האומץ לחשוב פעמיים Featured

 15 sivan

סיון רהב מאיר

המנהג המקסים הזה מתחיל עכשיו, בשבתות שאחרי פסח: לימוד מסכת אבות. זוהי מסכת שאינה עוסקת בדינים ובהלכות אלא בענייני מוסר ומידות טובות. נהוג לומר שדרך ארץ קדמה לתורה, ולכן גם אנחנו משתדלים ללמוד דרך ארץ ממסכת אבות כעת, לקראת קבלת התורה בחג השבועות.

הנה לדוגמה כמה הגדרות מהפכניות ממסכת אבות שמסבירות מחדש מהם חוכמה, גבורה, עושר וכבוד:

אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם.

אֵיזֶהוּ גִיבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ.

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת.

כל משפט כאן מנפץ את מה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כעל הצלחה ושולח אותנו לעשות עבודה פנימית בתחומים האלה: חוכמה היא היכולת ללמוד מאחרים, גבורה היא היכולת להתאפק, עושר אמיתי הוא השמחה במה שיש לנו, וכבוד פירושו לתת כבוד לאחרים.

מסכת אבות. זו רק דוגמה אחת קטנה מתוכה.

כך כתב ביום העצמאות אורי מלמד: "זה לא עשן המנגלים, לא פטישי הפלסטיק תוצרת סין, לא חידון התנ״ך העולמי לנוער יהודי בהנחיית אבשלום – איך הוא לא מזדקן – קור, לא 180 משפחות מצטופפות ב'על האש' על חתיכת דשא ליד צומת גולני.

"זה לא רכב עם דגלים בשלושה חלונות כי את הרביעי לקחה הרוח לך תדע לאן, לא מצעד שירי יאיר רוזנבלום, לא המטס מעל מוזאון חיל האוויר בחצרים רק חמש מקסימום ארבעים ושבע דקות מבאר שבע.

"זה לא טקס הדלקת המשואות, לא בית הנשיא מעניק את אות החייל המצטיין לעולה חדש מארגנטינה שאחותו בדיוק משתתפת בחידון, לא צידנית מלאה בקבבים, פרגיות, נקניקיות, כנפיים וכמובן סטייקים לעיקרית, לא ילדים עם ספריי קצף, לא המסוק שלוקח את שרית חדד מהבמה בקרית גת לבמה באור עקיבא, לא שרשרת דגלוני ישראל בחסות הבנק.

"טוב, זה גם. אבל יום העצמאות הוא בעיקר מה שהנביא עמוס אומר כאן: 'הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּוצֵר [...] וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל [...] וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם'".

 

בתקשורת, בפוליטיקה, בריאליטי וסתם בחיים נראה שיש ערך חדש: אותנטיות. להגיד את האמת בפנים, לדבר דוגרי. אבל מי קבע שמה שהכי חשוב הוא אותה 'אמת' של כל אחד? מי החליט שכל מה שמתרוצץ לנו בראש ראוי להיאמר, שהכי טוב להיות אימפולסיבי ולא שקול? ולמה משדרים לנו שרק הדרך הזאת מביאה פרסום, רייטינג ולייקים?

מי שעוקב אחרי פרשת השבוע מגיע בכל שנה מחדש בתקופה הזו של השנה אל פרשות תזריע ומצורע, שמזוהות מאוד עם נושא לשון הרע. אלפי שנים הפרשנים מסבירים בשבועות האלה על כוחו של הדיבור, על הציווי שלא לרכל ולקלל, ובכלל לשים לב למילים שיוצאות מהפה. האמת היא שכשמדובר בלשון הרע לא צריך להסביר ולנמק יותר מדי: ברור שאם כולנו רק נגיד כל היום את כל מה שבא לנו על כל מי שבא לנו, החיים ייעשו בלתי נסבלים.

היום כשהכותרות מבטיחות לנו "ריאיון אמיץ", זה בדרך כלל אומר שהמרואיין חושף דברים אישיים מאוד, קיצוניים מאוד, שליליים מאוד. אבל מי אמר שזה אכן אומץ? אולי האומץ האמיתי הוא דווקא לחשוב פעמיים, לא לשתף את כולם בהכול ולהשאיר מרחבים פרטיים בחיים?

 

יש שלוש מילים שקשה במיוחד לומר: "אני לא יודע". אנחנו רגילים להיות נחרצים מאוד, בעלי דעה ברורה על כל דבר, מפוליטיקה ועד קורונה, בלי לתת לעובדות לבלבל אותנו. נדיר לשמוע מישהו באמצע ויכוח אומר "ואללה, אין לי מושג" או "תן לי לחשוב על זה".

רש"י, גדול פרשני התורה, עוצר באמצע הפירוש שלו על פרשת השבוע, פרשת תזריע-מצורע, כדי לכתוב שלוש מילים: "לא ידעתי פירושו". כלומר, אני לא יודע לפרש את העניין הזה. רש"י היה יכול לבחור שלא לכתוב כלום, אבל בחר לפרסם באוזנינו, 900 שנה אחר כך, שהוא לא יודע. דור אחרי דור של לומדים קוראים בכל שנה מחדש שרש"י לא יודע משהו. יש פה לא רק כנות אלא גם הזמנה: אולי אתם יודעים? אולי לכם יש רעיון?

איזו תוספת מרעננת לשיח שלנו, בפרט בתקופה הזאת: להגיד שאני לא יודע הכול.

 

בד' באייר, יום לפני יום העצמאות, מצוין בישראל יום הזיכרון לחללי צה"ל, המחתרות, המוסד, השב"כ וכן נפגעי פעולות הטרור והאיבה. בכל שנה נערכים טקסי זיכרון, דגלי ישראל מורדים לחצי התורן וצפירה נשמעת בשעה 11 בבוקר.

מדי שנה מצוין ביום הזה מספר הנופלים, יותר מ-20 אלף, אבל ממתי בעצם מתחילים לספור? מיהו השם הראשון?

חלל פעולות האיבה הראשון הוא הרב אברהם שלמה זלמן צורף, שנרצח בשנת תרי"א (1851). כלומר, הספירה אינה מתחילה במלחמת העצמאות אלא הרבה קודם, עם חידוש היישוב היהודי בירושלים.

הרב צורף נולד בליטא. הוא עלה לארץ עם אשתו ושלושת ילדיו בגלי העלייה של תלמידי הגאון מווילנה, שרצו ליישב ולפתח את ארץ ישראל. הרב צורף היה תלמיד חכם, איש ציבור, התפרנס מעבודתו כצורף (מכאן שם המשפחה) והיה עד מהרה למנהיג בולט. הוא נסע למצרים והשיג את אישור השלטונות לבנות מחדש את בית הכנסת ההרוס 'החורבה' שברובע היהודי. המקום אכן נחנך בהתרגשות גדולה, וסביבו פעלו מוסדות ציבור ורווחה. לא היה גבול לניסיונות היצירתיים שלו להשיג תקציבים, לפתח את ירושלים ולהביא עוד ועוד עולים לישראל. ההצלחה הזאת של הרב צורף הרגיזה חלק מערביי העיר, והם ניסו להתנקש בחייו. בפעם הראשונה החטיא היורה את המטרה, אך בפעם השנייה, בדרכו להתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת שהקים מחדש, התנפלו על הרב צורף כמה ערבים ודקרו אותו בחרב. הוא שרד עשרה חודשים ונפטר בי"ט באלול תרי"א (1851). על ערש דווי אמר "שמע ישראל" והשביע את צאצאיו שלעולם לא יעזבו את הארץ.

לימים הוכר צורף כנרצח הטרור הראשון בארץ ישראל בעת החדשה והונצח בלוח אחת בהר הרצל. משפחתו המשיכה את מורשת ההתיישבות והתורה. נכדו יואל משה סלומון היה ממייסדי פתח תקווה. בידי המשפחה יש קובץ ובו שמות כל צאצאיו, יותר מ-23 אלף שמות.

ורק כדי לקבל קצת פרופורציה היסטורית: הרב צורף נרצח על בניין ירושלים ב-1851. הרצל נולד כתשע שנים אחר כך, ב-1860. הסיפור שלנו קדום ועתיק יותר ממה שנדמה.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
אור חדש בציון

  יסודות הציונות: תכירו את...

לייקר כל יממה

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם