נס יציאת הגלויות Featured

 10 geula
 

ארגנטינה – דני דיין

מהפוגרומים באוקראינה אל ארגנטינה וממנה לישראל

"בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם'".

החיוב לראות עצמנו כאילו אנו בנפשנו ובגופנו יצאנו ממצרים אינו קל לביצוע. מי שחי חיי רווחה וחופש יתקשה לחוות את תחושת היציאה משעבוד לחירות. משהו מזה בכל זאת טעמתי בשנת תשל"א – לפני יובל שנים בדיוק – כשזכיתי לערוך סדר ראשון כיהודי בארץ ישראל (סדר ראשון תרתי משמע, גם ללא סדר שני של גלויות).

שלושה חודשים קודם לכן עזבנו משפחתי ואני את בואנוס איירס שבארגנטינה, עיר הולדתי, והגשמנו את חלום העלייה לארץ ישראל. הימים היו ימי התרוממות הרוח שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום הכיפורים. חבלי מולדת שוחררו, ירושלים אוחדה. זו הייתה הדחיפה האחרונה שנדרשה לנו לעזוב את ארגנטינה ולעלות ארצה.

לא אהיה כפוי טובה כלפי המדינה שנולדתי בה. ארגנטינה היטיבה עם משפחתי. אבי ז"ל הגיע אליה כילד עם הוריו – נמלטים מן הפוגרומים שביצעו ביהודים לאומנים אוקראינים – ומצאו בה ביטחון. הורי אימי ז"ל, כל אחד בנפרד, באו ממזרח אירופה, מחפשים חיים של כבוד ומעט רווחה, וזכו בהם. אבל תמיד ידענו שהשהייה בארגנטינה חייבת להיות רק תחנה בדרך שסופה הגשמה ציונית. אחר כך, כמה שנים לאחר עלייתנו, ובלי שיכולנו לנחש זאת, הידרדרה ארגנטינה למשטר רודני עקוב מדם, ויהודים לא מעטים שילמו על כך בחייהם. גם ההתבוללות וגם ההגירה דלדלו את הקהילה היהודית הגדולה.

את צעדינו הראשונים כיהודים בארצנו עשינו במרכז קליטה בשכונת רמת יוסף בבת ים. שם גם ערכנו את סדר פסח הראשון במולדת בחברת עולים מכל קצווי תבל. גם במרחק השנים הרבות שחלפו מאז אני זוכר היטב את התחושה המיוחדת, את התרוממות הרוח, את השמחה, אף שידענו שקשיי קליטה לא מעטים עוד עומדים בפנינו.

"לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר 'אוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ'".

צרפת – שרה ניסני

אחיי, יהודי צרפת, הצטרפו

עליתי מצרפת לפני 27 שנים. הייתי אז בת שלוש. גדלתי בבית ציוני מאוד שרק ציפו בו לעלות לארץ הקדושה ולירושלים. ממש כמו בסרטים. הוריי גדלו למשפחות יהודיות בחלקן – סבי מצד אבא היה חסר דת, וסבתי מצד אימא גדלה כנוצרייה והתגיירה לפני שהתחתנה עם סבי. שני הסבים שגדלו כלא יהודים אהבו את היהדות מעומק ליבם, אף יותר מסביי היהודים. סבי וסבתי היהודים מלידה עברו שנים לא פשוטות במהלך מלחמת העולם השנייה. אולי זה מה שהשפיע עליהם במהלך שארית חייהם כשדיברו בכעס תמידי על היהדות ועל מצוותיה.

הורי חונכו כצרפתים לכל דבר, בלי קשר מיוחד ליהדות או לישראל. הם היו לציונים והתקרבו אל הדת כאשר הצטרפו לתנועת בית"ר. כשהייתי בת 10 חזרנו לגור בצרפת שלוש שנים ארוכות עקב בעיות כלכליות. לא אשכח את השנים הללו. לחיות במדינה שהיא לא הבית שלך. להרגיש זרה.

זוהי תחושה רווחת בקרב יהודים צרפתים רבים שעדיין חיים שם כיום. אם כך, מדוע הם אינם עולים לארץ? לצערי זה מורכב. רבים מהם מפחדים לעזוב את עבודתם ולמצוא את עצמם בלי יכולת למצוא עבודה ולפרנס את משפחותיהם, חלקם לא רוצים לעזוב את המשפחה המורחבת שגרה בצרפת, וחלקם פשוט מפחדים מקשיי הקליטה, מהשפה החדשה, מהתרבות השונה ועוד.

כילדה להורים שחוו את כל הקשיים הללו אני יכולה לומר לאותם מתלבטים כי הם צודקים. קשה לעלות, קשה לעזוב את הטעם המוכר והידוע, קשה להיפרד. אך עם זאת ישראל היא הבית שלנו. היא המקום היחיד בעולם שבו אפשר להרגיש את החיבור העמוק לאדמה, למקומות הקדושים, לעם שלנו. בישראל יש בעיות קליטה, יש קשיים כלכליים, יש בעיות ביטחוניות, אך גם יש תחושה נעימה שלא משנה מה יקרה, מישהו תמיד יעזור, כי כולנו משפחה אחת גדולה. משפחת עם ישראל.

העלייה מצרפת אומנם אינה נעצרת לרגע, אך חשוב לי לקרוא מכאן לכל המתלבטים, לכל המשפחות הצרפתיות היקרות: עשו את הצעד האמיץ. יש בו הרבה קושי, אך בסופו של יום הוא המשתלם ביותר. אנו נמצאים בתקופה של חירות שבה בני ישראל עזבו את הגלות ועברו דרך ארוכה וקשה מנשוא עד ארץ ישראל, אך לבסוף הגיעו אליה. גם אתם יכולים, אם רק תרצו. חג חירות שמח.

אתיופיה – מרדכי ברוך

מקהילתיות אתיופית למשפחה ישראלית

בזיכרוני כילד קטן באתיופיה היה הפסח החג בעל החוויה המשמעותית והעוצמתית ביותר מכל החגים. בקהילת ביתא ישראל היו מציינים את החג באכילת קורבן הפסח ששימרו מדורי דורות, באכילת המצות הרכות והספוגיות בעלות הטעם המיוחד ובהתכנסות החגיגית המלווה בכובד ראש בבית הכנסת המקומי לשם עריכת ליל הסדר הקהילתי. אין לי ספק שהפסח שנחוג באתיופיה היה בעל המרכיבים הדומים ביותר לפסח שנחוג בתקופת בית המקדש.

גרתי בכפר וולקה, סמוך לעיר גונדר. בזכות המיקום הגאוגרפי הכפר עד ימינו הוא אטרקציה תיירותית. המנהיג הרוחני של הכפר היה אבי, אסיר ציון והמחנך הרב יאיר (אבבה), בנו של הקס הגדול ברהן ברוך. פעמים רבות השתתפו באירועי הפסח תיירים רבים, יהודים ולא יהודים. גם כשעברנו לאדיס אבבה לקראת העלייה ארצה המשכנו במנהגינו ואירחנו בחצר ביתנו את רוב בני קהילת ביתא ישראל שהיו באותה העת בעיר הבירה.

עם עלייתנו ארצה המשיך אבי במסורת זו והיה עורך ליל סדר קהילתי בבית הכנסת באשדוד, שבה השתקענו עם עלייתנו ארצה בשנת 1989, כשהייתי בן 6 בלבד. אבי נאלץ לוותר על מנהג ליל הסדר הקהילתי כאשר פציעותיו הישנות בכלא האתיופי החלו לתת אותותיהן ולהחליש את גופו, עד מותו והוא בן 73 בלבד. אבי נעצר ונאסר באתיופיה ליותר משנה וחצי, בשתי תקופות שונות, מכיוון שעסק בפעילות רוחנית ציונית שהייתה לצנינים בעיני השלטון הקומוניסטי האתיופי.

עד היום יש בי געגועים לאווירה העוצמתית והמגבשת בליל הסדר הקהילתי, אף שלדעתי ליל הסדר במתכונת המשפחתית הוא המתאים ביותר בישראל. בכלל, רבים מביתא ישראל מתגעגעים לקהילתיות המשמעותית מאוד בכל כפר יהודי באתיופיה בפרט ובכל קהילות ביתא ישראל באתיופיה בכלל.

קוצ'ין, הודו – יהושע יהושע

גן עדן הקוצ'יני עשה עלייה

עליתי ארצה עם הוריי ומשפחתי בשנת 1957. הייתי אז נער בן 15, בן בכור להוריי. אני זוכר את קוצ'ין היטב, גן עדן על פי הגדרת עזריאל קרליבך ז"ל בספרו 'הודו'. כשהוא כתב את ספרו עדיין הייתה ארץ ישראל טרשים ואדמת בור, וקוצ'ין נראתה לו כגן עדן. לא הייתה אנטישמיות בקוצ'ין. רבים מיהודיה בחרו לעלות ארצה בשל הכמיהה לציון אבל גם בשל מצב כלכלי גרוע. אנחנו עצמנו עלינו לנוכח התמעטות היהודים במדינת קרלה בהודו, שבה נכללת קוצ'ין.

בארץ הובאנו ישר למושב פתחיה שבשפלה, ומאז ועד היום אני מתגורר פה. אשתי עלתה גם היא עם משפחתה מקוצ'ין לפתחיה, אבל הייתה בת שנה בלבד כשעלתה ארצה ולכן איננה זוכרת את החיים בהודו. יש לנו היום שלושה ילדים ושבעה נכדים, ברוך ה', ואני מספר להם על חיי בקוצ'ין. כשהנכד הבכור הגיע לגיל מצוות ערכנו טיול שורשים משפחתי בהודו ובקוצ'ין. כיום נותרו בעיר יהודים יחידים בלבד, כאלו שאינם יכולים לחסל את עסקיהם שם ולעלות ארצה. האמת היא שאני מתגעגע לעיר הזאת שעל חוף האוקיינוס ההודי, אבל כמובן שמח על שאנחנו עצמנו עלינו ארצה. פה הבית.

בירוביג'אן, רוסיה – שלמה נאמן, ראש מועצת גוש עציון

אפילו רוסיה הגדולה לא הצליחה למחוק את הכמיהה לארץ

עליתי ארצה בה' בטבת תשנ"א, דצמבר 1990, מבירוביג'אן, האוטונומיה היהודית שהקים סטאלין בשנת 1934. כשעליתי עדיין לא הייתי שומר מצוות, אבל הייתי ציוני מאוד. קודם העלייה הקמתי סניף של תנועת בית"ר בעיר ויצרנו תנועת מאבק נגד יהודי ברית המועצות שרצו להגר למקומות אחרים, בעיקר לארצות הברית, במקום לעלות ארצה. לי היה ברור שאין ליהודים מקום ראוי אחר מלבד ארץ ישראל, והצלחתי לשכנע בזה גם את משפחתי. בעת עלייתי הייתי בן 17.5, והגעתי הנה עם הוריי, עם אחותי הקטנה ועם סבא וסבתא, שעלו איתנו.

רציתי אז להיות יהודי בצורה הכי מושלמת שאפשר, אבל לא היה לי מושג מה זה אומר. אילו היו מראים לי בתמונה כיצד איראה היום, לא הייתי מעוניין בזה, אבל באותה עת אימצתי כל מנהג יהודי שגיליתי, וכך אט אט הפכתי לשומר מצוות. את אשתי הכרתי בסניף בית"ר בבירוביג'אן. היא עלתה ארצה לבדה כמה חודשים אחרי שעלינו אנחנו, ואת ראשית הדרך בארץ עשינו יחד. התחתנו בשנת 1991, חצי שנה אחרי העלייה, בני 18. אחרי החתונה עברנו להתגורר בכרמי צור, ושם אנחנו גרים עד היום. כשהתחתנו החלטנו שאלך ללמוד בישיבת הר עציון ואשתי תלמד במכללה בירושלים, וכך השלמנו את הפערים שעדיין נותרו מבחינת הידע שלנו במצוות התורה.

כיום יש לנו חמישה ילדים ושלושה נכדים. לא חזרתי לבירוביג'אן מאז העלייה ארצה, אבל אני שומע שעדיין מתגוררים בה כמה מאות יהודים. יש שם היום קהילה, בית כנסת ואפילו רב של חב"ד. במסגרת עבודה בסוכנות היהודית עברתי ברחבי ברית המועצות לשעבר, אבל לבירוביג'אן לא הגעתי. בכל אופן, ברור לי שמקומו של עם ישראל בארץ ישראל "על מלא". ומי שטרם הבין זאת עוד יבין.

איראן – משה ראובני

הנאצים היו המורים של האיראנים

עלינו ארצה בשנת 1962, ואני אז ילד בן שנתיים. הוריי גרו קודם לכן בכפר לא רחוק מטהרן, אך כדי לקבל אישור עלייה ארצה נאלצו לעבור לטהרן. בטהרן התגוררנו שנתיים בגטו היהודי שנקרא 'מעלה', ומגורינו היו בחצר בית הכנסת. להוריי היו אז שבעה ילדים. אני עצמי לא זוכר את איראן אלא מהסיפורים של הוריי ושל אחיותיי. סבא שלי, שעלה ארצה עוד ב-1948, קיבל את פנינו בארץ, ונשלחנו לגור במעברת יוספטל בכפר סבא, מעברה של אסבסטונים. עד היום אני גר בכפר סבא.

במעברה גרנו כמעט עשר שנים. אימא שלי ילדה במהלך שנות המעברה עוד שלוש בנות, ושנים גרנו שם אפילו בלי חשמל. חשמל אומנם היה, אבל כסף לשלם עליו לא היה. אחרי עשור החליטו לפנות את המעברה והעבירו אותנו לדירות בלוקים של עמידר. אימי הייתה עקרת בית, ואבי עבד בעירייה בגננות. בשנים הראשונות בארץ המצב הכלכלי היה קשה, אבל אני כילד זוכר את התקופה ההיא דווקא כחוויה טובה. עד שנת 1970 הסתפקנו שם בארגז קרח שאיננו מחובר לחשמל. בקיץ היה באסבסטון חם מאוד, ובחורף קור ונזילות. היינו מניחים דליים כדי לקלוט את הטפטופים. לא היו אמצעי חימום ולכן היינו מבשלים הכול על פתיליות.

ההורים זכרו את איראן בגעגועים. עד היותי בן 7 או 8 היינו אוכלים כמו בפרס, כלומר פורסים מפה על שטיח. רק אחר כך, אט אט, עברנו להשתמש בכיסאות ובשולחן. דיברנו רק פרסית בבית עד שהאחיות הגדולות שלי הלכו לבית הספר והחלו ללמוד שם לדבר עברית. גם אימא שלי ואבא שלי למדו עם הזמן לדבר עברית.

מהצד של אימי עלתה כל המשפחה ארצה עד שנת 1960. מצד אבי הרוב עלו, אבל עדיין היו מי שנשארו שם. מאז המהפכה באיראן רבים עברו לארצות הברית. אחת מאחיותיי בחרה בתחילה להישאר באיראן, ואחרי המהפכה היגרה לארצות הברית. באיראן היינו כולנו מאוד מסורתיים, שמרנים, ופה חלקנו הפכו לחילונים, וחלקם, כמוני, שמרו על המסורת.

אשתי תמר עלתה ארצה מאיראן בשנת 1990. היא ואחיה ברחו מאיראן לפקיסטן וגרו בקראצ'י ארבעה חודשים עד שהאו"ם הכיר בהם כפליטים, ואז עלו ארצה דרך שווייץ. הכרתי את תמר אחרי שבוע בלבד ששהתה בארץ, וכעבור כמה חודשים התחתנו. בתחילה, עד שלמדה עברית, דיברנו בינינו בפרסית. אשתי שומרת על התרבות ועל המסורת הפרסית עד היום. היא מתגעגעת מאוד לחיים שם אבל שמחה שהיא פה. אגב, לשום יהודי שעלה מאיראן אין סימפתיה לשלטון שם. אם הנאצים היו המורים, אנשי האסלאם הקיצוני האיראני הם תלמידיהם, והתלמיד עולה על רבו.

בני מנשה – רחל מנשה בסוק

בעקבות החיזיון של אבא

עליתי ארצה, לעפרה, כשהייתי בת 9. יש לי עוד עשרה אחים, ורובם עלו ארצה עוד לפניי. אנחנו, שלוש האחיות הקטנות, הגענו עם אבא ואימא לארץ ולעפרה בשנת 2000. בשנותינו האחרונות בהודו התגוררנו בניו דלהי כדי לקבל אישור עלייה ארצה, אבל יש לי גם לא מעט זיכרונות מהכפר שבו התגוררנו קודם לכן ומהחברים שם. הכפר היה במדינת מאניפור שבצפון-מזרח הודו, אזור טרופי. אני זוכרת את השטחים הפתוחים, את המחנות שהיינו בונים, ילדות חופשית בטבע. מצד שני מכל זה נהניתי גם בעפרה.

בהודו גדלנו על כך שאנחנו בני מנשה. שמרנו את החגים ואת השבתות, אבל לא בקפדנות כמו בעפרה. שם פתאום למדנו הרבה הלכות חדשות, כדוגמת הצורך ללבוש חצאיות וחולצות ארוכות, כללים מעט יותר מאתגרים. אבא שלי תמיד סיפר על חיזיון שראה לפני שנים שבו אומרים לו לעלות לארץ ישראל ושהוא חלק מעם ישראל. עוד קודם לכן היו לו כל מיני מנהגים שלא ידע איך להסביר אותם וגם שירים על ירושלים שעברו מדור לדור. בעקבות החלום הוא ערך מחקר וכתב הרבה ספרים על גלגוליה של קהילת בני מנשה.

כשהרב אביחיל הגיע להודו לחפש את השבטים האבודים אבא שלי יצר איתו קשר, אמר לו שאנחנו משבט מנשה והראה לו את הספר שכתב.הרב אביחיל השתכנע, ואט אט נבנתה מערכת שבה סיפקו לנו סידורים, כיפות, טליתות וכיוצא בזה. אבא שלי מל כ-500 איש מבני הקהילה, ורופא מל אותו. הוא התעקש להסתפק בתורה שבכתב ולא קיבל את התורה שבעל פה, שהייתה מסורת לא מוכרת לנו. עד היום הוא חי כך.

עד היום יש בהודו קהילה מבני מנשה הממתינה שמדינת ישראל תאפשר את עלייתה ארצה. מכיוון שאין לנו הוכחה נחרצת שאנחנו יהודים נדרשנו לעבור גיור לחומרא, אבל יש לציין שבני הקהילה שבהודו שומרים שבת ויודעים את התפילות בעל פה עוד לפני שהם לומדים לדבר עברית. כך הייתי גם אני. היום אני נשואה, אימא לשני ילדים ומתגוררת בנווה אטי"ב. מבחינת האקלים, יש להודות, אני מעדיפה את זה של מאניפור על פני מזג האוויר בחרמון. אבל זה רק בגלל רגישות לקור. מכל בחינה אחרת אני מעדיפה לחיות כאן.

ארצות הברית – יואל ושירה מוסקוביץ'

טריים טריים מארצות הברית

בעיצומה של הקורונה עזבו דודיי יואל ושירה מוסקוביץ' את ניו יורק שבה התגוררו עשורים למען הבידוד הירושלמי. לפני כמעט ארבעה חודשים הם נחתו כאן לדירה סמוכה להפגנות של בלפור. והם מרוצים עד הגג.

איך הגעתם לרעיון לעלות ארצה?

יואל: "יש כמה דברים שכמו שנהוג לומר בישיבה הם 'פשיטא'. גדלנו במשפחות ציוניות דוברות עברית, דתיות, ולכן תמיד חשנו קשר לארץ. נוסף על זה יש לי אח בארץ ולשירה יש כאן אחות, ובשנים האחרונות עלתה ארצה אחות נוספת וגם אבא שלה עלה ארצה, ולכן גם מהבחינה הזאת הסתדר לנו לעלות.

"הילדים שלנו מפוזרים ברחבי ארצות הברית, בניו יורק, בטנסי ובווירג'יניה, ואמרנו לעצמנו שאם בכל מקרה כדי לראות אותם אנחנו צריכים לטוס, לכל היותר הטיסה תהיה קצת יותר ארוכה, מהארץ ולא מניו יורק. במהלך הקורונה הכול היה כל כך מנותק, והבנו שאם לא נעשה זאת עכשיו, כבר לא נעשה זאת בכלל".

אולי גם הילדים יעלו בעקבותיכם?

"אנחנו מתפללים על זה אבל לא יודעים. לנוכח המצב המדיני והפוליטי בארצות הברית בשנים האחרונות, יש עכשיו הזדמנות לעלייה נרחבת ארצה יותר מהסיכוי שהיה לכך לפני כמה שנים. המצב שם מסובך. אני יודע שבארץ טראמפ נחשב גיבור, אבל הוא עורר באמריקה גל של אנטישמיות שלא ראינו בחיים. זה נמשך גם עכשיו, אחרי שטראמפ סיים את כהונתו. כמי שתמך בביידן אני מודה שגם בשמאל האמריקני יש אנטישמיות. בכל אופן, אנטישמיות כפי שיש שם בזמן האחרון לא ראינו מעולם.

"התחלנו את תהליך העלייה לפני שנתיים וחצי דרך ארגון נפש בנפש, אבל אבא שלי חלה, וזה האט את התהליך. הקורונה הייתה קריאת השכמה מבחינתנו. כל העולם התהפך. לא היה לנו שום ביטחון, לא כלכלי, לא פוליטי, הכול נעשה מעורפל".

אבל גם בישראל יש היום אבטלה קשה כפי שלא הייתה שנים.

"נכון, אבל קודם כול זו מדינה יהודית. ראינו פעם אחרי פעם איך מתאחדים פה ברגעי משבר. אין כאן שנאה כמו בארצות הברית. וחוץ מזה חייבים גם להודות: אבא שלי בן 92, ואני, שנמצא פה זמן קצר כל כך, חוסנתי פעמיים לפני שהוא באמריקה חוסן פעם אחת. שנית, אני אומר בכנות שהיינו באים גם בלי הזכויות שקיבלנו כעולים, אבל הזכויות שמעניקים כאן לעולה חדש פשוט מרשימות.

"בסגר האחרון צפיתי בריאיון עם שרת התחבורה מירי רגב, וכשהמראיין לחץ עליה בעניין סגירת נתב"ג היא ענתה לו בשאלה: 'מה, לא ניתן לעולים החדשים להיכנס ארצה?!' זה הרשים אותי מאוד, כי אם היו שואלים אותי, הייתי עונה שבהחלט כן, סגר הוא סגר, ואם צריך, נעצור את העלייה. אבל בתפיסה הרווחת במדינת ישראל דבר כזה לא עולה על הדעת".

גרמניה – יונתן לנגר
הייתי בתנועה הנאו-נאצית בגרמניה, והיום אני יהודי בישראל

סיפורו של יונתן לנגר (36) שווה כתבה נפרדת, והיא עוד תופיע כאן בעתיד, אולי לקראת שבועות. בינתיים מה שנוכל לספר במסגרת מגבלת המילים של המיזם הזה הוא שעד לפני פחות מעשור התגורר יונתן בברלין, שמו היה בכלל לוץ, והוא היה נוצרי שהנהיג קבוצת ימין קיצונית של נאו-נאצים.

כבן למשפחה ספורטיבית עסק לוץ שנים רבות בקראטה, ושם נחשף למאמן נאו-נאצי ולחברים שהיו בהמשך לחבריו העיקריים. שנים הוא עסק בהכחשת שואה, העריץ את אדולף היטלר וקציני אס-אס וקרא להשמדת היהודים ומדינת ישראל.

כשהחל את לימודיו באוניברסיטה הוא נחשף בפעם הראשונה לאנשים אחרים ממי שהקיפו אותו בקבוצה הנאו-נאצית, ואז גם החלו לעלות בו שאלות העוסקות במהות החיים, שאיפות ורגשות חדשים. חלום אקראי שבו מצא את עצמו עף למערה שעל כותלה הייתה רשומה המילה 'קבלה' באותיות לטיניות הוביל אותו לחיפוש ולחקירה מממושכת, ובסיומם הוא מצא עצמו בתהליך גיור. התהליך הסתיים לפני שלוש שנים וחצי, והיום יונתן הוא יהודי שומר תורה ומצוות. לפני שנתיים עלה לארץ, וכיום הוא מתגורר בתל אביב.

ובכן, איך נראית יציאת מצרים של מישהו שהיה חלק ממצרים המודרנית, של חברה שקוראת גם היום להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים? נספר לכם שבפורים האחרון קרא יונתן את המגילה ממגילה כשרה שהוא עצמו כתב לאחר שסיים את הכשרתו כסופר סת"ם.

"עד לפני שנתיים אם מישהו היה אומר לי שאעזוב את גרמניה ואעלה לישראל, לא הייתי מאמין לו", הוא אומר. "לא ראיתי את עצמי עושה מהלך כזה, משום שעד לעלייתי לישראל עדיין תפסתי מעצמי גרמני מבחינת זהותי הלאומית. השינוי קרה כשהציעו לי לעלות ועניתי 'כן' מייד, ללא שום מחשבה והיסוס, וכל זה למרות שלא היה בתשובה הזאת שום דבר הגיוני.

"כיום, אחרי שנתיים שאני גר בישראל, אני יכול להסביר את המהלך הזה כביטוי של הנשמה שרצתה לבוא לכאן. המעבר לישראל השלים את הקשר שלי ליהדות ולעם ישראל. זה אולי נשמע מיסטי, אבל כעת אני יודע שהשנתיים האחרונות שונות בתכלית מהחוויה שלי ב-34 השנים שקדמו להן. החיים בישראל, מוקף ביהודים ובכל הסממנים המסורתיים, השלימו את לידתי מחדש. עם זאת גם כיום אינני מתכחש לכך שאני גם גרמני, אולם החלק הזה שבי קשור בעיקר לזיכרונות העבר. זה קצת כמו לבוא שוב בגלגול ועדיין לזכור את החוויות מהגלגול הקודם".

אתה מתגעגע לגרמניה?

"זאת שאלה מעניינת. בשנתיים האחרונות לא ביקרתי בגרמניה משום שעדיין לא השלמתי את תהליך ההתאזרחות שלי בישראל. אני כמובן רוצה מאוד לבקר את המשפחה שלי, אולם מאחר שמבחינת זיקה אני מרגיש היום יותר ישראלי מגרמני, המחשבה על נסיעה לגרמניה אפילו קצת מפחידה אותי; פחד שלא יקבלו אותי כיהודי שומר תורה ומצוות חובש כיפה. זה יישמע קצת מגוחך, מאחר שהייתי בעצמי נאו-נאצי, אבל כיהודי היום אני גם חושש מאנטישמיות שאולי תופנה כלפיי".

האם יש בגרמניה משהו שאתה מתגעגע אליו במיוחד?

"הדבר שאני הכי מתגעגע אליו הוא האוכל", צוחק יונתן. "התרגלתי למזג האוויר הישראלי ולנוף, אבל עדיין לא התחברתי לגמרי לאוכל הישראלי. אני מתגעגע גם לדבר גרמנית, דבר שאני נמנע ממנו כמעט לחלוטין בישראל בשל הרגישות שלל האנשים פה לשפה. אולם עוד יותר מהגעגועים הללו יש בי שמחה על שזכיתי להפוך ליהודי, להתגורר בישראל ולפעול כדי לתקן מעט ממה שעשיתי בחיי הקודמים".

 

מרוקו – מרים פרץ
כך שרנו את שירת הים באונייה בדרך לישראל

"הייתי בת 10 כשעלינו ארצה, אך למרות זאת יש לי לא מעט זיכרונות מהתקופה שבה חיינו במרוקו, ובמיוחד מפסח. גרנו בדירה קטנטונת שהייתה למעשה חדר אחד קטן שבו גרנו יחד ארבעה ילדים, זוג הורים וסבא. החדר היה קטן כל כך שלא היו בו שולחן וכיסאות אלא רק מזרנים שעליהם ישנו וגם אכלנו. בליל הסדר לא הסבנו, כי כל השנה היינו מסיבים על המזרנים. ליד החדרון היה כוך קטן ובו גחלים, ועליהן היו מבשלים את האוכל. מכיוון שלא היו חשמל ומים זורמים, שלא לדבר על מקרר, היינו מכינים אוכל בכמויות מדודות מיום ליום כדי שלא יתקלקל.

"לפני פסח לא היו הרבה ניקיונות, משום שכדי לנקות חדר אחד קטן לא צריך יותר מחצי שעה. מה שכן היה לנו זו תחושה של התחדשות. פסח היה אצלנו כמו ראש השנה, חג שחייבים להתחדש בו במשהו. הדבר שהתחדשנו בו בכל שנה בפסח היה מזרנים. סבא שלי ידע להכין מזרני קש. אימא שלי הייתה קונה בדים ושקי קש, והוא היה מכין לכל המשפחה מזרנים חדשים. אני זוכרת עד היום את כמויות האבק שחדרו לעיניים של סבא כשהיה עובד על המזרנים האלה.

"אני זוכרת גם את כלי הפסח המיוחדים שהיו לנו. אחד מהם הוא כלי שנראה כמו נטלה גדולה מאלומיניום שבו היו מרתיחים מים לתה. בפסח לא היינו ממתיקים את התה בסוכר מחשש שמא נכנסו גרגירי חיטה לשקים ששמרו בהם את הסוכר. התה היה עשוי מעלי נענע טריים, והמתקנו אותו בתמר.

"האוכל הבולט ביותר בפסח היה פול ירוק. כילדים היינו יושבים שעות מול קערות, פותחים את תרמילי הפול הטריים ומשרים אותם בלימון. עוד מאכל שהיה מיוחד לפסח היה אפונה ירוקה טרייה, וגם אותה היה צריך לחלץ מהתרמילים. מאכל נוסף היה 'חרשוף' – מאכל שעשוי מעלי ארטישוק. משימת הניקוי של העלים הללו הייתה מפרכת, משום שיש בעלים המון סיבים, והידיים שלנו היו הופכות לשחורות. לכל האוכל הזה היה מצטרף כמובן בשר כבש ופטריות מיוחדות שנקראות 'טרפש'. הפטריות הללו היו מגיעות מלאות בחול, ובמשך שעות היינו מעבירים אותן במים בניסיון לחלץ את כל החול.

חוץ מהאוכל המיוחד של פסח אני זוכרת גם את הקערה הענקית מפליז ששימשה קערת הסדר. על הקערה הזאת, שנקראת סינייה, היו מניחים את המצות ואת סימני הסדר ומכסים אותה במטפחות הראש היפות ביותר של אימא. בליל הסדר היינו אומרים את ההגדה בעל פה, משום שכולם היו אנאלפביתים – לא ידעו קרוא וכתוב.

בכל שנה היה מגיע לסדר בן הדודה, שהיה איש די משכיל, והוא ניהל את הסדר. את ההגדה היינו קוראים במרוקאית, ועד היום אני יודעת לדקלם משפטים שלמים מההגדה במרוקאית. הפעם הראשונה ששמעתי את ההגדה של פסח בעברית הייתה בכיתה י"א, שבע שנים אחרי שהגענו ארצה. החלק המרגש ביותר בליל הסדר היה טקס שבו היו שרים שוב ושוב את המילים 'בבהילו (בחיפזון) יצאנו ממצרים'. בזמן השירה היו מעבירים את הסינייה מעל ראשו של כל אחד מהאנשים המסובים.

באותה הזדמנות גם היינו מגלים מי מנשות המשפחה בהיריון: בליל הסדר כל מי שהייתה בהיריון הייתה חייבת לספר, משום שגם מעל לעובר שבבטנה צריך להעביר את הקערה. כשהיינו מגיעים בסוף הסדר למילים "לשנה הבאה בירושלים" החדר היה מתמלא בהתרגשות, בבכי ובתקווה שאכן בשנה הבאה נזכה להיות בירושלים.

חודש אחרי ליל הסדר האחרון שלנו במרוקו הגיע לבית שלנו בקזבלנקה שליח סוכנות והודיע לנו שאנו עולים לישראל. כל משפחה קיבלה ארגז עץ של שני מטר לחפצים שהיא רוצה לקחת איתה. ההורים שלי היו כל כך עניים שלא היה כל כך מה לקחת. בדברים המעטים שכן נארזו היו כלי המים של פסח וקערת הסדר, ועד היום הם נמצאים במשפחתנו.

החלק האחרון של מסענו באונייה לארץ ישראל היה בלילה, וכשנגלו לנו האורות הראשונים של חיפה מהסיפון פצחו בספונטניות כל האנשים, ובכללם הוריי, בשירת הים: "אז ישיר משה ובני ישראל". הגענו לארץ המובטחת. אומנם במקום משה היה שם שליח סוכנות; במקום ים סוף היה זה הים התיכון; אבל בשבילנו ההרגשה הייתה שהגענו לירושלים".

 

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
אור חדש בציון

  יסודות הציונות: תכירו את...

לייקר כל יממה

  הטור של סיון רהב...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם