חי מהמלונית Featured

 6 melonit
 

שירן מימון

 

11:00 בבוקר, יום שני, היום השישי שלי במלונית קורונה שערי ירושלים

 

הודעה מהבהבת בקבוצה 'קורונה וירוס' עם 250 החברים שלה. קישור לכתבה על בחור שחזר מדובאי ומתאר כמה נורא במלונית. מצלם פינות חשוכות במלונית שלנו שעין אדם לא ראתה. התגובות אינן מאחרות להגיע: "ואי, פשוט מעצבן שככה אנשים לא מעריכים מה שעושים בשבילם ומוציאים שם רע למלונית"; "בוא נתקשר לחדשות נראה אם הם מעוניינים לשדר כמה טוב היה במלונית".

 

לכן אספתי קצת מידע מהשטח, ליקטתי חוויות והתקשרתי לחדשות. כי האמת פנים רבות לה, וכשמדובר במדינת ישראל הרבה פעמים קצת פחות כיף לספר שיש גם טוב.

 

7:30 בבוקר, יום רביעי, 27 בינואר, אני מקבלת הודעה ממכבי: "חיובית לקורונה"

 

הלם. לא ישנתי חצי לילה מרוב שיעולים וחום, אבל מי חשב? שנה אני שומרת. אז קצת שפעת. אף אחד לא מת. אבל לא, זו קורונה. ואני לבד. מבודדת. התקשרתי לקופה וביקשתי שיעבירו אותי למלונית. בתוך שעתיים התייצב אמבולנס מחוץ לדירה ולקח אותי למלונית שערי ירושלים.

 

אשקר אם אומר שהכול כאן מדהים. אחרי הכול אני רגילה לנופש של ארבעה-חמישה כוכבים. אבל רע בטח לא, ובזמנים האלה שאני חולה, בודדה, עייפה וחסרת אנרגיה המקום הזה משרה ביטחון, רוגע ואהבת אדם. וואללה, אני לא משלמת שקל.

 

נכנסתי בשערי המלון. בקבלה נתנו לי מפתח, מצעים ומגבת. עליתי במעלית במסכה. כמו שהתרגלתי במהלך השנה. מהמבטים הבנתי שכאן זה עולם אחר. עולם שדומה למציאות הישראלית לפני מרץ 2020. אין מסכות, חיבוק הוא מטלת חובה, התקהלות היא תרופה לנפש.

 

באתי לבד. לא הכרתי אף אחד. נכנסתי לחדר נקי ומסודר שבו מיטה ושטיח וטלוויזיה עם כבלים. אבל כשרגישים לאבק שטיח זה רעיון רע, ומעבר לחדר עם פרקט הוא בגדר מותרות לבעלי אישור רפואי בלבד. ובכן, קיבלתי אישור ונכנסתי לחדר עם שותפה.

 

מאחר שהמלון עמוס לעייפה כמעט תמיד והחולים מתחלפים במהירות, הצוות (שאני לא מבינה מי שכנע אותו לבלות ימים ולילות בעדר של נגיפים) לא יכול להיכנס לחדרים של חולי קורונה ולנקות אותם, ואנחנו מנקים בעצמנו בשואב אבק, במגב ובסבון. האמצעים קיימים, ואנשי הקבלה המסורים מצויים שם בכל עת לכל בקשה וצורך, החל מבקבוק מים, עבור במגבת וכלה בתלונות על קשיים רפואיים. והאנשים? כל עם ישראל. אומנם עושים קצת רעש, אבל כשצריך הם תמיד פה כדי לסייע ולעזור.

 

עם הזמן נכנסים לסוג של שגרה מרגיעה: 8:30 ארוחת בוקר (קרואסונים ושקשוקה וסלט עם בולגרית), 13:00 עוד ארוחה, ואז שוב ב-18:00 (סלטים, מרק וגם בשר לקרניבורים). בבית לא היה לנו חשק להכין חצי מזה. בעיקר כשעייפים מהקורונה. זכינו.

 

וכאן גם יש עם מי לדבר במהלך הארוחה ואחריה. אף אחד לא יושב בודד בשולחן שבת. הריקודים והשירים כאן אינסופיים. לא ברור איך הזמירות האלה יוצאות מריאות של חולי קורונה. התפילה, בחדר צפוף, מלא שמחה, משלבת קרליבך עם סלסולים של מרוקאים. אחר כך משחקים בשלל משחקי קופסה עד אור הבוקר אם העייפות של המחלה לא הכריעה.

 

נכון. אין רופא זמין בכל עת (אבל תמיד אפשר לקרוא למד"א, והם מגיעים במהירות), לא הכול תמיד נקי (אבל בזה אולי כדאי להאשים את אחינו החולים), והאוכל הוא לא של אימא. אבל יש כל מה שצריך, ומדינת ישראל מממנת ונותנת. היא שומרת על הסובבים אותנו שלא יידבקו ועלינו שלא נקרוס מהלבד. ואפילו, בלי שתדע, מסייעת לזווג זיווגים.

 

אפשר לבקר, אפשר להתבאס, אבל אפשר ונכון גם לראות את הטוב במה שניתן לנו. שנזכה רק לבריאות ולבילוי במלונות עם אהובינו.

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
נתפסנו ברשת

  מאמר מאת אסף פאסי

בני אור – ככה נראה החושך

  הטור של אבינועם הרש....

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם