אופטימיות כהנחת מוצא Featured

 3 londin

הרב חגי לונדין

אף שמבצע שומרי החומות הסתיים בניצחון צבאי מוחץ (כרגיל) על חמאס, האווירה הכללית אצל רבים היא עגמומיות וייאוש. המערכה האחרונה הציפה וחידדה בעיות שלכאורה אינן פתירות: א) המלחמה בעזה נראית כסבב לחימה ללא מוצא; ב) חלק מערביי ישראל, בעיקר בערים המעורבות, התגלו כאיום ממשי; ג) השנאה לישראל בעולם פתולוגית ואינה קשורה לעובדות, וכל מאמצי ההסברה אינם מועילים; ד)חלקים מהציבור הישראלי איבדו לחלוטין את האמון בצדקת הדרך היהודית והציונית, ושליטתם בתקשורת, בממסד המשפטי וכו' פוגעת בחוסן הלאומי.

המאבקים ההרואיים כנגד הבעיות הללו – חיזוק ההתיישבות, תמיכה בכוחות הביטחון, תקשורת לאומית, הסברה עולמית והגברת התודעה היהודית והמסורתית – מלווים לעיתים כאמור בתחושת דכדוך של קרב מאסף, ושלא בצדק!

אדם מאמין יוצא תמיד מהנחת מוצא אופטימית. אמונה בא‑לוהים איננה סיסמה מצד אחד ואינה נאיביות מצד אחר אלא הכרה ברורה בכך שהמציאות איננה הפקר ולכן איננה שלילית במהותה; הטוב תמיד מוצא את דרכו לניצחון. זוהי אומנם תחושה קיומית, אולם טביעות האצבע שלה ניכרות בבירור במהלך ההיסטוריה.

ניקח לדוגמה את מגפת הקורונה. לפני כשנה הייתה התחושה דיכאונית ונעה על הטווח שבין היסטריה מ'סוף העולם מגיע' ועד הכחשת קורונה ושלל קונספירציות והזיות. אנשים מאמינים לעומת זאת יצאו מנקודות המוצא כדלקמן: א) יש א‑לוהים! העולם אינו צועד לכיליון אלא "טוב ה' לכול ורחמיו על כל מעשיו"; ב) מהלך ההיסטוריה האנושית הוא גרף עולה, ואין מה להשוות את המחלות, העוני והסבל שהיו בעבר למתחולל בתקופתנו; ג) היכולות הרפואיות והטכנולוגיות של תקופתנו ערוכות טוב יותר מבעבר בהתמודדות עם מגפות.

התוצאה הייתה צפויה: לאחר תקופה לא ארוכה במיוחד למדה האנושות את הבעיה, מצאה פתרון והתחילה במסלול יציאה מן הקורונה, גם אם בשן ובעין.

אותו קו חשיבה יוביל אותנו למצב הנוכחי. הנחת המוצא האמונית היא "לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב", ובמילים מודרניות: העם היהודי שרד צרות קשות מאלו. עברנו את השואה ועברנו את מלחמת יום הכיפורים. יתרה מזאת, במהלך שבעים ושלוש השנים האחרונות, למרות כל הבעיות והכישלונות, מדינת ישראל פורחת יותר ויותר. באופטימיות זהירה אפשר להעריך מה יתרחש בעתיד:

א.      האיום מעזה הוא מטרד, כואב אומנם, אבל אינו מאיים קיומית על מדינת ישראל. מסבב לסבב מדינת ישראל מתחזקת ועזה נחלשת; אין להתרגש מחגיגות הניצחון של חמאס (הערבים תמיד חוגגים 'ניצחון', גם אחרי מלחמת ששת הימים). האוכלוסייה בעזה תיאלץ להשלים עם קיומה של האימפריה האזורית שלידה. אפשרויות אחרות הן הגירה המונית משם או שיבה של צה"ל לשם, שתי אפשרויות שכעת אינן נראות לעין, אולם בעוד כעשרים שנה (או פחות) א‑לוהים גדול.

ב.       ערביי ישראל ברובם משלימים – מי מרצון ומי מחוסר ברירה – עם התלות שלהם במדינת ישראל. אם יימשכו ההתפרעויות שלהם, הם יהיו בבעיה גדולה יותר מאיתנו, והם יודעים זאת. ככל שהנחישות שלנו תלך ותגבר (ראו סעיף ד להלן), תימשך הנוסחה למעוניינים לחיות תחת החוק הישראלי ויינקטו צעדים כנגד המיעוט שאיננו כזה. גם הדמוגרפיה הולכת לכיוון שלנו (שוב, בניגוד לנבואות הזעם של הפסימיסטים לאורך שנות המדינה). בינתיים יהיו היערכויות מחדש בחיכוך איתם ויימצאו פתרונות יצירתיים.

ג.        אף שהפלשתינים שולטים בדעת הקהל העולמית הן בשל כמותם והן בשל הרוח הפרוגרסיבית השולטת בתרבות המערב, ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מוכיחה שבסופו של דבר זה לא משנה את התמונה הכוללת. עליונותה הכלכלית והביטחונית של ישראל גורמת בסופו של דבר אפילו לארצות ערב לבקש את קרבתה; בשלב הראשון מתוך אינטרסים ובשלב השני מתוך הכרה מוסרית.

ד.       גם בנוגע לכרסום בחוסן הלאומי והיהודי השד מפחיד הרבה יותר ממה שהוא באמת. יש פער אדיר בין קבוצה קטנה ורעשנית של אנשי תקשורת, אקדמיה ומשפט לבין רובו המוחלט של הציבור היהודי, שהוא לאומי ומסורתי. הנזק שגורמת אותה קבוצה איום, אבל הם מפסידים הן דמוגרפית והן תרבותית. אפשר להבחין במגמה הזאת מכל סקר, מכל תוצאות בחירות, מדדים דמוגרפיים ופופולריות של תרבות עממית (טיפ קטן: כשאני רוצה להתעודד אני פותח את אתר עיתון הארץ, הם מבינים מה הולך להיות פה). לא מופרך לשער שבעוד כשלושים שנה תימחק מהשיח רשמית ההגדרה 'חילוני' ותוחלף ב'מסורתי' (נזכיר שלפני כשלושים שנה שימשה המילה 'שמאלני' אות כבוד, וכיום היא נחלתם של מיעוט נכחד, שלא לדבר על מה שקרה למילה 'סוציאליסט' במהלך חמישים השנים האחרונות).

המסקנה מכל האמור לעיל אינה פיתוח אדישות בנוגע לבעיות. אדרבה, יש להסתער עליהן במשנה מרץ, אולם לא מעמדה של קרב מאסף אלא מעמדה של קרב ניצחון. בהמון סבלנות, בהכרה שתהליכים אורכים זמן, אבל הם מתרחשים בסוף (אגב, העקרונות הנפשיים שנאמרו לעיל ניתנים ליישום גם בבעיות האישיות של כל אחד ואחד מאיתנו). תמיד מתקדמים, לאט לאט, אבל מתקדמים.

יהיה טוב. פשוט כי יש א‑לוהים!

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הגיע הזמן לימין אמיתי

  מאמר מאת עמיעד כהן

כאן ביתי

  תושבת לוד: עדין מתפרעים...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם