לייקר כל יממה Featured

 19 sivan

סיון רהב מאיר

השבוע שוחחתי בזום עם הרבנית חנה הנקין לפני קהל של יותר מ-300 תושבי קנדה. האירוע הזה נקבע הרבה לפני האסון במירון. במהלך הערב היא אמרה כמה דברים שנראו לי חשובים מאוד לכולנו כאן ועכשיו:

  • "אנחנו מדברים הרבה על רבי שמעון בר יוחאי, ואני רוצה לדבר על רבי עקיבא, שהיה הרב שלו. רבי עקיבא איבד עשרים וארבעה אלף תלמידים. כל התלמידים שלו נפטרו. מה הוא עשה? התחיל מחדש עם חמישה תלמידים בלבד. רבי שמעון בר יוחאי היה אחד מהחמישה. אנחנו לא מתייאשים. רבי עקיבא מלמד אותנו לקום מכל מצב, מכל אבל, מכל אובדן".
  • "אחרי שהבן שלי, הרב איתם, נרצח בפיגוע עם רעייתו נעמה, אמרתי לתלמידותיי שאף אחד לא הבטיח לי שאלוקים הוא כספומט. אתה לא לוחץ על כפתורים ומקבל את מה שאתה רוצה. אבל אתה כן צריך להסתכל תמיד על המתנות שנשארו. במקרה שלנו: ארבעת הילדים של הרב איתם ונעמה, שנשארו בחיים אחרי הפיגוע".
  • "יש עוד דבר שנותן לי כוח. רב שאל פעם כיתה של תלמידות: כמה ספרים יש בתנ"ך? כולן ענו מייד: עשרים וארבעה. הרב אמר: לא נכון. הכיתה התעקשה, והוא הסביר: אתן צודקות, אבל בעצם יש עשרים וחמישה. ממש ברגע זה הקדוש ברוך הוא ממשיך וכותב את הסיפור של עם ישראל, מגשים את הנבואות, ואנחנו הגיבורים של הספר העשרים וחמישה. אנחנו, כל מה שעובר עלינו, חלק מסיפור גדול, מבראשית ועד היום. גם זה נותן כוח".
  • אני לא מבינה בחשבונות שמיים, אבל אולי בשבוע הקשה הזה כן כדאי לחשוב גם על חשבונות ארציים מאוד, כאן, על הקרקע: מול האסון הנורא, האם פשוט נקבל עלינו מעתה לשמור היטב על כללי הבטיחות? לדאוג לאמצעי ביטחון אלמנטריים? לא לזלזל לעולם בשלוש מילים: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"?

אסון פסטיבל ערד, אסון המכבייה, אסון הכרמל, אסון נחל צפית, אסון ורסאי ועכשיו אסון מירון מזכירים לנו בדם: לדאוג לאישור תקין של מהנדס, לתכנן מראש פינוי בעת מצוקה, להגביל מספר אנשים בכניסה. זו לא בירוקרטיה מעצבנת של נודניקים או של מי שלא מבין את קדושת מירון. זו מצווה קדושה. אנחנו אמורים להצטיין בכך.

וכן, גם בחיינו האישיים, אולי צריך לשנות את השפה: להתקין מעקה וסורגים, לנהוג במהירות החוקית, לבדוק אוויר בצמיגים – זו חובה. זו הלכה. זה חיוני. האם צריך להחמיר ולהתחזק דווקא בכל אלו, לעילוי נשמתם, וגם בעבור שמירה על כל מי שאיתנו?

ובסוף זה כן קשור, איך לא, לפרשה: אחד הנושאים המרכזיים בפרשת אמור שקראנו בשבת שאחרי האסון הוא קדושת החיים. שוב ושוב מסופר על איסורים שמרחיקים מהמוות את הכוהנים, מנהיגי העם. עד היום כוהנים אינם נכנסים לבתי קברות. פרשנינו מסבירים שבעוד התרבות המצרית קידשה את המוות (בפירמידות, בחניטה), הפרשה מבשרת שמרכז הכובד הרוחני משתנה כעת. צריך לבנות תרבות יהודית שתקדש את החיים. שתייקר אותם מאוד, שתשמור עליהם בקפדנות. הלוואי שלצד כל ההצעות לחיזוק רוחני ולחשבון נפש לזכר 45 הנשמות היקרות האלה יגרום לנו האסון הזה להתחזק בכך יותר.

ניהול זמן הוא עניין חשוב וחיוני, אפילו קדוש. ספירת העומר אינה רק ספירה טכנית של ימים שחולפים וגם לא רק תקופה של לימוד מידות טובות ודרך ארץ לקראת קבלת התורה. עצם הסדנה הזאת שבה מכריזים בכל יום "כמה היום לעומר" מכילה עיקרון חינוכי גדול.

פרשנינו מסבירים שמי שרוצה לקבל את התורה בחג השבועות, מי שרוצה להתייצב למרגלות הר סיני, צריך ללמוד להעריך את הזמן. חלק מההכנה שלנו היא לדעת לייקר כל יממה, לשים לב כמה זמן נשרף ומתבזבז וכמה מנוצל. כמה אנחנו משקיעים במה שחשוב לנו ובמה שתכננו מראש, וכמה אנחנו נסחפים לעוד הודעה ועוד פוסט בפיד ואז מתחרטים. הרבי מלובביץ' סיכם את המסר של ספירת העומר במשפט נוקב שמזכיר לנו שהזמן הוא המתנה היקרה ביותר שקיבלנו: "השעות צריכות להיות ספורות, ואז גם הימים ספורים. כשיום הולך יש לדעת מה פעלו, ומה יש לפעול בעתיד".

בהצלחה.

 

אנחנו רגילים לשמוע על "זכותנו על הארץ". בנאומי הפוליטיקאים ביום השואה, ביום הזיכרון, ביום העצמאות ובקרוב גם ביום ירושלים אנחנו שומעים שוב ושוב שהארץ שלנו. שימו לב לפסוק שמופיע בפרשת השבוע בהר-בחוקותי: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת... כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". הביטוי הזה, גר ותושב, מצלצל מוכר. גם אברהם אבינו מציג את עצמו כך: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם". ושנים רבות אחר כך, כשכבר יש לנו ריבונות וממלכה, דוד המלך מכנס את העם לתפילה בירושלים ואומר במעמד הגדול ההוא: "כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכָל אֲבֹתֵינוּ". למה לא להגיד שאנחנו הבעלים של הארץ הזאת וזהו? למה להמשיך להרגיש בה תמיד קצת זרים? למה אברהם אבינו ודוד המלך לא מדברים בביטחון עצמי כמו הפוליטיקאים בימינו?

פרשנים רבים מסבירים שהחוקיות פה שונה לגמרי. הארץ תהיה שלנו בהתאם להתנהגות שלנו. כמו כספת שיש בה קוד, גם לארץ ישראל יש קוד כניסה. היא דורשת מאיתנו התנהגות מסוימת. אין ספק שהיא המקום שלנו בעולם, ואין ספק שצריך להילחם במי שמנסה למחוק ולטשטש את הזיקה שלנו לכאן, אבל כל זאת לא בתחושה כוחנית של "מגיע לי" אלא בתחושת ענווה של "הלוואי שאהיה ראוי". אם נסכם זאת במשפט, חנן פורת נהג לומר שלא צריך לדבר על זכותנו על הארץ, צריך לדבר על חובתנו על הארץ.

 

לא מצליחים ללמוד? מרגישים שהראש מלא והכול תקוע? שימו לב לתובנה של רבי נחמן בנושא: "וישן מפני חדש תוציאו", נכתב הבוקר בפרשת השבוע. זוהי הבטחה שלפיה תהיה לעם ישראל ברכה כה גדולה ביבול ובתבואה, עד שכבר לא יהיה מקום במחסנים ונצטרך לפנות את המאגרים הישנים כדי שיהיה מקום לכל השפע החדש. כמו תמיד, רבי נחמן מברסלב טוען שלא מדובר רק באוצרות גשמיים אלא גם באוצרות רוחניים: אתה רוצה להתמלא בידע ובהשגות חדשות? שואף להתפתח? שים לב שיש מקום במחסן. תפנה משם את התובנות הישנות. איך מפנים מקום בנפש? באמצעות דיבור עם הזולת על החומר שכבר למדת. אם אתה שומר הכול לעצמך בבונקר, לא יהיה לך מקום פנוי. אם אתה מעביר את התובנות, את הידע והאמונה וההשגות שלך לחברים ולאנשים שמסביב, נוצר מקום חדש. לכן רבי נחמן כותב שמי שמלמד תלמידים מביא בכך תועלת לא רק להם אלא גם לעצמו. זו הדרך לרכוש ידיעות נוספות.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הגיע הזמן לימין אמיתי

  מאמר מאת עמיעד כהן

כאן ביתי

  תושבת לוד: עדין מתפרעים...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם