הבנליות של השנאה Featured

8 shapira

 

שר החוץ של ישראל אימץ בלא דעת את עמדתה של חנה ארנדט, שגרמה לממשלת מפא"י להכריז עליה "אישיות לא רצויה", שכן היא טענה שהשואה לא נבעה משנאת יהודים דווקא * היום דעותיה מיוצגות רשמית במשרד החוץ של ישראל

 

גלי בת חורין

 

בנאום שנשא מר יאיר לפיד ערב תשעה באב הכריז שר החוץ הטרי: "האנטישמים לא היו רק בגטו בודפשט", ומנה את כל מי שאנטישמי לדעתו: סוחרי עבדים, רוצחי עם באפריקה, כל מי שמכה חברים מקהילה להט"בית וקנאים מוסלמים (לא אלו שרצחו יהודים מתוך דתם האנטישמית אלא שרצחו מוסלמים אחרים) וכו'. ואז סיים בהגדרת האנטישמיות: "האנטישמים הם כל מי שרודף אנשים לא בגלל מה שהם עשו אלא בגלל מה שהם. בגלל איך שהם נולדו. האנטישמיות היא לא השם הפרטי של השנאה, היא שם המשפחה שלה. היא כל מי שאכול שנאה עד כדי כך שהוא רוצה לרצוח ולהשמיד ולרדוף ולגרש אנשים רק בגלל שהם שונים ממנו".

 

יאיר לפיד, אגב, חסר כל השכלה. אפילו תעודת בגרות אין לו. למרבה הצער, הוא גם שר החוץ של מדינת היהודים, שהם העם היחיד שלא הוזכר בקורבנות האנטישמיות.

 

לפיד לא המציא את הרעיון שלאנטישמיות אין בהכרח קשר ליהודים ושליהודים אין זכות להפקיע לעצמם את השואה מידי האנושות או לטעון שיש משהו ייחודי בשנאה ליהודים. לרעיון הזה יש אימא. שמה חנה ארנדט, יהודייה שהייתה בצעירותה המאהבת של הפילוסוף הידוע מרטין היידגר. למרות סיפור האהבה הזה הצטרף היידגר בשנת 1933 למפלגה הנאצית מתוך שנאה צרופה ליהודים, שלטענתו השתלטו על האוניברסיטאות. על מורו הפילוסוף הדגול אדמונד הוסרל היהודי אסר אפילו להתגנב לספרייה.

עכשיו תאמרו, האם יאיר לפיד שמע אי פעם על ארנדט? ייתכן. האם קרא את כתביה? כמעט בטוח שלא. אבל רעיונות נמצאים באוויר. הם חלק מהאווירה הכללית ומהשיח הכללי. קרוב לוודאי שאפילו לא הוא כתב את הנאום. הנחת היסוד של הנאום המביש הזה היא שליהודים אסור להיות קולקטיב בעל זהות. שאפילו השנאה הייחודית, הפתולוגית, אינה מגדירה אותם

 

 

ארנדט הפכה בשנות המלחמה לפליטה נרדפת, ובתוך כך היא עסקה בחקר האנטישמיות בגרמניה והייתה פעילה בסוכנות היהודית עד שחברה לחברי אסכולת פרנקפורט, היהודים הנאו-מרקסיסטיים, שדתם הדוגלת באחוות עמים אוסרת עליהם לקבל את הרעיון שבני אדם נבדלים זה מזה על פי זהויות לאומיות.

 

בשנת 1961 הגיעה ארנדט לישראל לסקר את משפט אייכמן בעבור הניו יורק טיימס. את התרשמותה ממשפט אייכמן העלתה במאמר ובספר 'אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנליות של הרוע'. שם טענה בין היתר שאנטישמיות לא הייתה הסיבה העיקרית לשואה, שלא היה דבר מה ייחודי בקשר ליהודים, והסבירה את השואה על פי תאוריה נאו-מרקסיסטית מובהקת: תוצאה של "חברת ההמונים, שבה כל בני האדם הפכו למיותרים באופן שווה מצד אחד, ולפועלים באופן בנאלי ונגרר אחרי מעשי ההמונים מצד אחר".

 

אדולף אייכמן, שטבח במיליוני יהודים רק בשל יהדותם, היה לדבריה רק "פקיד חרוץ במיוחד". היא השוותה את מעשיו למעשי יהודים משתפי פעולה במחנות והאשימה את מדינת ישראל הצעירה בניצול ציני של משפט אייכמן להצדקת פשעי הציונות כנגד הערבים. בשל כל אלו הכריזה ממשלת מפא"י בצדק רב על חנה ארנדט "אישיות לא רצויה", ועד ליום מותה לא הורשה לה להניח את כף רגלה על אדמת ישראל.

 

הרעיונות האלה הם אוניברסליזציה של השואה כחלק מתפיסה רחבה יותר של רעיון אחוות העמיםוהניסיון המרקסיסטי לבטל כל סוג של זהות: לאומית, דתית, משפחתית ואפילו פרטית.

 

בשנות התשעים הפכה האקדמיה בישראל את ארנדט לקדושה מעונה בשם הרעיון שכל סממן של זהות לאומית הוא-הוא הרשע, שהניכוס של היהודים בכך שהם רואים עצמם קורבנות בעלי ייחוד כלשהו הוא הרשע, ושאין הבדל מהותי בין פשעי הנאצים ביהודים לבין הנכבה שנגרמה לערבים צאצאי המופתי הנאצי שניסו לשחוט את שארית הפליטה בישראל.

 

עכשיו תאמרו, האם יאיר לפיד שמע אי-פעם על ארנדט?ייתכן. האם קרא את כתביה? כמעט בטוח שלא. אבל רעיונות נמצאים באוויר. הם חלק מהאווירה הכללית ומהשיח הכללי. קרוב לוודאי שאפילו לא הוא כתב את הנאום. הוא רצה נאום פופולרי נגד אנטישמיות, כזה שגם אנטישמים יאהבו לשמוע. הוא חש, מן הסתם, שלא ראוי לדבר על אנטישמיות כעל שנאה ליהודים בלבד. הגנה רק על יהודים אינה אוניברסלית, זה נראה לו לא הגון. כי ארנדט אומנם מתה, אבל הרעיונות שלה ספוגים באוויר.

 

כתוצאה מכך יש למדינת היהודים שר חוץ, שאחד מתפקידיו החשובים ביותר הוא להדוף את התופעות האנטישמיות ואת האנטי-ישראליות הנובעות מאנטישמיות, שרואה בעצמו מי שתפקידו הממלכתי הרשמי הוא לרדוף כל מי ששונא את האחר. זה כולל למשל כל יהודי שלא אוהב שקולקטיב ערבי לאומני שולח מחבלים שמנסים לשרוף את משפחתו רק כי הוא יהודי.

 

הנחת היסוד של הנאום המביש הזה היא שליהודים אסור להיות קולקטיב בעל זהות. שאפילו השנאה הייחודית, הפתולוגית, אינה מגדירה אותם. מאחורי רעיון העוועים הזה נמצא לא רק חלום אוטופי על אחוות כל העמים שמעולם לא התגשמה אלא גם סתירה לוגית: אם אנטישמי הוא כל מי ששונא את האחר, אז כל מי שאינו אוהב אנטישמים הוא אנטישמי. והרעיון הזה לא נותר בתחומי הלוגיקה אלא פלש מזמן למציאות: היום מי שמתנגד לאנטישמיות הצרופה של הקולקטיב הערבי האנטישמי נחשב לגזען.

 

חברים יקרים, בבואנו לקרוא נגד שנאת חינם צריך תמיד גם לזכור שמי שאינו שונא את הרע הוא חלק מבעיית הרוע. כשאנשים כמו לפיד – שבגלוי שונא חרדים בדיוק בגלל מה שהם – דורשים מכולנו להימנע משנאת חינם, הזכירו להם שהם נדרשים גם להימנע מלהשניא את עצמם.

 

בית המקדש לא חרב בשל שנאת חינם. הוא חרב משום שהרעים השנואים ניצחו את הטובים, ששנאו אותם בצדק. וכדי לשקם את ההריסות צריך לא רק לאהוב חינם את הטוב אלא לשנוא את הרע, זה שעולה לנו ביוקר רב.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
נרקוד?

  מאמר מאת הרב ליאור...

עוד לבנה אחת

  מאמר מאת הרב אייל...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם