לא לגנוב את פסח Featured

 19 sivan

סיון רהב מאיר

1. ההכנות לפסח עלולות לבלבל אותנו. כך כותב אביעד חזני, קצין ברבנות הצבאית:

"הבוקר בתחנת האוטובוס שמעתי שתי נשים מבוגרות מדברות על זה שאין מה לאכול בפסח. אתמול חבר הפטיר לכיווני בצער על מצות וכאבי בטן. במהלך הימים האחרונים אני נתקל בעשרות פוסטים על הסבל מהניקיונות לחג. חברים, גנבו לנו את פסח! פסח הוא החג המהפכני ביותר בהיסטוריה האנושית:

עם של עבדים מעז לקרוא תיגר על המעצמה הגדולה ביותר בעולם, ויוצא לחופשי בניסי ניסים. פסח הוא חג של אמונה באדם. פסח – זה לקחת עבד חבול ופצוע וללחוש לו באוזן שהוא לא רק מספר. יש לו חלומות, רגשות וכוחות. ובעיקר – יש לו ייעוד. פסח, זה אומר לספר לו על הדורות הקודמים ולחנך אותו לאמונה אמיתית שהוא מסוגל ללכת בדרכם.

פסח הוא חג של מאבק גדול של אומה, של נכונות לדרך ארוכה, לתהליך של בירור פנימי ועמוק. פסח הוא חג של פשטות: קמח-מים ולתנור. לדעת ליהנות מהדברים הפשוטים חסרי התחכום. תחשבו על פסח. תחיו את פסח. אל תאפשרו לשיח רדוד לגנוב לכם אותו. תכלס, רוב הדברים שאתם 'סובלים' מהם הם החלטות שלנו לצאת לפרויקטים ולמבצעי ניקיון. הלכות פסח הן פשוטות ולא מאיימות, ונועדו להתלוות לתהליך פנימי של עבודה רוחנית. אל תהפכו טפל לעיקר. שלא יגנבו לכם את פסח".

2. אחרי שנה קשה, הכול מתחיל לחזור, ואת הכול לומדים להעריך מחדש. בשבת האחרונה היינו, בפעם הראשונה מאז תחילת הקורונה, בשבת מלאת חברים, שבת שבע ברכות. לא חשבתי שאי פעם אתרגש ככה משיחה עם חברות סביב שולחן, או מסוכריות שנזרקות על חתן שעולה לתורה.

ופתאום בסוף קריאת התורה, קיבלתי הסבר לתחושה הפלאית הזאת. בפסוק האחרון של ספר שמות, בסיכום המסעות של העם במדבר, כותב רש"י: "מקום חנייתם – אף הוא קרוי מסע". לא רק הזמן שבו הם זזו קדימה נקרא מסע. גם העצירות, גם כשהכריחו אותם לעמוד במקום – זה חלק מהמסע. גם אז לומדים ומתקדמים ומתפתחים. פרשנינו מסבירים שבכל פעם, דווקא מתוך החניה – הם קיבלו כוח למסע הבא.

אנחנו אחרי שנה של חניה, אבל זו לא הייתה שנה של בזבוז זמן, של כלום ושום דבר. השנה הזאת גם היא חלק ממסע החיים, גם בה למדנו והתקדמנו, גם אם זה היה פנימי ונסתר. ועכשיו חוזרים לנוע, ביתר עוצמה.

חזק, חזק ונתחזק. חודש טוב.

3. הנה נקודה למחשבה לימים אלה, שכתבה ד"ר רקפת בן ישי:

"העיקר הבריאות. אנחנו כל כך רגילים לביטוי הזה, במיוחד בתקופה האחרונה, אבל האם חשבנו לרגע אם הוא בכלל נכון? האם באמת העיקר בחיים הוא הבריאות? כמעט 40 פסוקים מקדישה התורה לתיאור כל בריאת העולם, אבל מעשה המשכן שמתואר בפרשות שלנו, תופס כ-400 פסוקים. כלומר, התורה מקדישה הרבה יותר תשומת לב לקרשים, בדים וכלים מעשי ידי אדם מאשר לכל פלאי הטבע והבריאה.

יש כאן מסר עמוק: בריאת העולם היא רק הבסיס, העיקר הוא מה שאנחנו עושים בעולם. בריאות האדם היא רק הבסיס. העיקר הוא מה שאנחנו עושים עם הבריאות הזאת. לא באנו לעולם הזה רק כדי לשרוד, אלא כדי לבנות ולהיבנות, לעשות טוב וליצוק תוכן ומשמעות אל תוך חיינו. הבריאות הגופנית היא תנאי חשוב, ובשנה האחרונה כולנו נזכרנו עד כמה היא חיונית, אבל היא לא המטרה הסופית.

חז"ל קובעים שהשכינה נמצאת ליד ראשו של אדם חולה. כלומר, לאדם חולה יש תודעה אחרת, הוא עסוק בחשבון נפש, בהתבוננות מחודשת על המשמעות של חייו. בשנה האחרונה, כל העולם היה בבחינת 'חולה'. אין אדם שלא שאל שאלות מהותיות יותר, שלא יצא מהשגרה של בית-לימודים-עבודה ונאלץ לחשוב על התכלית והמהות. עכשיו, כשנראה שאנחנו יוצאים מזה, כשאנחנו מתחילים להבריא, צריך לשאול את עצמנו מה למדנו, מה נשנה בחיינו, מה נעשה עם הבריאות".

4. "שלום סיון, שמי יעל שטיינר. בימים אלה מלאה שנה לפטירתו של חמי, אריה אבן, שהיה נפטר הקורונה הראשון בישראל. לפני שנה לא רצינו לדבר עם התקשורת, אבל עכשיו כן. אריה היה חילוני, ואנחנו חסידים. בעלי ישי, בנו הקטן, חזר בתשובה. אחרי שנה של שסעים רבים כל כך, אני חושבת שיש טעם לספר עליו קצת.

אריה היה ניצול שואה. הוא עלה מהונגריה, התיישב בקיבוץ ושירת בחיל האוויר. על היהדות לא ידע הרבה. הוא זכר רק שסבתו קראה ללחם 'המוציא' וידע לדקלם אל"ף בי"ת בהברה חסידית. לכאורה היה אמור להיווצר פער גדול בינו ובינינו, אבל לא. להפך. הוא היה אבא וסבא אהוב מאוד. בעלי היה קשור אליו מאוד והיה מבקר אותו כמה פעמים בכל שבוע. לאט לאט הוא התרכך גם ביחס לשינוי בחיים שלנו. למשל, הוא התחיל לענות 'אמן' על הברכות שלנו ושל הנכדים שלו, וזה ריגש אותנו מאוד.

בביקור האחרון שלנו אצלו בבית האבות, עם כל הנכדים, לא ידענו כמובן שזה יהיה המפגש האחרון. הוא קנה לנו פיצות כשרות למהדרין, כפי שהקפיד תמיד. תמיד בחיוך, בדאגה, באהבה. הוא נפטר בשבת, לבד. לא היינו לידו, בגלל הקורונה.

אחד הדברים החמודים שאני זוכרת הוא מהחורף האחרון לחייו. שוב, לא ידענו שבקרוב ניפרד. בעלי ואני הלכנו ברחוב, בגשם שוטף. פתאום בעלי נזכר בבדיחה שמישהו סיפר לו, והיה חייב בשיא הגשם להתקשר לאבא שלו ולספר לו את הבדיחה. אני זוכרת שאמרתי לו שהטלפון יירטב, אבל הוא פשוט לא הצליח להתאפק. הסתכלתי על זה מהצד בהתרגשות.

יהיו הדברים לעילוי נשמת אריה בן פרנץ אפרים, נפטר הקורונה הראשון בישראל, ולזכר כל שאר הנפטרים השנה מהמחלה, בתקווה שהנפטר האחרון יהיה באמת האחרון".

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
נתפסנו ברשת

  מאמר מאת אסף פאסי

בני אור – ככה נראה החושך

  הטור של אבינועם הרש....

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם