לתקן עולם Featured

30 letaken olam

רֵעות גורן

שוב הרמתי את הראש מהמחזור, מבואס כולי. בעל התפילה דווקא בסדר, הניגונים יפים, כולם נחמדים, אבל... טוב, נו מה חשבתי? זה פשוט לא זה.

אני מנסה לזכור את עצמי אי-פעם בחיי הבוגרים מתפלל בימים הנוראים בבית כנסת רגיל בשכונה רגילה באופן רגיל כל כך. אני חושב שבפעם האחרונה שזה היה הייתי ילד בן שלוש עשרה ליד אבא שלי. אחר כך היו השנים בישיבה, וכבר בשנה הראשונה של ההסדר התחילו 'מבצעי ראש השנה' שלי.

עד היום אני רואה מול עיניי את הרב דודי, נמוך כזה וג'ינג'י וסוחף את כולנו, מסביר שלא חוכמה להתכנס בימים הנוראים בתוך הישיבות ובתוך הקהילות, ושהמשימה שלנו היא לחפש את המקומות שבהם לא יודעים ואולי אפילו לא רוצים – ושָם לקרוא בשֵם ה'. מהרבה ישיבות יוצאים ביום כיפור, טען, אבל מה עם ראש השנה? מה עם יום המלכת ה', יום תקיעת השופר?

יצאנו מהשיחה הזו בוערים באש שליחות, והרב דודי היכה בברזל החם וכבר למחרת סידר לכולנו מקומות תפילה בקיבוצים בדרום.

אלה היו ראשי שנה מפעימים. אתה מגיע למקום שאין בו כלום, מסדר כיסאות בחדר אוכל ישן, מארגן מחיצה וארון קודש, שופר וטליתות, מחזורים וכיפות, ומחכה לראות מי יבוא.

בדרך כלל הראשונים הם כל מיני זקנים שיודעים מאיזה צד להחזיק את המחזור, אבל תמיד מצטרפים גם צעירים נבוכים, נשים שמנסות לשווא לכסות את עצמן באיזה רדיד, ילדים שמשאירים בחוץ את האופניים שלהם ומציצים פנימה בסקרנות, וגם לפעמים אנשים שבאים לכעוס על הכפייה הדתית.

ויומיים שלמים אתה בתפקיד. בעל תפילה, קורא בתורה, תוקע בשופר, ואם החבר שלך עושה את התפקידים האלה, אתה 'רק' מקבל את פני הבאים ועוזר להם להתמצא בתפילות.

אחר כך מתחילים סימפוזיונים – מתוכננים או ספונטניים – עם תושבי המקום, ומאוחר בלילה או בצהרים אתה חוזר לחדר שלך מותש, אוכל סעודת חג קצת מעוכה מתוך קופסה, נח בחיפזון בקצה המיטה, וכבר קם להתארגן לתפילה הבאה. אתה מסיים יומיים כאלה גמור, אבל שמח ומלא. יודע שכשאמרת "וישמעו רחוקים ויבואו" ממש עזרת לזה לקרות, ואי אפשר להסביר את התחושה הזו.

התחברתי לזה לגמרי, וגם כשעם השנים החבר'ה שבאו איתי הלכו ופחתו או הלכו ונעשים צעירים יותר ויותר, המשכתי במשימת הקודש הזו בכל שנה. וגם – בשחזור בלתי מודע של השיחה חוצבת הלהבות של הרב דודי – ידעתי לגייס למשימה הזו עוד ועוד אנשים, כולל את אשתי.

בשנים הראשונות לנישואינו היא הייתה מצטרפת אליי, מתלהבת גם היא מתחושת השליחות המסעירה של שיחה אישית עם בחורה שלא שמעה בחייה על ה' או מראיית דמעות בעיני אישה שזו לה הפעם הראשונה שהיא שומעת קול שופר. אחר כך, כשזה נהיה קשה עם הילדים, היא התנדבה לשהות אצל הוריה בחג כדי לאפשר לי להתמסר למשימה, שולחת איתי מגש מסודר ואוהב של סימני החג ומטעמים.

אלא שהשנה, בפעם הראשונה זה חמש עשרה שנה, זה היה בלתי אפשרי. אשתי בשמירת היריון, אימא שלה שוכבת במיטה בגלל אגן שבור, לא על אף אחד, ואפילו אימא שלי לא יכלה להתגייס כי אחותי הקטנה שוהה אצלה אחרי לידה.

אשתי ניסתה בכל דרך לאפשר לי לנסוע. צדיקה של ממש. אבל בסוף אני הוא שהבין שזה לא ילך, והבהרתי לה שזה המצב השנה: אני נשאר בבית. אמרתי את זה בגבורה, אבל בפנים הייתי המום. מה זה ראש השנה בלי האדרנלין הקדוש של הפצת דבר ה'? אני כבר לא זוכר.

הגבאי שלנו הופתע מאוד כשבאתי לקנות מקומות לראש השנה ושאל אם יש לי העדפות. מה אני יודע מה הולך אצלנו בראש השנה? מלמלתי משהו על שממילא אצטרך לשהות הרבה בבית עם אשתי ושאני סומך עליו. אפשר לחשוב. בקיבוצים בקושי ישבנו, וגם זה בתנאים בלתי משופרים בעליל. אז כאן, בבית הכנסת השכונתי, מה לי הכא מה לי התם?

אחר כך הוא אמר שהוא יודע שאני מתפלל יפה ושהרבה שנים הייתי חזן ביום הזה, אז אולי אוכל לזכות אותם במוסף של היום השני. התחמקתי גם מזה. וכי חסרים פה בעלי תפילה? ידעתי להוציא מגרוני את הניגונים היפים ביותר כשמטרת הקודש עמדה לי מול העיניים. אבל כשאני יודע שמאחוריי עומדים כל הדוסים של השכונה על נשיהם וטפם, מה יגרום לי להתרגש בהכרזה "ואתה הוא מלך א-ל חי וקיים"? הם ממילא יודעים את זה, לא?

מהערב הראשון חזרתי די מבואס. שלושת הגדולים שלי דילגו לידי בעליצות מרובה. הם מעולם לא זכו ללכת עם אבא לבית הכנסת בראש השנה. יש להודות שהעליצות שלהם לא נמשכה זמן רב כל כך, כי אבא שלהם, כלומר אני, הייתי די חסר סבלנות. שמחתי בשבילם, כמובן, אבל ידעתי שיש ילדים אחרים, תינוקות שנשבו, שאיתם אני לא נמצא השנה. ולתפילה עם הילדים שלי, סליחה שאני אומר, לא לוותה שום תחושת שליחות מרוממת.

גם בבית נמשכה אותה אווירה. נדמה לי שניסיתי לחייך לאשתי ולכולם, אבל לא בטוח כמה הצלחתי בעודי מנסה להתרגל לאכול סעודה חגיגית ויפה במקומי בראש השולחן ולא במזלג חד-פעמי על קצה המיטה בחדר מואר בקושי.

אחר כך לא היו שיחות לתוך הלילה ולא ארגונים אחרונים למחר; פשוט ישבתי על הספה. אשתי ראתה את מצב רוחי וניסתה להציע שנלמד משהו יחד. אמרתי לה שאין לי כל כך חשק. "אתה יודע מה?" אמרה פתאום, "גם לי אין חשק. בכלל. אבל אני מנסה שלא תצליח להרוס לי לגמרי את החג", ונכנסה לחדר.

התעצבנתי. היא לא מבינה שבשבילי החג הזה הרוס מראש? היא לא מבינה שאני רגיל לחג ברמה אחרת לגמרי, עם אנרגיות אחרות, עם מקומות לשאוף אליהם, ולא עם אביתר בן הארבע שמסביר לי שוב ושוב בהתרגשות על הקישוט של הרימון שהוא הכין לי בגן או מה שזה לא יהיה?

בבוקר מצאתי את עצמי ישן מעוך בקצה הספה. קמתי וגיליתי בזעזוע שהתפילה כבר התחילה לפני חצי שעה. החלפתי בזעף את החולצה המקומטת והערתי את הבן הגדול. "אין לי חשק", הוא מלמל והסתובב לצד השני. גם לי לא היה חשק, ופשוט עזבתי אותו. הצצתי וראיתי שאורית ישנה. נדמה לי שראיתי על פניה עקבות של דמעות.

בחוץ היה רחוב רגיל. כביש אפור, מעבר חצייה חצי מחוק. מלמלתי פסוקי דזמרה תוך כדי הליכה.

בקיבוץ אפילו פסוקי דזמרה הרגילים היו נשמעים לי אחרת. "המצמיח הרים חציר... עץ פרי וכל ארזים". ריח הפָּרות עלה באפי וציוץ הציפורים באוזניים. הכול שם היה חגיגי כל כך – החילונים בכיפות הלבנות המבריקות, הרוח שהרימה את כולם טפח אחד למעלה. אח, רק הזיכרון הזה הרים לי טיפה את הראש.

ואז ראיתי צמרת עץ מתנועעת ברוח, איש בקיטל ממהר, שופר בידו, ילדות קטנות מרפרפות בשמלות חג. גם פה חגיגי?

מבית כנסת רחוק שמעתי קול שופר, ופתאום ראיתי את עצמי עטוף טלית באיזה חדר תפילה מאולתר, מרעים בקול גדול "כי מלך על כל הארץ א-לוהים". מלך. א-לוהים. כל הארץ?

הבטתי בשמיים הבהירים, קדתי קידה ונכנסתי לבית הכנסת.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היהודי הראשון

  הטור של סיון רהב...

כל מנצח צריך תזמורת

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

עדן 050-903-1533

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם