תשליכי Featured

26 tashlichi

ליאור אנגלמן

"אז מה היה לנו כאן?" שאל כשסגרה את המחזור והתחילה לדלות פיסות לחם מן השקית כדי להשליך. רק הפה שלו בצבץ מחוץ למים, גופו המוזהב טובל בבריכת החטאים. "מה היה לנו כאן?" חזרה על שאלתו כדי למשוך קצת זמן, ונאנחה: "מה לא היה לנו כאן? שנה לא פשוטה".

תנועה תזזיתית בזנבו העידה שאין לו פנאי להבין לליבה. יום עמוס היום. המון צובא על גדות הבריכה, וצריך להספיק. "שנתחיל?" שאל. "בין אדם למקום", אמרה, תלשה מן הכיכר את החלק הרך וזרקה.

"כללי מדי", אמר לה, "תהיי יותר ספציפית", אף שלא התאפק עד שתפרוט את מעשיה ובשאיבת שפתיים מהירה כילה את הרך של הלחם לפני שיתפזר בבריכה. על פניו התפשט מבט של ילד שזכה בגביע גלידה בהפתעה. "את יודעת, אצלנו במרוקו היו קוראים לרך של הלחם פטטה. אין כמו פטטה".

"מה, אתה ממרוקו?" התפלאה, "לא הייתי מנחשת".

"למה, איך אמור להיראות דג ממרוקו? עם פלפל חריף על הראש?"

"לא, לא, רק חשבתי... עזוב, לא משנה". עוד זה חסר לה עכשיו, שבאמצע 'תשליך' תעליב אותו. "אחטא ואשליך" לא יתקבל כאן בברכה. אבל הוא הניח לעלבון ואמר לה: "פטטה משובחת. חייב את המתכון".

"אמרו שאסור לפרוט חטאים היום, לא?" שאלה.

אבל הוא התעקש: "זה נשאר בינינו. מילה לא יוצאת. דג!"

"אתה יכול לתאר לעצמך – תפילות לא תפילות. זמנים לא זמנים. ארוחת שבת – מה אני אגיד לך, זה לא קל כרווקה, שלא לדבר על החגים, אז זה לא היה זה השנה. מודָה".

"זה הרגיל", התאכזב, "כולם קצת ככה. אבל הפטטה שלך... יש שם איזה תבלין סודי, נו. אל תראי אותי ככה, נראה צעיר", השתבח בעצמו, מחליק זימים על קשקשיו, "אבל אני כבר ותיק כאן, וזה ממש לא תשליך ראשון שלי. בואי, תקלי על שנינו ותגלי".

"שום תבלין סודי", אמרה. "באמת".

"נשבעת?"

"נִשְבּ-"

"לא! תעצרי, תעצרי. מצאת לך יום להישבע. עזבי, אל תגלי. אני אנחש לבד: חילול שבת?"

"ממש לא".

"אפילו לא בסתר? מנורה קטנה? פעם אחת?"

"מה פתאום?" נעלבה.

"חילול השם?"

"מקווה שלא".

"בשר בחלב?"

"אתה לא בכיוון, אני צמחונית".

"ודגים?" בדק אותה.

"לא נוגעת".

"יפה" אמר, "אני מעריך את זה. באמת", ומשהו במרחב שביניהם קצת התפייס. כבר לא נטרף וטורפת, אפשר לדבר אחרת. "עניינים שבינו לבינה?" שאל בלחישה.

"איפה, כבר שנה אין אפילו הצעות. תתפלל עליי? הילה בת נועה", ביקשה, "לא שאני תולה יותר מדי תקוות כי..."

"הופ, הופ, הופ. תעצרי. תעצרי", סימן לה בסנפיר מורם, "עליתי על התבלין: את מיואשת!" היא לא ענתה לו, אבל המבט הסדוק שכבשה בשפת הבריכה כבר הכריז הכול: מיואשת. מיואשת. מיואשת.

"בינגו!" הכריז. "זה הסיפור, אה? מיואשת. עם כזאת פטטה הייתי צריך לנחש מייד. בלי ייאוש לא היה כזה טעם. איך אומרים אצלנו בבריכה, חטא בלי ייאוש זה כמו דג בייבוש. טוב, אל תסתכלי עליי ככה, פתגמים זה לא הצד החזק שלנו, בדרך כלל אנחנו ממלאים פינו מים", הצחיק את עצמו.

היא דווקא לא צחקה. הוא יודע עליה דבר או שניים. היא קצת מיואשת לאחרונה ולא מניחה שום מקום לַמקום. "מתחיל להיות מאוחר. אנחנו צריכים לעבור לחלק הקשה", האיץ בה. היא חתכה את הקשה של הלחם לחתיכות קטנות וזרקה לבריכה.

"בין אדם לחברו", זיהה מייד, והיא, כבר בקיאה בחוקים שחוקק לה, פירטה בעצמה: "לשון הרע", בצעה והשליכה. "שנאת חינם", השליכה חתיכה נוספת. "רכילות", זרקה. "זלזול הורים ומורים", חתיכה הגונה. "קנאה" – זו הייתה החתיכה הגדולה והמרה ביותר, והוא התקשה לבלוע אותה. לבסוף אמרה "גזל שעות בעבודה", והשליכה רק כמה פירורים. בדרך כלל היא ממש מקפידה.

היא ניערה את שולי בגדיה וכבר סבה לאחור, אבל הוא אמר לה, כמעט צעק: "לאן את הולכת? אמרנו משליכים הכול. הכול זה הכול".

"השלכתי הכול", התגוננה בידיים פשוטות לצדדים, "אין לי כלום", אפילו את בטנת כיסי החצאית שלפה החוצה – הכול נקי.

"זה לא הכול. אמרתי לך, לא שנה ראשונה שלי כאן. יש עוד".

"נשבעת לך, זרקתי הכול. הרך של הלחם נגמר".

"פטטה", תיקן אותה, "ואמרתי לך – לא נשבעים".

"כן, פטטה". הוא מתחיל להיות טרחן, ואין לה כוח להתווכח איתו עכשיו. "וגם את הקשה השלכתי, ותאמין לי שזה היה קשה. בין אדם למקום, בין אדם לחברו. זהו. די".

"ומה עם הקשה קשה?"

"מה זה הקשה קשה?" איזה דג תיקון סידרו לה ליום הדין הזה.

"זה בכיסים הפנימיים. תוציאי. תוציאי".

"אין כלום".

"תוציאי!" ציווה עליה.

היא הכניסה יד לכיס הפנימי. ניכר היה שנתקלה במשהו. נאבקה להוציא. קשה קשה. מי יודע כמה כביסות כבר שרד.

"חזק!" עודד אותה, "אל תוותרי".

היא חפרה באצבעותיה בכיס הפנימי. ציפורן אחת כמעט נשברה לה במעמקי הכיס, אבל היא גירדה וגירדה ובסוף חילצה משם גוש קשה של לחם עבש.

"מה זה?" שאלה אותו, "זה כבד נורא. מה אני עושה עם זה?"

"תשליכי!" הורה לה.

וכשהשליכה הכריז: "בין אדם לעצמו. זה הכי מסוכן. אל תסבירי כלום. רק תסלחי כבר לעצמך".

בקושי נשאה את הגוש אל המים, ולהקת דגים עטה עליו לחלוק בשלל. "שנה טובה", אמרה לו, קלילה כפי שמעולם לא הייתה. "שנה טובה", החזיר לה, "ותפרי ותרבי כדגים", הוסיף לה ברכה.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היהודי הראשון

  הטור של סיון רהב...

כל מנצח צריך תזמורת

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

עדן 050-903-1533

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם