בבוקר חסדך Featured

 14 sipur
 

רֵעות גורן

 

אני זוכרת את הרגע ההוא כאילו לא קרה לפני כשש שנים. הודיה הגיעה אדומה ומתנשפת, קשרה באנקות את הסלקל שהכיל את בתה למושב האחורי, חגרה גם את עצמה בתנועות חדות, ואז, בלי להתנצל על האיחור, רק נשמה נשימה עמוקה, נאנחה, מחתה את מצחה ואמרה: "לצאת מִבַּיִת שיש בו שלושה תינוקות זה נס בכל פעם מחדש!"

 

אחותי, שהייתה על ההגה, ואימי, שישבה לידה, הנהנו בהבנה, ורק אני לא הבנתי בכלל. לא איך ילדים יכולים לשגע ולעכב אלא איך אפשר להתלונן על זה. איך היא יכולה להתלונן על זה? זכרתי היטב את התפילות שארגנו בשבילה במשפחה כשהיא ובעלה חיכו להיפקד (רגע, גם בעבורנו מארגנים עכשיו תפילות כאלה?), ולא נקלט בדעתי איך היא יושבת עכשיו ומתלוננת שהילדים שזכתה בהם סוף סוף מקשים עליה לצאת מהבית. אני מדמיינת לי שהיא רוקדת ומודה על כל קושי שהם גורמים לה, והיא יושבת פה, מותשת וזעופת פנים, ומתלוננת?

 

אבל כיוון שהייתי ביום טוב, איכשהו היא לא גרמה לי כעס או קנאה. פשוט איחלתי לעצמי ברוח טובה שגם אני אגיע יום אחד למקום שלה, שבו הטוב כבר מובן כל כך עד ששוכחים להודות על הקשיים הברוכים שבו, אלו שייחלו להם שנים ארוכות כל כך.

 

מפליא – הגעתי אל המקום הזה הרבה מהר משחשבתי. אני ממש זוכרת את הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי קצרת רוח עם האוצרות המופלאים שלי. חצי שעה קודם לכן, כשבן השנתיים צרח מזעם על משהו והקטנטונת בכתה מכאב בטן, עוד חייכתי בדמעות של פליאה והודיתי לה' על הבכיות שממלאות לי פתאום את הבית ועל הקטנטנים המתוקים האלה, שאיכשהו גם בבכייתם ממלאים את הלב בחמידותם.

 

אבל חצי שעה אחר כך, כשבניגוד לכל מאמציי אייל לא נרגע והצרחות של הללי רק גברו, היה לי פתאום קשה נורא ושמעתי את עצמי צועקת: "קצת שקט! אתם צועקים פה כבר שעה! אני צמאה ואני חייבת לשירותים – אפשר לתת לי רגע לנשום?!"

 

הם כנראה נבהלו, כי הייתה שנייה של שקט מבורך, ואז לא רק ששניהם חזרו לבכות – גם אני הצטרפתי אליהם. איך יכול להיות שאני מתלוננת?!

 

אחר כך הרגעים האלה הלכו ותכפו, כי אייל הוא ילד בעל דעה תקיפה והללי ילדה רגישה נורא (ואולי הם נורמליים ואני סתם אמא איומה?), ושוב ושוב מצאתי את עצמי בקצה גבול הסבלנות שלי או הכוח שלי או שניהם יחד. את מקום ההודיה הרצופה שמילאה אותי בשנתיים הראשונות של אייל מילאו רגשות בלתי צפויים של כעס, רצון עז להתרחק ולמצוא טיפת שקט ואפילו תהיות אם לגשת לטיפול נוסף, כי מי הלא נורמלית שהביאה על עצמה את הקושי הבלתי נגמר הזה.

לצערנו, בעולם המעוות שלנו, מי שמודה על כל נשימה – סימן שהחלים מקורונה קשה. כל השאר פשוט לא שמים לב שהם נושמים. אז אם אני מגלה ששקעתי שוב בחיים ה'נורמליים', ושוב אני שוכחת להודות על כל המתנות שלי, באיזשהו מקום אני מודה על זה לה' בכפל כפליים
 

ובלילה הייתי בוכה לאחותי בטלפון. איך יכול להיות שאני מתלוננת על מה שהתפללתי עליו כל כך הרבה שנים? שחיכיתי לו, שעמלתי בשבילו, שחטפתי בשבילו זריקות וטיפולים? אז הם בוכים – ככה זה ילדים, מה חשבת?

 

היא ניסתה לעזור לי להפסיק להתייסר. להסביר שנורא קשה עם שני קטנטנים, שברור שאני מודה לה', אבל מותר לי גם לבכות כשקשה לי, ובעיקר שחסרות לי אלף שעות שינה, וזה מסביר הכול.

 

מצאתי את עצמי בדיוק באותו מקום שראיתי בו אז את הודיה, ולולא הייתי עייפה כל כך, הייתי ודאי מייסרת את עצמי למוות מרוב כעס על עצמי.

 

ויום אחד פגשתי את נעמה. קודם ראיתי ילד קטן רץ ברחוב צוחק צחוק שובה לב, ורגע אחריו היא הגיחה, אדומה כולה, צועקת: "דוד, תעצור! תעצור מייד, נו!" סוף סוף, שנייה לפני הכביש, הוא נעתר לה, והיא תפסה אותו ביד חזקה וצעקה: "כמה פעמים אמרתי לך לא לרוץ לעבר הכביש?!"

 

בהיתי בהם בשוק. זה דוד שהתפללנו עליו כל כך כששכב שבועיים בלי הכרה אחרי שנפל מחלון ביתם?! זה דוד שגם כשהתעורר דיברו בחשש על נזק בלתי הפיך בחוט השדרה שלו? ברוך ה'!

 

נעמה הבחינה בי, הסדירה נשימה ואז נופפה לשלום. "שובב כזה לא ראיתי בחיים שלי", היא התנשפה שוב בזעף מתנצל.

 

"זה דוד, נכון?!" שאלתי, לא יכולה להאמין שהיא כועסת למראה נס כזה שרץ מול עיניה. "דוד, כן", היא צחקה נבוכה. "אני יודעת מה את חושבת. גם אני הייתי בשוק מעצמי בהתחלה. בפעמים הראשונות שהוא רץ – שהוא בכלל הלך – לא יכולתי לראות כלום מרוב דמעות. ופתאום עכשיו אני צורחת עליו על עצם זה שהוא רץ".

 

היא הצמידה אותו אליה תוך כדי דיבור, והוא, לא מבין מה גרם פתאום לשינוי היחס, נצמד אליה בהתפנקות. "אבל אני אגיד לך משהו?" היא המשיכה, מעבירה אצבעות בתלתליו, "לפעמים אני חושבת שזה דווקא מראה על גודל הנס. כשהוא התעורר מהתרדמת חשבתי שאני בחיים לא אכעס יותר, לא עליו ולא על שום דבר אחר. חשבתי שאני אזכור להודות על כל נשימה שלו, ומתוך כך גם על כל נשימה של כל אחד מבני משפחתי.

 

"אבל לאט לאט השגרה שחקה. החיים הרגילים נמשכים, ובפעם הראשונה שמצאתי את עצמי צועקת עליו, לרגע נבהלתי, אבל אז גם קצת שמחתי. אמרתי לעצמי שישועת ה' הייתה גדולה כל כך עד שהיא החזירה אותי להיות אימא נורמלית לילד נורמלי: כועסת כשצריך (וגם כשלא), עייפה, עצבנית, רואה רק את הדברים שמציקים לי באותו רגע. אם אני יכולה לשקוע כל כך בחיים הרגילים, סימן שהטוב שקיבלתי עצום כל כך עד שהוא הצליח להשכיח ממני את הפלא שבקבלתו.

 

"לצערנו, בעולם המעוות שלנו, מי שמודה על כל נשימה – סימן שהחלים מקורונה קשה. כל השאר פשוט לא שמים לב שהם נושמים. אז אם אני מגלה ששקעתי שוב בחיים ה'נורמליים', ושוב אני שוכחת להודות על כל המתנות שלי, באיזשהו מקום אני מודה על זה לה' בכפל כפליים".

 

באותו רגע דוד שוב עזב את ידה והתחיל לרוץ, והיא נחפזה אחריו, מנופפת לי בידה: "נדבר".

 

***

 

יומיים אחר כך, בליל שבת, חגגנו עשור לנישואינו. על השולחן היה זר פרחים גדול שישראל קנה, והוא חייך אליי מעליו והתחיל לשיר שלום עליכם. הללי כהרגלה נעמדה מייד והתחילה למחוא כפיים. אייל כהרגלו ניגש אליה, הושיט ידיים ושאל בחיבה: "את רוצה לרקוד איתי?" ואחרי רגע, כהרגלנו, רקדנו כולנו במעגל קטן ושמח באמצע הסלון.

 

העיניים שלי מלאו פתאום דמעות, כמו שהיה קורה לי בכל יומיים אחרי לידתו של אייל וקורה לי עכשיו במרחקים הרבה יותר גדולים. איפה היינו לפני כמה שנים ואיפה אנחנו היום. מי ילד לי את אלה?

 

ישראל הגיש לי טישו והסביר בחיוך גברי לאייל הדאוג: "אימא בוכה כי היא שמחה". ואני הרמתי מבט אל על. הודיתי לה' על כל הנורמליות המלבבת שהוא הקיף אותי בה וביקשתי ממנו שלא אתרגל אליה לעולם.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היהודי הראשון

  הטור של סיון רהב...

כל מנצח צריך תזמורת

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

עדן 050-903-1533

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם