דימונה: "אין על מי לסמוך" Featured

 4 dimona

הרב אליאב תורג'מן, ר"מ בישיבה התיכונית בדימונה

ליל הפרעות של האויב הערבי, אור לכ"ט באייר תשפ"א. ישיבת צביה דימונה עברה אירוע לא פשוט, ובחסדי שמיים הצלחנו להיחלץ. זה היה יכול להסתיים בתוצאה קשה הרבה יותר.

חזרנו מריקוד הדגלים בירושלים, שהיה ברוממות רוח גדולה למרות ההפרעה בירי הטילים והביזיון שבחסימת שער שכם. הצלחנו להגיע אל הכותל, שהיה די ריק, ושם רקדנו ושמחנו בהודאה לה' על שחרור ירושלים. שמחנו שם כשדגל הישיבה מונף במרכז המעגל תוך כדי צפייה בזיקוק של הפורעים בוער על הר הבית.

בתחילת הנסיעה בחזרה הבנו שאירוע מתפתח בעזה והפגנות ספונטניות מתפתחות בהרבה מקומות בארץ. הבנו שכביש 25 נסגר לתנועה בגלל הפגנה בצומת. הכביש מחבר את נתיבות לצומת הערבה דרך באר שבע ודימונה. כביש מרכזי מאוד. התקשרתי לשוטר בוגר הישיבה והבעתי את פליאתי: כיצד ייתכן שכביש מרכזי כל כך נסגר לשעה ארוכה כזו?

היינו שיירה של ארבעה אוטובוסים, ומהמשטרה אמרו לנסוע דרך צומת שוקת לתל ערד, ומשם דרך כביש 80 לצומת ערוער ולדימונה. נסענו על הציר. האוטובוס של כיתות ט' נסע ראשון, מייד אחריו כיתות י', וכרבע שעה אחריהם כיתות י"א וכיתות י"ב.

לפני צומת ערוער נתקל האוטובוס של כיתות ט' במארב פורעים, ממש כמו שאנו מכירים מיו"ש: מחסום צמיגים בוערים על הכביש וזריקות אבנים כשמאיטים את מהירות הנסיעה. הם חטפו אבן או שתיים, אך האוטובוס הצליח להיחלץ ופנה ימינה לעבר דימונה. כקילומטר לפני היישוב ערוער נקלעו האוטובוסים למחסום רציני בהרבה: צמב"רים על הכביש ומטחי אבנים מהצדדים, מעשרות פורעים שנפרסו לאורך הציר.

החבר'ה התעוררו מייד ונכנסו לפעולה, ואנו צעקנו להם לשכב במסדרון האוטובוס ולגונן על הראשים. חלון הנהג נשבר מהאבנים, ואני שלפתי אקדח ואיימתי בו מבעד לחלון השבור. גם יריתי באוויר שני כדורים, אך הירי לא הועיל.

במהלך כל האירוע פעלו החבר'ה כאריות, בלי פניקה ובהלה, ודרשו לרדת למטה ולהחזיר מנה אחת אפיים.

התקשרנו למשטרה. הם ביקשו מיקום, אל בפועל לא נעשה דבר. אוזלת יד לא נורמלית כ-250 מטר בקו אווירי ממטוסי חיל האוויר ששווים 80 מיליארד שקל.

אחרי כמה דקות של זריקת אבנים בכל כמה שניות הצלחנו לעבור את הפקק שנוצר ולהגיע אל המחסום עצמו, ושם התגלתה לנו הבושה הגדולה: ג'יפ משטרה נמצא בחסימה! נהג האוטובוס פתח את דלתותיו וצעק לשוטרים שיתערבו, אך הם רק סימנו לנו להמשיך לנסוע ומשכו בכתפיהם. גם בצומת ערוער ראינו ארבע-חמש ניידות שנותנות לרכבים ערביים לעבור אך עוצרות רכבים של יהודים. אוי לבושה הגדולה, משילות ישראל נרמסת לעפר.

ירדתי מהאוטובוס בצומת, והשוטר שראה אותי התחיל מייד לצעוק עליי שאוריד את האקדח. צעקתי עליו שילכו לפזר את החסימה על הכביש, והוא כקודמיו משך בכתפיו.

הגענו לישיבה, ושם חיכה אמבולנס לטפל בפצועים. ישבנו במעגלים כדי לעבד את האירוע ואת ההלם. מה שכואב במיוחד הוא התחושה שאין לנו על מי לסמוך, שאין משטרה ואין מושל.

אני חי בנגב האהוב כ-35 שנים. מעולם לא ראיתי אותו במצב נורא כל כך. ליבי אומר לי שעוד נכונו לנו הפתעות אם מדינת ישראל לא תתעשת, תיקח לתשומת ליבה את חוסר המשילות ותחליט לטפל בו.

כרגע זה נראה רע, אך אנו לא נשברים, נצח ישראל לא ישקר. כוח הגבורה שמפעם בלב האומה הזאת ימשיך לפעם בנו. אולי האירוע הזה שמתרחש מייד בצאת היום הקדוש, יום ירושלים, בא לומר לנו שכשם שביום הזה האומה מתוודעת אל היעד הנכסף שלה, הידיעה שאנו עם פלא פלאות, עם א‑לוהי שחייו א‑לוהיים, כך כל עוד אנו מתכחשים לזה, זה לא יעזוב אותנו. אנחנו נתבעים לברר יעד זה כל הזמן, ואם אנחנו לא מבררים אותו, באים אויבינו ומזכירים לנו. וסוף הקודש לנצח.

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
נתפסנו ברשת

  מאמר מאת אסף פאסי

בני אור – ככה נראה החושך

  הטור של אבינועם הרש....

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם