מכת העורב Featured

 3 clean
 
האם גם בניקיונות הבית יש משמעות רוחנית? מהספר החדש של הרב פיירמן, "להקשיב לחיים", מתברר שכן: אפשר לעבור את הכנות לליל הסדר כחוויה רוחנית עמוקה ביותר

"אוף! למה חייבים להשתעבד לניקיונות פסח לפני שיוצאים לחירות?" התלוננו הילדים.

"אני לא מבינה דבר אחד: למה הקב"ה לא ברא את העולם מפלסטיק? ככה לפחות לא היינו צריכים כל הזמן לנקות את האבק!"

"טוב", אמר אבא, "בואו נעשה הפסקה".

"יופי. בואו נשתה מיץ מנגו ואבא יספר סיפור".

"הולך. הפעם זה יהיה סיפור סיני עתיק שהמצאתי זה עתה".

***

לפני שנים רבות חי בסין גיבור חיל גדול ששמו מודזי קודו-סאי. הוא היה מאסטר קונג-פו ובעל קסדת הניצחון האגדית. יום אחד עברה שמועה שבסצ'ואן הופיע לוחם קונג-פו טוב עוד יותר מקודו-סאי. "לא יכול להיות", אמרו אנשי הממלכה, "קודו-סאי שלנו בלתי מנוצח!" אבל השמועות הלכו והתרבו, ואפילו אנשי כפר הולדתו התחילו לדבר על הכוכב החדש העולה בצפון. "הוא פשוט נמר בגוף אדם", אמרו עליו. "הוא לא נלחם אלא טורף!" הגזימו הבריות.

קודו-סאי הבין שאין לו ברירה והוא חייב להזמין, כמקובל, את הגיבור החדש לאכול יחד את מנת האורז הראשונה של השנה בחודש ליאויון האביבי. לאחר הטקס הם יערכו את הקרב המכריע, והוא יראה לכולם איך יהפוך את הנמר לחתלתול. בינתיים הוא נסע לבקר את מורו הגדול דז'אולאי, שרק הוא מכיר את המכה הסודית הנקראת מכת העורב. אף שהמורה כבר היה זקן מאוד, הוא לא היה מוכן ללמד איש את המכה הזאת. הוא אמר שאיש אינו ראוי לדעת את הסוד שלו. אם אצליח לשכנע אותו לגלות אותה לי, אמר לעצמו קודו-סאי, איש לא יעמוד כנגדי.

חודש שלם הוא נדד בדרכים, אך לבסוף עמד מול דז'אולאי. המאסטר הזקן ישב בחצר ביתו וגילף בובות עץ קטנות לנכדיו תוך כדי זמזום חרישי.

"יום טוב, דאשי", אמר לו קודו-סאי.

הזקן הנהן בראשו ושאל: "ובכן, אתה חושש לאבד את קסדת הניצחון?"

"כן, דאשי".

"ורק מכת העורב תציל אותך?"

"כן, דאשי".

"ואתה מקווה לשכנע אותי לגלות לך אותה?"

"כן, דאשי".

"איך תעשה זאת?"

"אבקש זאת לא בשבילי אלא בעבור אומנות הקונג-פו עצמה, דאשי. הרי יבוא יום שדאשי לא יוכל עוד להעביר את הסוד לאחרים, והיום הזה איננו רחוק. לכן אני מבקש להיות מעביר הסוד מהדורות הקודמים לדורות הבאים, דאשי".

דז'אולאי כבר חשב על כך בעצמו, ולכן פסק: "טוב. ננסה. לא כל אחד ראוי לדעת סוד זה. נתחיל מחר. אבל בינתיים אולי תעזור לי פה בבית ובחצר. כבר קשה לי לעשות הכול לבד".

"כמובן! מה צריך לעשות?"

הזקן הצביע על בקתה קטנה בחצרו ואמר: "יש שם חומרים רבים שבאמצעותם תוכל ליצור צבע לצביעת הגדר של החצר".

"איזה צבע דאשי רוצה?" שאל קודו-סאי.

"מה דעתך?" ענה הזקן בשאלה, "אולי צבע כחול, או אולי חום? שמא ירוק?"

"כחול", ענה קודו-סאי, "צבע השמיים".

"טוב", הסכים המורה הישיש.

קודו-סאי עבד עד הלילה. בבוקר למחרת שאל אותו המורה אם כבר סיים את צביעת הגדר.

"לא, אפילו לא התחלתי. לקח לי זמן רב רק להכין מברשות וצבע".

"טוב, לא נורא", ענה המורה, "סיים את מלאכתך, וכשתגמור לצבוע את כל הגדר נתחיל באימונים".

"מה? את כל הגדר? זה ייקח לי שבוע שלם. אתמול חשבתי שדאשי מדבר רק על קטע קטן! זו גדר ענקית!"

"אבל כבר התחלת אתמול, נכון? ו'לוחם שמתחיל אינו עוצר באמצע'", ציטט הזקן פתגם עתיק.

קודו-סאי חזר לצבוע את הגדר.

כעבור שבוע הוא הזמין את דאשי להביט בעבודתו.

"מדוע עשית את זה?" שאל אותו המורה בכעס, "למה צבעת את הגדר בצבע כחול? הרי אמרתי לך לצבוע אותה בחום, צבע האדמה!"

"לא דאשי, אמרת בצבע כחול, צבע השמיים".

"לא יכול להיות! תמיד שנאתי כחול. אמרתי חום! עכשיו הגדר מקולקלת!"

"אבל דאשי..."

"לא מתאים לבעל קסדת הניצחון להתווכח על דברים שכאלה. לוחם לא עוצר באמצע. צבע הכול בחום".

שבוע נוסף עבר על קודו-סאי בעבודה הקשה והמשעממת. מימיו לא עבד קודו-סאי בעבודה משעממת כל כך. מבוקר ועד לילה, כמעט ללא הפסקה, עמד מול הגדר וצבע.

בסוף השבוע השני של הצביעה, כשדפק קודו-סאי בדלת לדווח על סיום המשימה, הוא כבר היה מוכן לשמוע מדז'אולאי שעדיף לצבוע את הגדר בירוק, אך המורה פגש אותו בבגדי קרב. המורה הרים את ידיו, כפף את כפותיו, הרים את רגלו השמאלית, ואז המריא לאוויר. קודו-סאי לא הבין איך זה קרה, אבל הוא מצא את עצמו שכוב על הרצפה מעולף, ודאשי ישב על הספסל כפי שישב ביום הראשון של המפגש ביניהם וגילף בובת עץ.

"מה זה היה?"

"מכת העורב".

"איך זה קרה?"

"קום ונתחיל ללמוד".

שבוע שלם של אימונים עבר כהרף עין. "כעת אתה מוכן לקרב", אמר דאשי. "שוב לביתך".

קודו-סאי הכין את עצמו ליציאה ונעמד לפני המאסטר החדש שלו לקבל את ברכת הדרך.

"לוחם הוא פועל", אמר דאשי, "גם כשהוא נפעל".

"שאדו-כן", ענה קודו-סאי.

"לוחם אינו עוצר ולא נסוג גם כשהוא עוצר ונסוג".

"שאדו-כן".

"שמור על הסוד והעבר אותו רק לראוי לכך".

"שאדו-כן. רק דבר אחד, סנסאי. הסיפור הזה עם הגדר – בשביל מה?"

"עשה את מכת העורב", ציווה המורה, "אבל באיטיות רבה".

קודו-סאי התחיל את התנועה וחייך. כן, זו הייתה תנועת כף היד שצובעת את הגדר.

"על ידי התרגילים הרגילים קשה מאוד לפתח את שרירי כף היד ולהבטיח שתהיה חזקה כמו מקור של עורב. כשצבעת את הגדר אימנת את היד שלך למכה הקטלנית. אתה חייב להיות מסוגל לשבור את עצמך, אחרת אי אפשר להמריא מעל הקרקע. לך, בני".

***

"סיפור מיוחד. אבל איך הוא מסביר למה צריך את כל הניקיונות בבית?" שאלה אלישבע. "איפה כאן מכת העורב שלי? מה אני מרוויחה מהקרצופים האלה?"

"המציאות אחדותית", ענה אבא. "אותם החוקים פועלים בחומר וברוח. הבית שלנו, וכמוהו גם הגוף, ממחיש מה קורה בנפש האדם ובעולם אם לא מזדככים מבחינה מוסרית ורוחנית, אם לא עוסקים בנקיון וזיכוך: הכול מתמלא לכלוך וריח רע".

"אבל למה חייבים לנקות בכל יום? לי הייתה מספיקה חוויית ניקיון רצינית פעם אחת לכל החיים!"

"כי זה כמו חזרה בתשובה. דבר שעושים בכל יום".

"ומה עם הבישולים? מה לומדים מזה שחייבים לבלות במטבח חצי מהחיים?"

"לומדים שהמציאות שלנו זקוקה לעיבוד. אין להתייחס אליה כפי שהיא. מילה נרדפת לבישול היא תיקון: 'הכול מתוקן לסעודה'. באותו שורש של בישול אומרים גם על פרי שהוא בשל. ואיך אומרים על אדם שהוא מתוקן, מתאים לתפקיד? שהוא כבר בשל לזה. הבישול מלמד שלא תמיד מה שטבעי עדיף, מכיוון שבעולם טמון משהו שאיננו נראה במבט ראשון ואי אפשר לחשוף אותו ללא עיבוד.

"הקב"ה נותן לנו חומר גלם שנקרא 'אני' או 'העולם', ותפקידנו לחשוף את הפוטנציאל שטמון בו, כלומר לתקן אותו, להפוך אותו לשלם, לבשל".

"זה סיזיפוס? למה בעולם הזה הכול מתבלגן כל הזמן! סתם מעצבן, כי זה אף פעם לא נגמר!"

"לפני בריאת העולם הייתה הנשמה מעל כל גבול ומצר, מעל כל הכללים, המסגרות והחוקים. לכן העולם שואף ביסודו לבטל את הגבולות לתוהו ובוהו, כלומר הוא בלגן. זה משקף את שאיפת הנשמה להיות מעל כל המסגרות הצרות של הסדר. בפיזיקה זה נקרא אנטרופיה.

"לא מקרה הוא שאת שלושת הדברים הללו היו עושים הכוהנים בבית המקדש: הם ניקו אותו, סידרו אותו וגם בישלו שם קורבנות. לא מפתיע שגם כלי הבית שלנו נקראים באותם שמות כמו כלי המקדש: כיור, מזלגות, סירים, מחבתות, מגרפה, יעה, מנורה, ארון, שולחן ועוד, כי גם הבית שלנו יכול להיות חיבור בין שמיים וארץ. גם הוא אמור להיות מקדש מעט, ובהתאם לכך אומר הנביא זכריה על מה שיהיה לעתיד לבוא: 'וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם' (זכריה יד, כא)".

"אם זוהי מכת העורב שלי, כולם יוצאים מהסלון כי אני מתחילה לשטוף את הרצפה, והזר הקרב – יומת".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
נתפסנו ברשת

  מאמר מאת אסף פאסי

בני אור – ככה נראה החושך

  הטור של אבינועם הרש....

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם