הרהורים על חינוך ועל זהות Featured

 6 hinuch

 

בין משחק הכיסאות למחול השדים: הרהורים על חינוך ועל גיבוש זהות

אב מודאג

אחד הזיכרונות הצרובים בי מימי ההולדת שהיינו חוגגים בגן הוא משחק הכיסאות. כמעט תמיד תפס המשחק הזה חלק מרכזי מהחגיגה. בימי ההולדת המושקעים הייתה יושבת המנגנת במרכז המעגל כשהכיסאות מסודרים בשורה, פנים ואחור, פנים ואחור, כך בשורה ארוכה כמספר הילדים בחדר חסר כיסא אחד. בימי ההולדת שבהם לא הייתה מגיעה מנגנת ישבה הגננת או המורה ליד מכשיר הטייפ, לוחצת ומשחררת את המנגינה שהחלה את מחול השדים המקומי.

אני זוכר אותן, יושבות בפנים קורנות ומעט משועשעות, אולי גם עם זיק של סיפוק מחבורת ילדים מתרוצצת סביב שורת כיסאות, מנסה לנחש מתי הן תחלטנה להפסיק את המנגינה. או-אז ינסו הילדים למצוא להם מקום. אני גם זוכר אותנו, הילדים, מתלבטים אם למהר ולזוז או להרוויח עוד מעט זמן ליד הכיסא הקרוב. הרי זה לא סתם כיסא, זה סוג של עוגן, זהו כרטיס הכניסה שלנו להמשיך לשלב הבא ולהישאר במשחק.

וכך דילגנו בחלל החדר, מחפשים אחר הכיסא שלנו, ולפתע פסקה המנגינה. אני זוכר איך הסתערנו על הכיסאות, איך דחפנו, נדחפנו, קפצנו ולפעמים גם התרסקנו על משענות הכיסא כשלא היה די מקום, התנגשנו זה בזה כדי לנסות ולגנוב את הכיסא של מי שהיה קרוב יותר. במבט לאחור בעיקר נעלבנו אולי מהמסר שהמשחק הזה הותיר בנו – דחף, בעט, עשה כל מה שאפשר כדי שיהיה לך מקום.

טוב שהמשחק הזה הוא רק בגן, הרי אחרי הכול מה הבעיה לשים עוד כיסא ולמנוע את כל הבלגן הזה? אבל במחשבה שנייה, מה עם המנגנת או הגננת?

בשבועות האחרונים מתחולל אצלנו בבית מחול שדים. אני משער שאנחנו לא היחידים ושהדברים מייצגים עוד משפחה או שתיים (או שלוש או ארבע). התחושות לא קלות. הן מעיקות, מכבידות. לא, לא מדובר באסון חלילה, ברוך ה' אנו מודים לריבונו של עולם יום יום שעה שעה על הטוב שבו אנו חיים. ואף על פי כן העלבון ותחושת הכישלון אינם נותנים מנוח.

מה הסיפור? העניין הוא בסך הכול שזכינו בעלם חמודות שאמור ללמוד בשנה הבאה בכיתה ט', אלא שלבחור יש שאיפות. הוא רוצה לגלות למקום תורה. וכך מצאנו את עצמנו מבררים על ישיבה כזו ואחרת, על המיוחד והשונה, רושמים אותו לבחינות ומקשיבים לראשי הישיבות המספרים על המתרחש בישיבה. זה פותח בדבר תורה מתחילת ספר בראשית, וזה מספר על הפעילויות מיוחדות בישיבה. כבר אז הבטן מתחילה להתהפך. "אנחנו מקבלים אחד מארבעה פונים", התהדר מאן דהוא במספרי הקבלה המרשימים. "אלינו פונים מאות תלמידים, אך לצערנו לא כולם יגיעו למפגש בישיבה", סח השני בארשת רצינית. "לא לכולם יש מקום", "חשוב להעביר מסר לילדים שגם אם לא יתקבלו לישיבה, זה לא עניין גדול", "רשימת ההמתנה לאכלוס הכיתה מונה עוד תלמידים רבים".

והילדים? הולכים ובאים, מתרוצצים ונבחנים, נלחצים ומתלבטים, מחפשים את העוגן ואז (חלקם) מתרסקים. לא, לא מדובר בילד או שניים, רשימות הנדחים ארוכה, רשימת הממתינים המתאכזבים גם היא לא קצרה. למה? מהם המדדים? מי הוא שמחליט להפסיק לפתע את המנגינה? ואולי הגיע הזמן לדאוג לעוד כיסא? אבל במחשבה שנייה, מה עם המנגנת או הגננת?

'הישארות מול תזוזה בין־דורית בזרמים היהודיים', זהו שם המחקר שפתח את מחול השדים באשר למספרים העגומים של בני הציונות הדתית שבוחרים שלא להמשיך במשחק. תילי תילים של ניתוחים סטטיסטיים מנסים להקהות את הנתונים המבהילים, גישות, תפיסות ערכיות ודתיות, שאלות ותהיות ומה לא. מה קורה בדרך? מה עם תחושת הזהות? מה אנחנו מפספסים בדרך? אולי פשוט הגיע הזמן לוודא שלכל ילד יהיה כיסא?

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
אור חדש בציון

  יסודות הציונות: תכירו את...

לייקר כל יממה

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם