שְׁמוֹנָה בְּמִקְלָט Featured

 14 story

נחשון מאיר

השעה הייתה 3:20 לפנות בוקר, ושוב נשמעה אזעקה. אורות נדלקו בחדר של הדר שטיין, אשר ישנה באלכסון, ומיה בת הארבע קפצה על מיטתה במהירות. "אימא, אנחנו צריכות לנצח, הפעם אני בטוחה שנצליח". הדר הסירה את כיסוי העיניים והתעשתה. השעון התחיל לתקתק, יש להן רק דקה וחצי להגיע למקלט. הן התחילו לרוץ לעבר המדרגות וחלפו על פני המעלית. "אל תדאגי, אימא, ננצח את המעלית, היא ממש איטית, לוקח לה לפחות שתי דקות שלמות להגיע למקלט. הבטחתי לאבא שאגיע ראשונה למקלט כשנשמעת יריית הפתיחה של המרוץ".

בתוך המעלית עמדה עדנה, אשר נשענה על ההליכון שלה ופשקה את שפתיה הסדוקות למראה הילדה החביבה שחצתה את המסדרון. העוזרת ההודית שלה, ג'ניס, אישה בשנות השלושים לחייה, עמדה לצידה. דלת המעלית נסגרה.

"אויש", נשמע קולו של בוריס, שפספס את המעלית בִּשנייה בפעם השנייה. עכשיו יצטרך להוריד את אנסטסיה בעצמו אל המקלט. היא נקעה את קרסולה לפני שבוע, ומי חשב אז שהקרבה למעלית תהיה חיונית כל כך ימים אחדים לאחר מכן. הם שמעו את תרועות הניצחון של הילדה מקומה ארבע וחלפו על פניו של יזיד, זקן כבן שמונים שהחליט אף הוא משום מה לרדת במדרגות.

"נו, מהרו, אנשים! אין את כל היום. זה יכול להגיע כל רגע, זה יכול ליפול ישר עלינו. נו, נו, מהרו!" אמר דני, שעמד בפתח דלת המקלט, שכן החליט לבלות את הלילה הזה כקודמו בתוך המקלט. למה להסתכן סתם, חשב לעצמו.

כולם הסתופפו במקלט הישן והמעופש שאב הבית, שבכלל נסע לפני יומיים לקרובי משפחה בחיפה, לא ניקה כבר שנתיים. מבטים זרים הצטלבו. שקט מביך השתרר בחבורה. אלו אנשים שאומנם רואים בכל יום, אבל במקרה הטוב מחליפים עימם בוקר טוב או שבת שלום, ולרוב אפילו לא מכירים את שמם.

"כן, אני חושבת שהוא בסדר גמור, מיה, אל תדאגי", ענתה הדר בלחש על שאלתה של מיה והמשיכה ללטף את שערה הזהוב והרך של בתה. "את מתכוונת לבעלך?" שאלה סטס את הדר, שלמדה את שמה באזעקה הקודמת. בעלה של הדר גויס בתחילת השבוע ליחידת המילואים שלו, ומאז מתקשר פעם ביום, כאשר הוא מתפנה לכמה דקות. מי היה מאמין, חשבה הדר לעצמה, שכך תבלה את לילהּ. רק לפני חמש שנים עלתה לארץ עם בעלה. הוא הרגיש שזה המקום שבו הוא רוצה לגדל את מיה, והיא, יהודייה מניו יורק שגדלה באווירה ציונית, ראתה במעבר הזדמנות להתחיל חיים חדשים בארץ חדשה-ישנה.

"שמי בוריס", פנה בוריס אל מיה ואימה והושיט להן יד. "הדר ומיה", הדר החזירה יד אחות.

"טוב, נראה שבכל אזעקה נפגוש יותר אנשים מן הבניין", פנתה הדר למיה. כמה דקות של שקט חלפו עד שמיה התחילה להשתעמם. "זה בסדר לפחד", אמרה מיה, מצטטת את אביה, "אני מאמינה שיהיה בסדר", ציטטה גם את אימה.

"הִי, הִי, הִי –מאמינה". נשמעה צחוקה של עדנה. "היא מאמינה, איזה יופי. את מאמינה, ילדה חמודה?" עדנה דיברה, אך לא הביטה בילדה אלא בהתה בחלל החדר כאילו דיברה אל מישהו אחר מזמן אחר.

"זה יפה. יפה להאמין. אבל מאז הימים האלה בבונקר ביער ליד פיוטרקוב, בבונקר שבו שכבנו חצי שנה מתחת לאדמה ואכלנו תפוחי אדמה, אני כבר לא מאמינה".

מיה אומנם לא הבינה כל מילה שנאמרה, אבל הצירוף "תפוחי אדמה" הזכיר לה שהיא קצת רעבה, אז היא הוציאה מתיק החירום שהכינו בבית את התפוצ'יפס שלה והתחילה לנשנש. רק רעשי לעיסה קטנים ורשרושי השקית של מיה נשמעו עד שאנסטסיה שברה את השתיקה.

"סליחה על השאלה, גברת", פנתה אל עדנה בת התשעים וארבע, "אבל אני רואה אותך לפעמים דרך החלון מדליקה נרות שבת בליל שישי. אמרת שאת לא מאמינה, אבל חשבתי שאת דתייה, לא?"

"אני דתייה מיום לידתי", ענתה עדנה, "אבל אני לא מאמינה עוד באנשים".

"איז דיס יוֹר פֶרסט טיים אִין אֵיי בּוֹם שֶלטר?" שאלה ג'ניס את הדר, שאף היא לא הבינה כל מילה של עדנה אך הבינה שכדאי לשנות נושא. "כן, זו הפעם הראשונה שלי ושל הילדה במקלט", ענתה הדר לג'ניס באנגלית אמריקאית שוטפת. "אומנם הייתי כאן אחרי התיכון בשנת 2000 כחלק מתוכנית יהודית ונקלענו לאינתיפאדה השנייה – פיגועים, אוטובוסים ועוד – אבל מעולם לא התחבאתי מפני טילים".

"אנד וואט אבאוט יו?" פנתה אל בוריס ואנסטסיה.

"רק עלינו לארץ בשנת 1991, וכבר דחפו לנו מסכות אב"כ ומצאנו את עצמנו יושבים במקלט", ענה בוריס. "חשבנו לעצמנו: הממ... מעניין, זו כנראה מדינת היהודים, המקום שכל יהודי בעולם יכול לחיות בו בבטחה ובשלום".

מיה שוב לא הבינה כל מילה, אבל המילים "מסכות אב"כ" הזכירו לה להוציא את המסכה הצבעונית שלה מן התיק ולעטות אותה על פניה.

"מה אתם כבר יודעים על מלחמה ושלום, אתם העולים החדשים", הפטיר לעברם דני, "אנחנו פה כבר עשורים, ולכל עשור מלחמה משלו. אבי היה בפלמ"ח. שם פגש את אימי, יחד נלחמו ב-48, אחר כך גדלתי בקיבוץ וחוויתי הכול. אוֹהוֹ, כמה מצאתי את עצמי במקלטים. במבצע סיני הייתי ילד, בששת הימים חייל, בכיפור מילואימניק. בשלום הגליל שירתו שני בניי, ואני כבר זקנתי ונשארתי בעורף. שתי אינתיפאדות, לבנון השנייה ומי-יודע-כמה מבצעים בעזה הארורה הזאת. בקיצור, תסמכו עליי, עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. אין ממה לפחד". אזעקה נוספת נשמעה, ודני פסק מלדבר. הוא קפץ את אגרופיו, עצם את עיניו, וניכר שנשימותיו נעשו תכופות.

"זה בדיוק מה שאני תמיד אומר לחבריי ולמשפחתי", נשמעה עברית רהוטה במבטא ערבי חזק. זה היה יזיד. כל הזמן הזה ישב ליד הדלת, גבו צמוד לקיר, ברכיו מכופפות וידיו לופתות את ברכיו.

בום.

זה נשמע קרוב, קרוב מדי. שקט מועצם התחדש במקלט. מתח זרם בין כולם. מצד אחד היה כחוט שחיבר בין הלבבות הפוחדים, ומצד אחר היה כמיתר נגינה שנמתח עד קצה גבולו ועמד להיקרע.

הפסקת חשמל. הדבר האחרון שהיו צריכים, ולא התארגנו אליו כלל. אפילו בתיק החירום של מיה לא היה פנס. לפתע נשמע גפרור ניצת, ונר נשמה, כזה ששורד לעשרים וארבע שעות, נדלק וניצב במרכז החדר. פניו של יזיד אורו. "תמיד כדאי להביא נר למקלט", יזיד המשיך לדבר, "אינך יודע כמה זמן אל-חַרְבּ יימשך ומה יהיו התנאים. גם אני ישבתי במקלט, אתם יודעים. במלחמת העצמאות שלכם הייתי ילד בן שבע. לא הבנתי מה קורה, רק ידעתי שאבא שלי לא אהב את המצב וחשב שזה ייגמר לא טוב. הוא לקח אותנו למרתף של סבא וסבתא, וישבנו שם חודש שלם. בסוף, כשיצאנו, כל העולם התהפך. כל החיים השתנו. אבל ואללה, אתם יודעים, 'אל-אינסאן יְדּבר וָאללה יְקָּדר', אנשים מתכננים, וא‏‑לוהים קובע".

אנשי הבניין לא היו רגילים לשמוע את יזיד מדבר. הוא היה הערבי היחיד שגר בבניין, ותמיד פנו אליו כאל שאר הדיירים, בבוקר טוב תפל, אך לא הכירו כלל את סיפור חייו של השכן הערבי ממול.

"ואללה, הבנתי שזה המצב, זו המציאות, ואין טעם להילחם בה, אז התחלתי ליהנות ממנה. ודוגרי, טוב לי בישראל. אפשר לחיות כאן בכבוד. והאפשרויות פה טובות שבעתיים מאלו של אחיי מחוץ למדינה".

"אימא, מתי הייתה מלחמת העצמאות?" שאלה מיה את אימה.

"בשנת 1948", ענה דני במהירות כמפגין ידע רב.

"ומתי היא נגמרה?"

דני כמעט ענה אך היסס לרגע, והדר ענתה לבתה: "לצערנו, היא עוד לא נגמרה".

כך עברו עשר דקות במהירות, וכולם היו עייפים. "טוב, נקווה שלא ניפגש בהמשך הלילה", אמר בוריס וגיחך לעצמו. "אך נקווה שכן נתחיל להיפגש יותר בבקרים", הוסיפה אנסטסיה ושלחה חיוך להדר.

"יש תקווה", נשמע פתאום קול מתוך חלל החדר. זו שוב הייתה עדנה. היא לא בהתה באיש וכאילו דיברה אל מישהו אחר בזמן אחר, אולי גם אל כל אחד מן הנוכחים בחדר בשפה שלו.

"חייבת להיות", הוסיף יזיד.

לתגובות: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
היהודי הראשון

  הטור של סיון רהב...

כל מנצח צריך תזמורת

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

עדן 050-903-1533

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם