד, חזקיהו, יאשיהו, חנניה, מישאל, עזריה, דניאל ומלך המשיח" (רות רבה).
"חלון פתוח, שיער ברוח משהו נגמר, ילדה-אישה נבהלת מעצמה, נוסעת רחוק למחוק, לצחוק, לומדת לחיות, את לא לבד. אף פעם לא לבד" (אביתר בנאי). אין אות שליקטת בשיעורים והלכה לאיבוד. היא נצברה לזר מופלא, לפרחים של חג שתלבשי בו לבן. בתי, אל תלכי. שכרך הרבה מאוד.
