זו לא הכנסת ולא הממשלה Featured

 4 nativ
לא, הפעם זו לא הכנסת ולא הממשלה
פסק הגיור הרפורמי שנפסק השבוע הוא דוגמה מטלטלת לנזקים האדירים שבג"ץ מחולל בחברה הישראלית ולחבלתו באופן זר וחיצוני במלאכה העדינה שהמחוקקים שבכנסת עושים בזהירות ובאחריות

עו"ד זאב לב, התנועה למשילות ודמוקרטיה

בשעה שמילים אלו נכתבות כבר הספיק בית המשפט להנפיק לפחות שני פסקי דין אקטיביסטיים במיוחד השבוע, ונראה שעוד היד נטויה. אלא שבקרב פסקי הדין הנוגעים לעניינים אקטואליים, שמטבע הדברים העניין בהם עתיד לחלוף במהרה, בלט פסק דין שניתן באיחור של 15 שנה ועתיד להשפיע על מדינת ישראל עוד שנים רבות קדימה.

מדובר בפסק דין שניתן בעניין עתירה של התנועה הרפורמית: הוא מכיר במי ש"התגייר" בקהילה רפורמית בארץ כיהודי לפי חוק השבות ומחייב את משרד הפנים להכיר בו כיהודי הזכאי לאזרחות ישראלית ולתעודת עולה. המשמעות היא פריצה נוספת בחומות ההגירה לישראל, שכן כל אזרח זר שיעבור "גיור" בקהילה רפורמית יזכה בתעודת זהות ישראלית ובהכרה כיהודי.

לכאורה, מעיון ראשוני בפסק הדין נראה כי את התלונות עלינו להפנות למחוקק, כלומר לחברי הכנסת, שכן מדובר בעתירות שהוגשו לפני כ-15 שנה, ולאורך השנים פנה בית המשפט לממשלה ולמחוקק פעמים מספר כדי שיתקנו את החוק ויבהירו את סוגיית הגיור, אולם המחוקק נמנע מלפעול עד ש"נאלץ" בית המשפט לקבל את ההחלטה ולתת פסק דין. האמת שונה למדי, אולם כדי להבינה יש להבין לעומק את הסוגיה שנידונה בבג"ץ.

המחוקק נמנע מלהכריע כיוון שמדובר בסוגיה רגישה שכל הכרעה בה עלולה לעורר מחלוקת אדירה בחברה הישראלית וקרע דרמטי בינה ובין יהדות התפוצות. בנסיבות הללו ייתכן שהמחוקק הישראלי החכם בחר בכוונת מכוון להשאיר את לשון החוק עמומה ולהפקיד בידי שר הפנים את ההכרעות הפרטניות

"חוק השבות" הוא החוק הקובע שכל יהודי זכאי לעלות ארצה ולקבל תעודת עולה (על ההטבות הנלוות אליה), והוא מבטא את הקשר של מדינת ישראל לעם היהודי כולו, לרבות היהודים שטרם עלו ארצה. סעיף 4א לחוק, אשר התווסף בשנות השבעים, קבע כי "יהודי" הוא מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר. התוספת נועדה לאפשר קליטה של גרים במסגרת חוק השבות, אלא שלשון החוק אינה מפרטת מהו הליך הגיור הנדרש ומי מוסמך לגייר.

לאורך השנים הרחיב בית המשפט עוד ועוד את הפרשנות ל"גיור". בתחילה קבע כי לקהילות בחו"ל יש סמכות גיור לעניין החוק, ולאחר מכן הכריע כי גר הוא גם מי שנתגייר במדינת ישראל עצמה אף שלא באמצעות מערכת הגיור הממלכתית. כעת הגיעה ההכרעה כי גם גיור רפורמי בארץ ייחשב לגיור. במהלך השנים הכריזה הממשלה כמה פעמים על הקמת ועדות לגיבוש מתווה גיור מוסכם, אולם אף אחת מהוועדות הללו לא הובילה לתיקון חקיקה. הממשלה רק פרסמה תזכיר של חוק גיור ממלכתי בישראל שביקש לקבוע כי גיור בשטח ישראל ייעשה אך ורק באמצעות מערך הגיור הממלכתי, אלא שגם תזכיר חוק זה עדיין לא נחקק בפועל.

אם כך, מה בעצם אנחנו רוצים מבית המשפט? אם המחוקק בחר שלא להחליט, הרי שלבית המשפט לא נותרה ברירה אלא לתת פסק דין.

לא ולא. מדובר בטעות – או נכון יותר בהטעיה – שבית המשפט מטעה את הציבור בישראל כדי לכסות על להיטותו להתערב בשאלות ערכיות ולהשפיע על מרקם האוכלוסייה בישראל. נסביר.

המחוקק אכן קבע בחוק השבות את המילה "גיור" בלי לפרש לאיזה סוג גיור התכוון, אלא שאותו מחוקק גם הפקיד בידי שר הפנים את הסמכות לחלק תעודות עולה. שר הפנים עמד לאורך השנים על הטענה כי הסמכות לגייר בתחומי מדינת ישראל נתונה למערך הגיור הממלכתי. זוהי פרשנות סבירה לחלוטין של החוק, ובהחלט אפשר לקרוא אותה בלשון החוק הפשוטה. במצב כזה, כאשר שר הפנים מקיים את לשון המחוקק (לפחות בפרשנות סבירה), איזו סיבה יש לבית המשפט לכפות דווקא את פרשנותו שלו, שאינה מחויבת בחוק? מי שם את בית המשפט מעל שר הפנים?

אולם האמת היא שהנזק שגרם בית המשפט בטענותיו למחוקק אפילו מתרחב מעבר לנקודה הקודמת. הרי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: למה בעצם נמנע המחוקק מלהכריע? האם הסיבה היא שחברי הכנסת עצלנים? מובן שלא. המחוקק נמנע מלהכריע כיוון שמדובר בסוגיה רגישה שכל הכרעה בה עלולה לעורר מחלוקת אדירה בחברה הישראלית וקרע דרמטי בינה ובין יהדות התפוצות. בנסיבות הללו ייתכן שהמחוקק הישראלי החכם בחר בכוונת מכוון להשאיר את לשון החוק עמומה ולהפקיד בידי שר הפנים את ההכרעות הפרטניות. כך לא נגרם נזק של ממש לשום חלק בחברה או בעם היהודי, שכן כל הכרעה היא מקומית וזמנית, ואין קביעה הצהרתית של כנסת ישראל שפוגעת בשום חלק בעם.

ואז מגיע בית המשפט ומציב אולטימטום בפני המחוקק: או שתבהיר במפורש את החוק (ותגרום נזק עצום לחברה הישראלית) או שבית המשפט ייטול את הסמכות להחליט בשבילך ויעצב את החברה הישראלית בדמותו.

כך בית המשפט, שאינו חשוף למכלול השיקולים ואינו צריך להתחשב ברגשות הציבור או בשיקולים של אסטרטגיה לאומית מול יהדות התפוצות, מאלץ את המחוקק הישראלי לבחור בין שתי חלופות גרועות (שאינן מחויבות המציאות): לקבל החלטה מפורשת בחוק ולגרום נזק או להעביר את סמכות ההכרעה לבית המשפט.

הפתרון אינו תיקון חוק השבות או הבהרתו. הפתרון הוא הגבלת סמכותו של בית המשפט להתערב בשיקול הדעת המנהלי וגיוון הרכבו של בית המשפט באופן שישקף את החברה הישראלית כולה, ולא קצה פרוגרסיבי קטן שלה.

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הגיע הזמן לימין אמיתי

  מאמר מאת עמיעד כהן

כאן ביתי

  תושבת לוד: עדין מתפרעים...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם