לחזור לעזה Featured

 4 maarechet
ישראל מחויבת להחזרת החיים לחבל עזה
את הדברים כאן כתבנו לפני שקיבלנו את תוצאות הסקר שהוצאנו עם ועד מתיישבי גוש קטיף ואנחנו מודים שהפתיעו גם אותנו וגם את אנשי המחקר של מכון מאגר מוחות (פרופ' יצחק כץ) * ממה נובע הפחד המשתק שלנו מלהתמודד פנים אל פנים עם הרוע שצומח בעזה * ומדוע החזרה לגוש קטיף היא שליחות עולמית גדולה בהרבה ממלחמה על עוד פיסת אדמה

מערכת

הניסיון לעבור הלאה לסבב הבא במערכה נגד עזה מעורר השתאות בכל סבב מחדש. מיטב הפרשנים, חברי הכנסת ואנשי הצבא טוחנים שוב ושוב את אותן שאלות על איך-פותרים-את-בעיית-עזה, נתקלים בכל פעם באין מוצא אבל מקפידים בזהירות מופלאה שלא להציע את המתבקש מכול. "מה אתה רוצה להגיד", מקשים המראיינים, "שחייבים להכניס כוחות קרקעיים?" "אנחנו מוכנים לשלם את מחיר ההרוגים של כיבוש הרצועה מחדש?" הם מפחידים זה את זה, בודקים מי הראשון שיעז לומר את האמת הערומה.

למי מאיתנו ששכחו את הכרוניקה של איבוד ההיגיון ואטימת האוזניים, הנה היא שוב, נטולת פרשנויות: עד ימי האינתיפאדה הראשונה הסתובבו יהודים ברחבי הרצועה באין מפריע, קנו פירות וכלי בית בשוקי העיר עזה. עד הסכמי אוסלו שלח צה"ל רק ג'ובניקים לאבטחת יישובים בחבל עזה. חמושים בנשקי גליל לא מאופסים. במאי 2000 ברחה ישראל מהכרעה ונטשה את לבנון. באוקטובר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה. בעיית עזה עלתה הילוך. רבו המתקפות על יישובי גוש קטיף. פיגועים לא מאורגנים הפכו בהדרגה גם לפצמ"רים מאולתרים.

קיץ 2005 – גירוש וחורבן גוש קטיף ונטישת חבל עזה בידי הערבים. ספטמבר 2005 – מבצע גשם ראשון. 2006 – חטיפת גלעד שליט. יוני 2007 – חמאס עולה לשלטון בעזה. פברואר 2008 – 'צבע אדום' נכנס לחיינו. מבצע צה"ל חורף חם. נובמבר 2008 – מבצע אתגר כפול. דצמבר 2008 – מבצע עופרת יצוקה. אוקטובר 2011 – עסקת שליט. תגבורת של 1,027 מחבלים לרצועה. נובמבר 2012 – מבצע עמוד ענן. יולי 2014 – מבצע צוק איתן.

ככה נראות עשרים השנים של בריחה מהיגיון. אולי הגיעה העת להביט בעיניים למפלצת שאנחנו מטפחים ומעצימים כבר 15 שנה? חזרה לחבל עזה. לא מדובר על לכבוש ושוב לצאת, כבר ראינו שאין רִיק. המציאות הציונית הוכיחה שוב ושוב שאחיזה צבאית במקום ללא התיישבות אינה מחזיקה מעמד. כוח צבא הוא כוח מגן, כוח כובש, הוא אינו יכול לאחוז במקום. רק כוחות חיים ובנייה מצליחים להדוף את הרוע לאורך זמן.

היגיון או עיוורון

רגע לפני שנדבר על המוקשים כביכול, חשוב להתחיל ולומר שהסיסמה "דין שדרות כדין תל אביב" היא חלופה זולה לסלוגן הבחירות שהעלה את אריאל שרון לשלטון ב-2003, "דין נצרים כדין תל אביב". האמירה הזאת אינה רק ביטחונית אלא בעיקר ערכית. תל אביב יושבת בגבולות הארץ התנ"כית שבה ניצב חבל עזה הרמוס והנשכח. אין תל אביב בלי עזה, ואין עזה בלי תל אביב. השטר שהגענו בזכותו לתל אביב כולל בעסקת חבילה גם את חבל עזה. על מעמד חבל עזה כחלק מארץ ישראל אין מערער. עזה, בניגוד לתל אביב, יושבת על תילי הקהילות היהודיות שישבו בה.

יממה אחרי שכתבנו את הדברים הגיעו גם תוצאות הסקר הזה. המשמעויות שלהן בלתי נתפסות. שיא של ניתוק בין מנהיגי העם הזה לבין רצונו. תשובת הרוב העולה בסקר, המעוניין לא רק בכיבוש הרצועה ובהפלת חמאס אלא אף בחזרה ליישובי גוש קטיף, לא באה לידי ביטוי בקרב אף לא אחת מהישויות הפוליטיות בכנסת

 

העסקה של ארץ ישראל עובדת בשני הכיוונים: ברגע שקיבלנו אותה לידיים ואנחנו מקבלים אחריות, היא פורחת. כשאנחנו מנסים לברוח מאחריות היא אינה יושבת בשקט.

כמו כל מקום בארץ ישראל המובטחת הראה גם חבל עזה את נפלאותיו ברגעים שיהודים הניחו עליו את כפות ידיהם. מכל הפאר החקלאי שזכה לשם עולמי שצמח על החול הצחיח נותר עד היום המותג ירק גוש קטיף, טכנולוגיה שהועתקה לעולם כולו. חממות העגבניות שצמחו במקומות הללו עדיין מפיצות מניחוחן, עדות נוספת למי שהיה לו ספק בדבר השידוך בין חבל עזה לתקומת ישראל. אבל מאז עזיבתנו המנגנון עובד הפוך, והאדמה צועקת. או הו, איך היא צועקת.

הדיבורים על אמונה וחיבור לתורה הכרחיים כדי שיהיה כאן היגיון. מי שמתכחש לאמונה נעשה עיוור וחסר היגיון. לא סתם חזו אנשי ארץ ישראל השלמה בשם התורה את הטילים מגיעים לאשדוד ולאשקלון, ואנשי הצבא והמקצוע שהתנתקו מהמקורות ומהתורה בזו לתסריט הזה.

האמונה והחיבור לתורה הם הערובה היחידה לריאליות ולתעוזה ביטחונית.

הפחד המשתק מכניסה קרקעית

קשה להעריך כיצד תיראה המערכה על שחרור עזה, אך הולך ומתבהר שהחלום שמשנן כל ישראלי, "בוא נכתוש אותם מלמעלה", הוא אשליה. אפילו באולפנים של חדשות 12 מפנימים את זה. יותר מזה, בשלב הזה של העימות נחשפת האמת: היעדר המטרה שבשלה צה"ל מפיל עוד ועוד פצצות על תושבי עזה כבר הפסיק לשדר עוצמה, והמטוסים החזקים שלנו חושפים את החשש של ישראל מעימות חזיתי עם הערבים החלשים והרעים שיש ברצועה הזאת.

קשה לדעת איזה מחיר תגבה כניסה קרקעית, ובכל זאת חשוב לחזור לפעם האחרונה שהפחדנו את עצמנו מעימותים חזיתיים. האינתיפאדה השנייה שהביא אוסלו יצרה כאן פיגועים נוראיים בתדירות כמעט יומיומית. הרצח במלון פארק, שגבה את חייהם של שלושים אזרחים, הבהיר שאין ברירה. עד לאותו ליל סדר ניהלו אותנו ההפחדות שפיזרנו על שכניסה לערים הערביות עכשיו, שכבר נתנו להם את שלהם והם התעצמו באמצעי לחימה, תגבה מחיר של חיי רבים מחיילי צה"ל. בלית ברירה יצאה חומת מגן לדרך בהרבה מאוד ביקורת ציבורית והרבה מאוד פחד. זה מה שהתרחש בפועל:

רמאללה – העיר עם המוקטעה של עראפת והלוחמים סביבו, כולל הכוח האימתני של ג'יבריל רג'וב, הוכרעו כמעט ללא נפגעים מישראל. שכם, אימת הטרור, הוכרעה, וכל לוחמיה ברחו אל הקסבה, ואף היא נכבשה. הרוג ישראלי אחד, גם הוא מאש כוחותינו. הקרב על ג'נין היה הקשה מכולם, ובו נהרגו 13 חיילי מילואים, אך גם ג'נין נכבשה ונוקתה ממחבלים ומאמצעי לחימה. בית לחם נכבשה ללא נפגעים. גם חברון. בטול כרם ברחו המחבלים לאוכלוסייה האזרחית, ובלילה לפני שצה"ל נכנס לקלקיליה נס על נפשו רוב מכריע של המבוקשים. יריחו נכבשה ללא קרב.

זוכרים את הפצצות המטוסים? בחומת מגן ניסו גם את זה. תקראו את הציטוט שבחרו עורכי ויקיפדיה לשים בשלב הסיכומים שנערכו אז. כך כתב עופר שלח, שהיה אז פרשן צבאי: "אחרי 'חומת מגן' אמרו אנשי תנזים לחוקריהם מהשב"כ שעד שלא נתקלו בחיילי צה"ל פנים אל פנים לא הייתה להם תחושה אמיתית של עוצמת ישראל. הפצצות ממטוסים נתפסו בעיניהם לא רק כהוכחה שהישראלים חוששים להילחם, אלא גם כלגיטימציה לפיגועי התאבדות: אתם פוגעים בנו בכלים שאין לנו מה לעשות נגדם, גם אנחנו נשתמש בכאלה".

האם זה יעבור ככה גם בעזה המפחידה? איש אינו יודע. אבל די מדהים לשמוע מדינה שיש לה צבא שמדורג במקום ה-13 בעולם משכנעת את עצמה מדוע אי אפשר להכריע טרור ולגבור על הכוח הצבאי של חמאס, שנחשב לחלש ביותר במזרח התיכון.

מה עושים עם שני מיליון ערבים

גם האימה הדמוגרפית איננה הפחדה חדשה בגזרתנו. היא שלטה בחלקנו עוד מראשית הציונות. מבחינת מומחים רבים, ישראל הייתה אמורה להימחק כמה וכמה פעמים בגלל המומנטום הדמוגרפי שחזו לטובת הערבים. אבל שיטת היען שישראל נוקטת בעזה לא רק שאינה מעניקה פתרון לדמוגרפיה אלא מעצימה אותה.

המציאות הדמוגרפית של עזה היא תוצר של כיבוש ארצנו ב-1948. אבות תושבי הרצועה היו תושבי ערי המרכז היהודיות שברחו לפח האשפה הדרומי שישראל ניסתה ליצור מחלק מארץ הקודש. ואם זה פח אשפה, למה שמצרים לא תאטום את עצמה לפסולת? האנומליה הזאת והניתוק שישראל גוזרת על תושבי עזה בגלל הפחד המדומה מהתרבות הערבית מעצים את הבערות והנכשלות, גורם ישיר לשימור הילודה הגבוהה בחברה הערבית בכל העולם.

שני מיליון תושבי הרצועה אכן לא יתאדו אחרי שישראל תכבוש מחדש את עזה, אבל כריכת כיבוש הרצועה עם הפיכתם לאזרחים שווי זכויות היא הפחדה משוללת כל היגיון מדיני. איש בעולם אינו מצפה שאוכלוסיית אויב תהפוך בן לילה לאזרחית שוות זכויות. אפילו תושבי מזרח ירושלים עוד לא זכו בתעודות זהות כחולות, ואין לגיטימי למדינה יותר מליצור תהליך מדורג (של עשרים שנה לפחות) שרק בסופו תזכה לאמון אוכלוסיית אויב כנועה. גם ערביי עזה כמו ערביי ישראל יצטרכו לבחור באיזה צד הם, האויב הפלשתיני או בשלטון יהודי.

עד אז יגרמו כיבוש הרצועה, יישובה מחדש ופירוזה מיכולת התקפית לפתיחת הרצועה ולמתן אפשרות להגירה ממנה לארצות אחרות. הדמוגרפיה תעבוד לטובת היהודים. זו כבר אינה השערה אלא מדע מוכח לאורך מאה שנות ציונות.

האם העם רוצה את עזה?

את כל הדברים האלה כתבנו לפני שקיבלנו לידינו את התוצאות המדהימות של סקר מאגר מוחות שהזמנו עם ועד מתיישבי גוש קטיף. כמעט כל מי שהתייעצנו איתו לפני היציאה לסקר העריך שהתמיכה של אזרחי ישראל בחזרה ליישובי גוש קטיף לא תעלה על עשרים אחוזים. החלטנו לכתוב את הדברים ללא קשר לרמת התמיכה שתתגלה בסקר, כי לא עלינו מוטל לחשוב כל הזמן מה המקום שבו מונח הציבור הישראלי. אם אנחנו חלק מהציבור הזה, עלינו לומר את שעל ליבנו. להניח את החלופה על השולחן בסבלנות ובנחישות.

יממה אחרי שכתבנו את הדברים הגיעו גם תוצאות הסקר הזה. המשמעויות שלהן בלתי נתפסות. שיא של ניתוק בין מנהיגי העם הזה לבין רצונו. תשובת הרוב העולה בסקר, המעוניין לא רק בכיבוש הרצועה ובהפלת חמאס אלא אף בחזרה ליישובי גוש קטיף, לא באה לידי ביטוי בקרב אף לא אחת מהישויות הפוליטיות בכנסת. אפילו רשימת הציונות הדתית אינה מבטאת במפורש יעד פוליטי של חזרה לגוש קטיף וביטול ההתנתקות. אפשר להעריך שמדובר במשאלת לב של רבים גם מקרב חברי הכנסת בליכוד, אולם החשש מלומר בפה מלא את חלומותינו עוצר אותנו מלהגשימם.

יפים דבריו של בנימין תיאודור זאב הרצל, אז כהיום: "אם תרצו אין זו אגדה... ואילו אם לא תרצו, הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא ואגדה יוסיף להיות".

על מה אנחנו נלחמים?

מדינת ישראל אינה נלחמת על עוד פיסת אדמה. המלחמה מעולם לא הייתה כדי שיהיה לנו מקום לגור בו. ישראל נלחמת על חבל עזה בראש ובראשונה כדי לנצח את חמאס, שהוא חלק מציר רשע של אסלאם שערכיו רעים לאנושות. המרחק בין זוועות דאעש לבין האופן שבו חמאס מקריב את חיי אזרחיו אינו מהותי אלא טקטי. חובת ישראל לנצח את חמאס בעזה היא חובה אוניברסלית של העם היהודי במלחמתו ברע.

אפשר להפנים את המסר הזה מהמקום המהותי הזה, ואפשר לעשות זאת בשביל שלא ייפלו עוד טילים על תל אביב. עדיף לעשות זאת מהמקום המרומם יותר. העם שלנו כבר יודע זאת. כעת דרושה הנהגה שתואיל להביא לידי ביטוי את הכוחות האלה. עולם שלם מחכה שנכריע את הרוע.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מסילות התשובה

  מאמר מאת הרב המקובל...

היתר פשוט

  מאמר מאת הרב אברהם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם