הזדמנות שנתית Featured

19 sivan

סיון רהב מאיר

 

1. החודש מציינים 132 שנים לפטירתו של הרב עבדאללה סומך, ממנהיגי יהדות עיראק. הנה סיפור עליו שמתאים לחודש אלול, מתוך אתר 'חכימא':

 

פעם ניגש אליו אדם וסיפר לו בבכי על כל חטאיו ומצוקותיו, וביקש את עצתו של הרב. מדי פעם שאל הרב שאלה להבהרת הסיפור, והאיש ענה ולבסוף אמר שאין לו שום תקווה. הרב סומך הביט בו ואמר: "ו...", אבל האיש לא הבין מה כוונתו. הוא הביט ברב במבט תמה והשיב: "כאן הסיפור שלי נגמר".

 

חייך הרב סומך ואמר: "ו...", אך האיש עדיין לא הבין. הסביר הרב: "מתי מסתיים סיפור? כשאתה מחליט לסיים אותו. אפשר לספר על חטא, ואפשר להמשיך ולספר כיצד תתקן. כשסיפור לכאורה נגמר, תמיד אפשר להוסיף לו סוף חדש. הסוד הוא באות ו' שפותחת אופק חדש, שמלמדת שיש המשך".

 

לפעמים אנחנו מרגישים תקועים (בעבודה, בנישואים, בהתפתחות האישית, מול הילדים ועוד). אנחנו לא יכולים לשנות את מה שכבר קרה בעבר, אבל יכולים להמשיך ולכתוב סוף חדש ולהפוך את העבר לחלק קטן יותר, לפרק אחד בתוך סיפור חיינו הגדול. בזמן מצוקה וי"ו החיבור מאפשרת לנו שלא להיתקע במקום אלא להמשיך, וכמו הרב סומך לומר תמיד: ו...

 

2. הוא לא "הילד של כולנו", כמו שראיתי שכתבו. הוא הילד של יוסי וניצה, שגידלו אותו ויושבים עליו עכשיו שבעה. אבל הוא בהחלט נכנס ללבבות של כולנו. בראל שמואלי הובא השבוע למנוחות אחרי שנפצע אנושות, ולימד אותנו כל כך הרבה בשבוע וחצי:

 

קודם כול, בדרך שבה נפגע. ההמון העזתי הגיע לגדר, במרחק נגיעה, ומחבל ירה בבראל. הלוואי שהביקורת הציבורית הרחבה תועיל, הלוואי שהתחקיר של האירוע ישנה את הנהלים, הלוואי שזה יהיה המקרה האחרון.

 

ואחר כך, בסולידריות. כל כך הרבה אנשים שמעולם לא פגשו אותו הכניסו את השם "בראל בן ניצה" אל סדר יומם בארץ ובעולם. מאות הפרשות חלה לרפואתו, אינספור חיבוקים אמיתיים או וירטואליים למשפחה. הפרצוף שלו הפך לאחת התמונות הכי ויראליות ברשת, יותר מכל סלב. כשהודיעו על החמרה במצבו היה אפשר להרגיש איך זה נוגע לא רק במשפחתו אלא במשפחה המורחבת שלו, עם ישראל.

 

וגם התפילה. לכאורה אנחנו לפני חודש של תפילות חגים שהן שיא השנה, אבל הסליחות המרגשות בכל לילה מחוץ לסורוקה שברו כל שיא. המשפחה ביקשה, ויום אחרי יום, בחצות, התייצבו שם אלפים (!) מכל רחבי הארץ ואמרו סליחות. "הופתעתי לא רק מהכמות", אמרה לי מישהי שהגיעה מהצפון, "אלא מעוצמת הרגש והאכפתיות, מהעובדה שכל כך הרבה אנשים פשוט בכו שם, בדמעות".

 

לעילוי נשמת בראל בן יוסף וניצה. תִּכְלֶה שָׁנָה וְקִלְלוֹתֶיהָ, תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.

 

3. גם בעדות אשכנז החלו לומר סליחות, וימשיכו עד ליום כיפור. הייתי השבוע עם עוד רבים בסליחות שהוביל גיסי יצחק מאיר, ופתאום שמתי לב למשהו: הטקסט של הסליחות מדבר על כל מה שעשינו לא טוב בשנה האחרונה, אבל ההמונים אומרים אותו בריקוד, בשירה, בהתרגשות. זו לא סתירה, זו המהות של הימים האלה.

 

מי שיצטרף למעמד הסליחות יראה זאת בעצמו: אין פה ייאוש אלא תקווה. זה ממש מפגש מחזור שנתי של אנשים אופטימיים, של אנשים שמאמינים שזה אפשרי. כך בדיוק נאמר בפרשת השבוע: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". קיבלנו הזדמנות שנתית להתמודד עם מה שרע, עם מה שמקולקל, עם מה ששבור – ולתקן.

 

נכון, זה דורש מאיתנו להכיר בטעויות. לא נעים להודות "אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ". קל יותר להתעלם ולהמשיך כרגיל ולא לעצור ולחשוב על כל הכישלונות של השנה החולפת, אבל כך אפשר להכיר במצב ולחזור למסלול הנכון.

 

האם דמיינתי, או שהאוויר הירושלמי היה צלול יותר כשיצאנו?

 

4. אם לא הייתי שומעת את הסיפור הזה כולל פרטים ושמות, הייתי חושבת שזו אגדה. אבל פרני ויסמן שיתפה אותי בעלילה הזאת, שהחלה לפני יותר ממאה שנה והסתיימה בימים אלה:

 

"אני עולה מארצות הברית. התחתנתי עם אביתר, צבר ישראלי, שסבתא שלו ניצולת שואה. הם תמיד סיפרו לי שההורים ושני אחים נרצחו באושוויץ, ועשרה אחים שרדו. תשעה מהאחים החליטו לעלות יחד לארץ, ואחות אחת נסעה לארה"ב. היא לא סיפרה לאף אחד שהיא יהודייה, התחתנה עם גוי ולא גילתה לו מי היא, והודיעה שאחרי השואה – לא תביא ילדים לעולם. כשהמשפחה ניסתה ליצור קשר היא סירבה. היא ובעלה גם ציוו לשרוף גופותיהם אחרי מותם. שוב ושוב שמעתי במשפחה את הסיפור על האחות אדל. יש להם יותר מ-350 צאצאים פה בארץ, ארבעה דורות, אבל היא נותרה חתיכה חסרה בפאזל.

 

"לפני כשנתיים ביקשו שאצא לארה"ב לגייס תלמידות לתוכנית חינוכית בארץ. הסכמתי אחרי שבעלי אמר לי: 'אפילו אם תביאי נשמה אחת לישראל, זה דבר גדול'. בנו לי מסלול של הרצאות ברחבי ארה"ב, ואחת מהפגישות הייתה חמש דקות מביתה של אדל בפלורידה. לא האמנתי. הגעתי, דפקתי בדלת וביקשתי את אדל שוורץ. העוזרת אמרה שאין שם אישה כזו, אבל הבנתי שהיא שינתה גם את שמה. נכנסתי וראיתי מישהי שכל כך דומה לאחים שלה. חיברתי אותה אליהם בשיחת וידאו, והם התחילו לבכות בהונגרית, אפילו העוזרת בכתה.

 

"לפני שנפרדנו תפסתי לה את היד ואמרתי לה: 'אדל, היטלר נגמר, המלחמה נגמרה, יש לך משפחה ענקית, את לא לבד, לא משנה כמה רחוק ברחת – את יכולה לחזור. אל תיתני להיטלר לנצח, בואי לפחות להיקבר בארץ ישראל'. נפרדנו בהתרגשות, ושמרנו על קשר, היא שנולדה במשפחה הזו וברחה רחוק, ואני שנולדתי רחוק והצטרפתי למשפחה הזו.

 

"לפני כשבועיים קיבלנו הודעה ממשרד עורך דין אמריקאי. אדל נפטרה, בת 102. מתברר שהיא שינתה את דעתה, ובמקום להישרף ביקשה להיקבר בקבורה יהודית. עשינו מאמצים להביא אותה לארץ ישראל, שממנה ברחה כל חייה. אתמול בחמש בערב בניר עציון נערכה ההלוויה שלה בחלקה של המשפחה. כולנו הגענו, וזה היה אחד המעמדים העוצמתיים בחיי. ראינו בעיניים את הפסוק מפרשת השבוע: 'אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹוהיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ'. איך אמר לי אז בעלי? אם תיסעי לארה"ב ותביאי לפה רק נשמה אחת, זה דבר גדול".

 

5. אתי אנקרי קיבלה בשבוע שעבר פרס מפעל חיים מטעם אקו"ם על שלושים שנות יצירה מוזיקלית. פגשתי אותה בביתה לריאיון למהדורת החדשות, והנה כמה משפטים שלקחתי איתי:

 

  • "פעם הייתה תעשייה של כסף סביב השירים. היית צריך כסף להוציא אלבום, וצריך חברה חיצונית, וצריך למצוא חן ברדיו. היום במובן מסוים בזכות הטכנולוגיה הכול חופשי. זה כאילו שחררו את כל הקליפות, והמוזיקה בעצמה מדברת. כל אדם והמנגינה שלו. האחיזה בממון משתחררת, השירים חופשיים".
  • "חזרה בתשובה זה תהליך שעברתי מאז ומתמיד. השירים שלי תמיד התבוננו פנימה. תמיד הייתה שם צעקה שביקשה משמעות. אז את הולכת ומעמיקה פנימה, עד שאת מגיעה בלב לאיזושהי פינה שבה את אומרת: יש א-לוהים. וגם אם תמיד ידעתי שהוא ישנו, עכשיו אני גם רוצה לשמוע מה הוא אומר, אני רוצה להתחבר לספר שלו, אני רוצה להכניס את החיים שלי לספר שלו. פעם רציתי לבעוט ולמרוד, לעשות מהפכות גדולות החוצה. בסוף הבנתי שהמהפכות הכי גדולות הן אצלי בפנים".
  • "ביקשתי להופיע לפני נשים בלבד, ונאלצתי לבטל כי לא הרשו לי. זו בחירה שלי, זה החופש שלי, ופתאום קמים כל המתירנים וכל לוחמי הצדק והחופש והמחשבה היצירתית ואומרים – זה לא! וזו שאלה מאוד מעניינת: מה זה חופש ומה זאת חירות? חופש זה רק לפרוץ גבולות או שחירות זה לקבוע באילו גבולות אני רוצה לעשות את האומנות שלי? אני מרגישה שבעניין הזה כחברה יש לנו איפה לצמוח".
  • "יש אנשים שמבקשים ממני את השירים של פעם. זה צרוב אצלם בראש, כמו איזו אשליה, כאילו נתקענו באלבום הראשון. גם בלי החזרה בתשובה אני חושבת שמאוד עצוב להמשיך לצעוק את הצעקה שצעקת בגיל 16. צריך להתפתח".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
מסילות התשובה

  מאמר מאת הרב המקובל...

היתר פשוט

  מאמר מאת הרב אברהם...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם