הפגנת השבת הראשונה שלי Featured

12 shabes

 
נדב גדליה יצא להפגנה הראשונה בחייו למען השבת וחזר מלא בתובנות, וגם כמה דמעות זלגו סוף סוף למען קדושת השבת

 

נדב גדליה

 

מעולם לא הבנתי את המוחים על אידיאלים רוחניים המחוללים בפרהסיה, אך הפעם הצלחתי להרגיש קמעה את הצרימה הזאת שמתרחשת כשאתה רואה לנגד עיניך ערך רוחני מחולל. זה הסיפור: מצד אחד העיר פתח תקווה, האוחזת בסטטוס-קוו שבו החנויות אינן פתוחות בשבת. מצד שני בלב העיר חנות אחת או שתיים החליטו לפתע לשבור את הסטטוס-קוו ולפתוח בשבת.

 

מה ששבר את גב הגמל הוא פתיחת סניף חדש של טיב טעם במרכז העיר, מרחק הליכה מבתי כנסיות ובתי מדרשות. השלטים המבשרים על בואה של טיב טעם לא הותירו ברירה מלבד הפגנה ומחאה על השבת המחוללת בפרהסיה ועל כניסתו של 'דבר אחר' לעיר.

 

מודעה נדירה מאוד בעיר פתח תקווה הכריזה: "חזיר נעץ טלפיו בחומת עירנו", רומזת למעשה הידוע המובא בתלמוד (מנחות סד ע"ב) המתאר את התהליך שהוביל בסופו של דבר להפסקת קורבן התמיד בימי בית שני ולחורבן.

יועץ ההפגנות המפורסם שלי

 

אין לי מושג איך מתנהגים בהפגנות. אני אמור להביא שלטים? להכין את הגרון לזעקות? אני יכול להשיג טיטולים משומשים, אבל האם זה נחוץ? בצר לי פניתי לידידי יואליש קרויס מהעדה החרדית בירושלים. האיש השתתף בחייו במאות הפגנות בסביבת מאה שערים וארגן עשרות רבות של מחאות למען השבת. "התימנר", הוא קורא לי, אין לי מושג למה.

 

"פעם ראשונה בחיי שהחלטתי ללכת להפגנה למען השבת, איך עליי להתכונן?" שאלתי. "תבין, ההפגנה היא בעצם שליחות של שני מיליון שומרי שבת", מחזק אותי יואליש, "זה לא השלוש מאות איש שהגיעו, זה הרבה יותר".

 

הפגנות עוזרות בכלל?

 

"ב-99 אחוזים זה עוזר", הוא מסביר לי, "אבל אנחנו עושים את זה גם אם זה לא עוזר. השתתפתי במאות הפגנות וארגנתי בחמש עשרה שנה אולי מאה וחמישים הפגנות. ראיתי את זה במו עיניי: צריך להיות עקבי. לא להישבר. בחניון קרתא עשינו שמונה שנים הפגנות. המשטרה ביקשה שנה אחת שנפסיק את ההפגנות בעקבות הפיגועים בירושלים, והפסקנו. בשנה הזאת נפתחו ארבעים ושלוש חנויות חדשות בשבת! וכמה הפגינו בשבתות? ארבעים איש לעשרים דקות. זה הכול.

 

"אנשים מתעוררים, ואתה לא רואה את זה אפילו, פתאום מישהו בנתניה החליט לסגור חנות בשבת. במשך שבעים שנות הפגנות המציאות מראה שהפגנות עובדות".

 

אז יש מצווה בעצם ההפגנה?

 

"ודאי, הוכח תוכיח את עמיתך", הוא מסביר בלי להתבלבל, "אבל הזעקה היא אלינו, שאנחנו שומרי השבת נתחזק. בזה שאתה מנסה להשפיע אתה מתחזק יותר, וזאת המצווה שלך".

הדרשנים התחלפו, עלו ובאו. אט אט התגבשה לנגד עיניי צורת הפגנות חדשה שמסוגלת להתמסד רק בעיר כמו פתח תקווה. "לא באנו כאן למלחמה", אמר אחד הדרשנים בכאב לב. מכות לא יהיו כאן היום, הבינו השוטרים והתמקדו בכיוון התנועה כך שתזרום היטב למרות הסקרנים המזדמנים שהחלו לצלם את האירוע הנדיר מתוך כלי הרכב שנקלעו לאזור.

 

אני מנסה להבין מה יואליש חושב על שרק חרדים באים להפגנות למען השבת. "כל אחד עושה מה שכואב לו. למה לדתיים לאומיים לא כואב על השבת? את זה גם אני שואל. לדעתי, לא למחות על חילול שבת זאת חנופה נטו. יש טענה שהחילונים יתרחקו יותר אם ימחו על זה. נו, אז שהוא לא יאהב אותך. מי שמחלל בפרהסיה מוציא את עצמו מכלל ישראל, וזה ברוך רציני. על חורבן הבית נאמר: הצדיקים היו צריכים למחות, ועל זה הם נענשו, כי על כבודם הם מחו, אך לא על כבוד ה'".

 


היהודים נוהרים לאזור המחאה

 

דברי החיזוק של קרויס עוד באוזניי, ואני עולה על הקטנוע בדרך להפגנה. טרם פתחו את החנות באופן רשמי. בינתיים רק שלטים שנונים ומחשיכי עיניים מבשרים כי בקרוב יבוא טעם חדש לעיר. אני מחנה את הקטנוע סמוך למקום המחאה ונכנס לעומק הסוגיה.

 

מאות יהודים סובבים אותי. רובם בעלי חזות חרדית צבועה בשחור-לבן. אני מכיר אותם. הרב עוזרי המפורסם בשער בת רבים כמתחטא לפני קונו, מגיד השיעור הרב לבל, החב"דניק הסרוג שמנסה לזכות בלימוד תניא כל עובר אורח בשטיבל, והפרצוף ההוא, ללא שם, שספר קודש טמון תחת חיקו בכל עת.

 

משום מקום עצרה זקנה באה בימים והחלה לנאום בפניי לגבי חשיבותה של השבת. כיסוי ראש אין לה, אך פיה מלא תשבחות לבורא עולם. "הגעתי לכאן מהקצה השני של פתח תקווה", סיפרה לי, "למרות שאני לא דתייה בכלל. שבת זאת מנוחה, אין אפשרות אחרת!"

 

"אנשים קונים אוכל בשבת?!" שאלה אותי רעותה בתמיהה. "אוכל מבשלים ביום שישי. כן, ראיתי שגם בפינסקר פתוח בשבת. שותים שם בירות. כואב הלב".

 

"יש א-לוהים בשמיים, והוא עושה חשבון עם כל אחד", חתמה הראשונה את שיחת הנשים. משם זזתי לשיחת גברים עם חוזר בתשובה על טוסטוס. "באתי כדי לעשות את המצווה שלי ולמחות, זה הכול", הסביר לי בפשטות וטמן ידו בקסדתו הצהובה. "זה חשוב כדי שהעוון לא יהיה תפוס בי כמי שלא מחה".

 


איסר הראל יוצא לאור

 

"השבת לא ניתנה למכירה", החל לדרוש הרב יצחק זילברשטיין. "אם מישהו חושב שעל ידי חילול שבת הוא ירוויח, הוא טועה. לא רק שהוא לא ירוויח, הוא גם יפסיד מה שיש לו. השבת לא ניתנת לרמיסה".

 

הרב סיפר את המעשה על ראש המוסד איסר הראל: זה קרה בעיירה דוינסק. מי הפשרת השלגים הפכו למים, התנפצו אל הסוללה המקיפה את העיירה ואיימו לשטוף אותה. יהודים הגיעו בעיצומה של תפילת שחרית של שבת לדווח על הסכנה לר' מאיר שמחה, רב העיירה. כששמע הרב על הסכנה קם ממקומו, ואחריו שאר המתפללים. הרב עלה על הסוללה והחל להתפלל לנס. בתוך דקות נבקע הקרח שבנהר, ומפלס המים ירד. הסכנה פגה באחת.

 

בתושבים שעמדו על הסוללה היה גם הנער איסר הלפרין (הראל), והוא העיד על המעשה בספרו 'ביטחון ודמוקרטיה'. הרב זילברשטיין: "אני לא נביא ולא בן נביא, אבל מי שיש לו עיניים רואה שבדיוק אחרי פרצת התחבורה הציבורית בכמה ערים הגיעה הקורונה", המשיך הרב. "זכות הקיום שלנו היא על ידי קיום ברית עולם, השבת. נשמור את השבת ונאהב זה את זה".

 


הפגנה של אהבה

 

הדרשנים התחלפו, עלו ובאו. אט אט התגבשה לנגד עיניי צורת הפגנות חדשה שמסוגלת להתמסד רק בעיר כמו פתח תקווה.

 

"לא באנו כאן למלחמה", אמר אחד הדרשנים בכאב לב. מכות לא יהיו כאן היום, הבינו השוטרים והתמקדו בכיוון התנועה כך שתזרום היטב למרות הסקרנים המזדמנים שהחלו לצלם את האירוע הנדיר מתוך כלי הרכב שנקלעו לאזור.

 

תמיכת העוברים ושבים המזדמנים חצתה מגזרים. חיכיתי לחובב שרצים שיגיע וימחה. שיילחם על זכותו להיות עם חופשי בארצו וידרוש לאלתר שייכנסו כל תופסי התורה לבתי המדרש שלהם ויפסיקו לדרוש שיתחשבו ברגישות שלהם במרחב הציבורי, אך לא נצפה פוצה פה ומצפצף אחד נגד זעקת השבת הפומבית.

 

"שפתח תקווה לא תהפוך לעמק עכור", קרא שלט אחד, וחברו השיב לו: "אחים יקרים, אין ברכה ואין הצלחה מחילול שבת". גם השלט שלי ניסה את כוחו: "אל תאבדו את הלב הטוב של העיר הזו!"

 

 

כשהלב נפתח א-לוהים שומע

 

כשהדרשן הבא פתח את ליבו וביקש שנצעק יחד "שאבעס", עשיתי לראשונה את מה שלא חלמתי שאעשה אי-פעם ברחובה של עיר וקראתי "שאבעס" בקול מתלמד שאינו אמון על צעקות. "אתה הגעת מההגברה? אתה מהסאונד?" שאל אותי חרדי אחד. חייכתי קלות, והוא ניבא ולא ידע מה ניבא. כשנעמדנו לתפילת מנחה עמד גם הסאונדמן המקורי של ההגברה, עגיל באוזנו, קוקו בראשו וכיפה אין. הוא אחז תוך כדי תפילה בסטנד הרמקול הענק שהתקין שעתיים קודם לכן והציג מחזה נדיר של יהודי גלוי ראש ספון בתפילת שמונה עשרה הלוחש את המילים כבקי ורגיל כשסביבו טובי הצדיקים של פתח תקווה. הבטתי בלב הסאונדמן הנפתח לנגד עיניי והרגשתי חלק ממשהו גדול.

 

נער חב"דניק צץ מאי-שם וחיש קל הדביק כיפה לראשו של הסאונדמן והעיר אותי להתארגן על כוונה מלאה בתפילה, לפחות הפעם. עם סיום פסוקי קבלת עול מלכות שמיים פצחו המשתתפים בריקוד ספונטני שסימן את סיומה של העצרת. "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך", הם שרו יחד. רציתי לרקוד איתם, אך לא הייתי מסוגל.

 

עטיתי על פניי את משקפי השמש שלי כי לא רציתי שיראו אותה: דמעה קטנה זלגה לי על הלחי. זכיתי לכאוב את ברית השבת.

 

בקרו באתר של נדב: www.nadavgedalia.com

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
אדוריים היהודית

  מאמר מאת מרים מימון

הסימן לחוסן הלאומי

  אליהו אוזן, חקלאי ותיק

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם