בדרך חזרה Featured

32 hazara

מוריה הראל

היא התפלאה מאוד לראות שהרחוב לא השתנה. הפח כנראה התמלא מחדש אף שככה בדיוק הוא נראה כשהיא עזבה, גברת מרקוביץ, שמתעקשת לתלות את הכביסה עם הפנים לרחוב ולא כמו כולם מאחור, שוב כיבסה את כל המצעים כולל ההוא המביך של המיניונים, וערמת האופניים שבדרך נס לא נגנבת עדיין זרוקה בכניסה לבניין.

תוך כדי הליכה היא התירה את הקפל של החולצה כדי שתגיע מתחת למותניים ולא תחשוף, ואותו דבר עשתה לשרוולים. איזה שבוע מטורף זה היה. החופש הכי גדול שהיה לה. הסוללה של הטלפון מתה כבר בשני בבוקר, והיא לא טרחה לטעון אותה. היא לא רצתה שימצאו אותה, שישאלו אותה מתי היא חוזרת (מבחינתה עד החורף אין מה לדבר), לא רצתה לצאת איתם לטיול חנוני (לא, אבא, טרזן בירדנית זה כבר לא מגניב), לא רצתה שישאלו אם יש לה כסף (אין לה. היא נוסעת בטרמפים).

הדלת הייתה פתוחה. "אימא!" היא נכנסה וקראה. בבית, שהמה מאנשים, השתררה דממה. אימא ישבה ליד אבא שלה, שצמחו לו זיפים, והוא תמיד מוקפד כל כך ומגולח. הוא לבש חולצה שהקרע שלה רק הדגיש את עיניו האדומות מבכי. עינתי, איפה היית?

 

היא נזכרה איך הכריחו אותה לנקות את החדר, אחרת לא מרשים לה לנסוע עם חברות לצפון. אח, איזה כיף היה. צפון. חברות. שום תכנון, שום אחריות ושום מבוגר על הראש. אז היא לא היתה בקשר כל השבוע, נקווה שאף אחד לא נשבר מזה.

מתוך הרגל בדקה את תיבת הדואר. כזה עומס, זה לא היה רגיל. בבית של שמונה נפשות תמיד יש מי שמרוקן את התיבה. היא הוציאה את המכתבים, ודבר ראשון זרקה לפח את הפרסומות של מכירת התיקים, את המבצע של חימום בגז ואת הפרסום של ההופעות לילדים בקניון (גם ככה הם לא הולכים כי זאת לא תרבות מתאימה). היו שם המון מכתבים מהדואר, וזה היה מוזר. היא עלתה במדרגות. זה רק קומה וחצי, ואין לה סבלנות למקומות סגורים כמו מעלית. אחרי שבוע בכינרת אפילו המחשבה להיות בתוך בית סגור ביאסה אותה. איך שהיא אוהבת את החופש הזה.

באמצע הקומה היא הדליקה את האור של חדר המדרגות, ואז שמה לב למודעת אבל שמודבקת על הדלת שלהם: "המומים וכואבים את פטירתו בטרם עת של אבינו, אחינו וסבנו האהוב יגאל לוינסון ז"ל. הלוויה נערכה ביום שלישי, כ"ג באלול. יושבים שבעה אצל משפחת לוינסון אביתר, רחוב בוריס פסטרנק 5, חולון". סבא יגאל?! מה קרה? איך לא אמרו לה שום דבר?

הדלת הייתה פתוחה. "אימא!" היא נכנסה וקראה. בבית, שהמה מאנשים, השתררה דממה. אימא ישבה ליד אבא שלה, שצמחו לו זיפים, והוא תמיד מוקפד כל כך ומגולח. הוא לבש חולצה שהקרע שלה רק הדגיש את עיניו האדומות מבכי. "עינתי, איפה היית?" השאלות התפרצו מאימא שלה, "לא ידענו איך לתפוס אותך, לא ידענו איפה את ועם מי נסעת. אפילו לא ידענו לאן נסעת".

"הייתי בצפון", היא גמגמה, "עם, עם חברות". "כן, את זה הבנו, אבל לא ידענו מה זה אומר. ולא התקשרת, ויש מצווה שלא להלין את המת". אימא שלה ניסתה לדבר בשקט כי זה לא היה נעים. עינת הורידה את התיק והתקרבה, השיחות המהוסות התחדשו, והיא התחילה להבין את גודל הפדיחה. "אימא, מה קרה לסבא יגאל?" אישה אחת שהיא לא הכירה פינתה לה את הכיסא הקרוב להורים שלה. הזרה הזאת הבינה שהיא באמצע דרמה משפחתית שהיא לא מכירה את ההתחלה שלה ולמרות סקרנותה גם לא תדע את סופה.

"כזה אסון, מר לוינסון, מן השמיים תנוחמו. נתראה במשרד בשבוע הבא". אבא שלה הנהנן, "תודה, ציפורה, תודה שבאת". עינת התיישבה על הכיסא. "אבא, מה קרה?" אבא שלה הושיט את הידיים שלו לחיבוק, ועינת נענתה לו. כבר די הרבה זמן שהיא הפנתה להורים שלה כתף קרה, כי הם היו לחוצים, וכל הלחץ הזה נראה לה מיותר. היא הרגישה שהחופש מתפספס לה בגללם ושנהיה לה צפוף בבית. הציפיות ממנה עלו, והיא, בלי להתכוון, מאכזבת, ובסך הכול היא רצתה ליהנות, שיהיה קל. שלקום בבוקר לא יהיה עניין, ואם אפשר שמתישהו יהיה סוף למטלות שצריך לעזור בהן. עכשיו היא חיבקה את אבא שלה, והוא במפתיע התחיל לבכות בכי שהיא לא הכירה. עמוק ולא יפה, לא רשמי ולא ייצוגי. אפילו לא בכי צדיקי, בכי כואב כזה.

אימא סיפרה: "סבא וסבתא ישבו יחד והכינו אלבום דיגיטלי מכל התמונות של השנה, מכל המפגשים, הקייטנות שהם עשו לנכדים, מהסופשבוע המשפחתי שהיה לפני פורים. בקיצור, רצו להכין מתנה לראש השנה. את יודעת איך הם, משקיעים. הם עובדים על זה מאז שסיימו להתאושש מקייטנת הנכדים". "זאת שלא באתי אליה", עינת מלמלה.

היא התיישבה על הרצפה והשעינה את הגב על הרגליים של אבא שלה, והוא ליטף לה את השיער. הוא לא שם לב לרסטות שעשתה ולא לצמה הסגולה. "נכון, גם לזה לא באת. הם לא הבינו למה, אבל אמרתי להם שאנחנו לא כל כך מבינים למה את עושה כל מיני דברים. בקיצור, סבא קם כדי להביא להם סודה קרה וכמה גזרים גמדיים לנשנוש, את מכירה את השטויות של סבתא. פתאום סבתא שמעה כוס מתנפצת. היא רצה למטבח וראתה את סבא על הרצפה", אימא שלה השתתקה.

"דום לב", סבתא שלה צעקה. עינת הסתובבה ורק אז שמה לב שסבתא אסתר יושבת בצד השני של החדר. היא הייתה מוקפת חברות. הן פינו מעבר לעינת, שהתקדמה אליה. "סבתוש, אני לא מאמינה". היא באמת לא האמינה איך לא הייתה, איך פספסה. "אני כל כך מצטערת. הוא הספיק להגיד לך משהו?"

"להגיד לי משהו? האיש היה מת, קפוט, גמור. אני עם סוכרת כל החיים, ואז הוא מת. העיקר מת בריא". רוחל, חברה שלה ממועדון הברידג', צחקה: "לא יפה לצחוק, אבל כמו שאומרים על הפולנייה, חולה חולה חולה, אלמנה". כולם צחקו, גם סבתא אסתר, אבל לה תוך כדי צחוק זלגו דמעות. "ואני בכלל רומנייה, לא פולנייה", החברות פרצו בצחוק נוסף, אבל סבתא פשוט פרצה בבכי. זה היה בכי אחד יותר מדי, ועינת לא רצתה לבכות לפני כולם. איזו זכות יש לה לבכות.

היא קמה, לקחה את התיק והלכה לחדר. עכשיו רצתה את הקירות הסוגרים, המגינים. היא שמעה מקצה המסדרון את אימא שואלת אותה אם היא רעבה, אבל כבר הייתה רגילה שלא לענות. בחדר ישבה אחותה הצעירה נטע עם שלוש חברות. "יפה שטרחת להגיע, הוד נסיכותך. את לא מבינה איך כולם השתגעו למצוא אותך. איפה היית?" עינת הפנתה לה את הגב, "בצפון, עם חברות".

החברות הסתכלו זו בזו וקמו ללכת, "ביי נטע, נדבר". נטע לא חיכתה והמשיכה: "תגידי, את בסדר? מה יש לך? לא יכולת להגיד שם של איזו חברה, טלפון? איפה בצפון היית? לבנון, סוריה, צפון קוריאה?" עינת התיישבה על המיטה שלה, "הייתי בחוף כורסי עם חברות שאתם לא מכירים. חברות וחברים שהכרתי דרך הילה, חברה שלי מהאולפנה שגרה בשומרון והייתי אצלה בשבת. את רוצה מספרי תעודות זהות או שזה מספיק מפורט?"

נטע קמה. "היית בכורסי? אין לך בושה? את יודעת שאת היחידה מהמשפחה שלא הייתה בלוויה? אפילו אילן וגיתית הגיעו מלונדון עם הילדים, ורק את נעלמת. בחיי, בושה", ויצאה. תוך כדי פריקת התיק חשבה עינת איך זה קרה לה. כשעלתה מהרחוב לבית שלה הרגישה שכלום לא השתנה והכול שיעמום אחד ידוע מראש, ופתאום הכול התהפך. ולא סתם התהפך, התהפך בלי שהיא הייתה.

היא חשבה כמה היה לה כיף בכינרת, איך נהנתה מהחופשיות של כל החבר'ה. אומנם היו קטעים לא נעימים, כמו אסף מבאר שבע שהיה חודש בחוף והצטרף אליהם. הוא ישב לידה והקדיש לה שירים שניגן בגיטרה. זה היה נעים בהתחלה אבל אחר כך נהיה קרוב מדי, לחץ מסוג חדש, לא נעים. האמת היא שבגלל זה היא חזרה.

היא הטעינה את הטלפון המת שלה וחיכתה שיהיו מספיק אחוזים כדי להפעיל אותו מחדש. היה לה כיף החופש הזה, הגדול, אבל עכשיו היא פתאום מבינה שהיא פספסה בגדול. למה היא לא התקשרה? אפילו פעם אחת, זה היה מספיק. נכון, היא לא רצתה את החקירות, רצתה שיסמכו עליה ובעיקר רצתה ליהנות בלי לחשוב על כלום. אבל עכשיו היא מתחרטת, ואין שום דבר שיכול לשנות את זה. סבא יגאל מת, וזה סופי. למה היא לא התקשרה לפחות אליו?

כשהחרטה אוכלת היא לא יודעת שובע, ועינת הרגישה שבא לה להקיא מרוב צער. הלוואי שגם לי היה מטען כזה שיוסיף לי אחוזים חדשים כדי להתחיל מחדש, חשבה לעצמה. היא התיישבה על הרצפה וניסתה להפעיל את הנייד. זהו, שמונה אחוזים, והטלפון פועל. חייב להיות מחובר לחשמל, אבל בסדר. יש לה שבע מאות שישים ואחת הודעות חדשות. היא מרפרפת מהר על כל הקבוצות הרגילות ומחפשת את הקבוצה של המשפחה, 'משפוחה לא בוחרים' (איזה שם מעפן, אבל כשרונן של תרצה אומר את זה, זה בכל זאת משעשע). יופי, עכשיו את מחפשת אותם, הלקתה את עצמה. כולם חיפשו אותה. איפה את. איפה את. תתקשרי. צריכים אותך. רוצים אותך.

היא גללה למטה, ופתאום הודעה קולית מסבא יגאל מיום שני בלילה. כמה שעות אחרי שהטלפון נדם והיא לא טרחה להטעין. "עינתי" (פתאום המבט הזה שלו, הזקן, בתמונת הפרופיל, העלה לה דמעות בעיניים), "הבנתי שלא יכולת להצטרף לקייטנה. אולי זה באמת היה קצת תינוקי בשבילך. את כבר ילדה גדולה. אולי נעשה משהו רק את ואני וסבתא אחרי ראש השנה. בכל מקרה, כשתחזרי מהחופשה שלך, בצפון, נכון? ככה אבא אמר לי, אולי תוכלי לבוא אלינו לעזור לנו לעשות ספר יפה כזה, מודפס מכל התמונות? אנחנו רוצים להכין מתנה לכל אחד מהילדים לכבוד ראש השנה. טוב, זאת כבר הודעה ארוכה מדי בשביל הדור שלך. תיהני, ממל'ה שלי, את כל כך נהדרת".

עינת הניחה את הטלפון והקשיבה שוב להודעה. היא הגבירה את הווליום עד למקסימום, וסבא מילא את החדר. אחרי ראש השנה, הוא אמר. נעשה משהו. משהו.

היא חזרה לסלון וישבה קרוב לאבא. "אבא, אימא. סליחה שהלכתי. לא הבנתי שאפשר לפספס". היא נדחפה בין שניהם. "עכשיו חזרתי. לא משנה איך זה נראה, תקשיבו לי, חזרתי". כשהידיים שלהם השתלבו עינת הבינה איך זה עובד, ההטענה והאחוזים.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היהודי הראשון

  הטור של סיון רהב...

כל מנצח צריך תזמורת

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

עדן 050-903-1533

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם