"התקווה" – הגרסה המתוקנת Featured

 14 zionut
 

משה נחמני

 

לצד ההמנון הלאומי, ומתוך ויכוח עקרוני עם כמה מערכיו, נכתב לפני כשמונים שנה השיר "הוודאי". מחברו, הרב קצבורג, בחר להדגיש את האמונה והביטחון, ואת החיבור לבורא העולם

 

שנים ספורות לפני השואה, התעוררה בקרב יהדות הונגריה התלהבות מחודשת מרעיון העליה לארץ. בשנים ת"ש-תש"ד פורסמו כמה ספרים נכבדים הקוראים ליהודי הגולה לעלות לציון. כולנו מכירים את הספר 'אם הבנים שמחה' שנכתב בשנת תש"ב-תש"ג על ידי הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד, כשהוא יושב במחבוא בעליית הגג בבודפשט. את הספר הוא כתב כשאין לצדו ספרים, והוא נאלץ לסמוך על הזכרון הצילומי בו ניחן. מתברר כי לא היה זה ספר יחיד מסוגו, אלא רק אחד מתוך סדרת ספרים שנדפסו כאמור באותם שנים, ועוררו בלבם של יהודי הונגריה רצון עמוק לעלות ארצה. אלא שלמגינת לב כבר היה מאוחר מדי, וכמעט לא היה אפשר להגשים את החלום ולעלות ארצה.

 

התנערות זו מעפר הגולה התעוררה אז בעיקר בקרב אלו שלא היו קשורים לתנועה הציונית. הרב טייכטל עצמו היה חסיד מונקאטש, וגם לאחר שנטש את השקפותיו האנטי-ציוניות של רבו האדמו"ר הוא לא הצטרף ל'מזרחי' וכדומה. ועם זאת, אותה רוח לאומית וארצישראלית התייחסה בכבוד לציונות, עד אפשר להגדיר אותה כ"ציונות-חרדית בלתי רשמית".

 

אחד החיבורים הציוניים-חרדיים שנדפסו באותה תקופה נקרא 'דרישת ציון', אשר חובר על ידי רבי דוד צבי קצבורג. הוא נדפס בשנת תש"ב כחלק מספרו של הרב נתן צבי פרידמן, מרבני בודפשט, בספרו שנקרא 'שלושה ספרים נפתחים'. כותרת המשנה של החיבור 'דרישת ציון' היא "על דבר ישוב ארץ ישראל".

 

את החיבור המרתק הזה חותם המחבר הרב קצבורג בשיר מיוחד הנושא את הכותרת: "הוודאי". שמונים השנים שחלפו מאז השכיחו כליל את השיר, והוא מתפרסם כאן מחדש:

 

"כל עוד בלבב פנימה

 

נפש יהודי הומיה

 

לשמור תורה תמימה

 

בעיר ציון הבנויה".

 

הדמיון הבולט לשיר 'התקוה' אינו מקרי. אכן הרב קצבורג מציע כאן אלטרנטיבה אמונית להמנון הלאומי שחיבר נפתלי הרץ אימבר.

 

שימו לב כיצד הוא "מחזיר בתשובה" גם את הבית השני של 'התקווה':

 

"עוד לא אבדה אמונתנו

 

האמונה הנושנה

 

שנשוב לארץ אבותינו

 

לעיר משם תצא תורה".

 

בגירסה המקורית של אימבר, שהיתה מושרת במשך עשרות שנים עד קום המדינה, התקוה של המשורר (בשם העם) היא לשוב ל"עיר בה דוד חנה". בעיניו ירושלים היא מקום שמסמל את הלאומיות הישראלית, נחלת העבר. בנוסח המוכר כיום של ההמנון, התקוה היא "להיות עם חופשי בארצנו", ניסוח שהומצא על ידי יהודה ליב מטמון-כהן, מייסד הגימנסיה הרצליה, וגרר ביקורת מצד הדתיים. הרב קצבורג אינו מרוצה אפילו מהנוסח המקורי של אימבר, ומתקן אותו: ירושלים היא לא רק סמל לאומי, אלא בראש ובראשונה העיר שממנה תצא תורה.

 

שיר 'התקוה' המקורי שחיבר אימבר כלל בתים נוספים שלא נכללו בנוסח ההמנון הלאומי. במקרה (או שלא) דווקא הבתים שנמחקו מההמנון, הנם בעלי אופי דתי ומתייחסים לתורה, לבית המקדש, לרבי יהודה הלוי ואפילו לתיקון חצות. גם את הבתים הדתיים הללו טורח הרב קצבורג לחזק:

 

בבית השני של 'התקוה' המקורית, כתב אימבר:

 

כל עוד דמעות מעינינו

 

יזלו כגשם נדבות

 

ורבבות מבני עמנו

 

על קברי אבות.

 

האווירה כאן הינה של חולשה ועצב. העובדה שהבכי נעשה על קברי אבות בארץ ישראל, אינה בהכרח משדרת נחמה ותקווה אלא דווקא את המרחק של המשורר מהאבות שוכני עפרה של ארץ ישראל החרבה.

 

הרב קצבורג נחלץ לשפר את האווירה ולעודד את העם בכך שהבטחון בגאולה מבוסס על כך שאנו הולכים בדרך הנכונה:

 

כל עוד דמעות מעינינו

 

נוזלות כגשם נדבות

 

ורבבות מבני עמנו

 

עוד הולכים בעקבי האבות.

 

וכך עובר הרב קצבורג ומחזק את בדקי בתיו של ההמנון הלאומי, צעד אחר צעד. והנה הוא מגיע לבית השלישי, בו פייט אימבר:

 

כל עוד רגש אהבת הלאום

 

בלב היהודי פועם

 

עוד נוכל קוה גם היום

 

כי עוד ירחמנו אל זועם.

 

ואילו הנוסח הדתי משדר הרבה יותר אופטימיות:

 

כל עוד רגש אהבת הלאום בשמירת הדת תואם

 

עוד נדע בוודאי גם היום

 

כי עוד ירחמנו אל נואם.

 

האל לא זועם, הוא אוהב אותנו; ולא די ברגש אהבת הלאום, הגם שהוא חשוב, אלא הוא צריך לבוא יחד עם שמירת הדת. במילים אחרות: "ציונות דתית".

 

ועתה מגיע הרב קצבורג לבית האחרון, שבו אימבר שר:

 

"שמעו אחי בארצות נודי

 

את קול אחד חוזינו

 

"כי רק עם אחרון היהודי

 

גם אחרית תקוותנו".

 

הרב קצבורג תמה: מדוע תקוותו של העם היהודי לגאולה צריכה להסתמך רק על "אחד חוזינו" (אגב: כנראה כוונת המשורר בביטוי 'אחד חוזינו' היא לרבי יהודה הלוי, שחי בתקופת הראשונים), ולכן הוא מתקן:

 

שמעו אחי בארצות נודי

 

את קול כל חוזינו

 

אשר חזו לעם היהודי

 

שנגיע בטח לגאולתנו.

 

המילה "בטח" מבטאת במדויק את ההנגדה העמוקה של שיר "הוודאי" לעומת השיר "התקווה". מה שהחזיק את העם היהודי באלפיים שנות גלות לא היה 'תקוה', אלא בטחון עמוק בדברי הנביאים בשם ה', ואמונה וודאית בהתרחשות הגאולה.

 

מעניין שאת הרעיון הזה ביטא גם הראי"ה קוק, עשרים שנה קודם לכן. בשנת תרע"ז הוא כותב את שירו 'האמונה' ("לעד חיה בלבבנו"), המתכתב עם מילות השיר 'התקווה', אך מדגיש כי אנו נסמכים על אמונה ולא על תקווה, וכפי שהסביר זאת תלמידו, הרב שמואל ברוך שולמן: "שיר האמונה מבטא את כל התוכן היסודי של שירת "התקוה" האמור, עפ"י המעמק המובטח של האמונה שהוא מבטא את כל הקישור של נשמת האומה עם תחייתה בארצה ותורתה, לא בצורה מסופקת שיכולה לבטא רק בטוי של תקוה, אלא ברוח ודאית ובטחון גמור".

 

נשוב כעת לדבריו של הרב קצבורג, בהם הוא מספר על מה שדחף אותו לבצע תיקונים בשיר הלאומי:

 

"הנוסח הזה [של 'הודאי'] היה כמוס עמדי מאז, ולא חשתי לפרסמו כי המזמרים [את ההמנון הלאומי] היו רק יחידים פזורים בארצות לא להם. אכן כעת אשר עזרנו ה' ברוב חסדיו שישנו כבר קצת ישוב בפלשתינה, ונקראת על שמנו, אמרתי בלבי כי טוב לדבר אודות השיר הלאומי. גם לשיטתם כבר עבר מלהיות 'תקוה' ונעשה ממשי, וכל הנוסח כבר עבר זמנו ועובר צורתו, וממילא תעבור מעל השולחן מפיות המזמרים ותכחד מן הארץ. אכן מסיבה זאת לבי יפחד, כי יחידים המשכילים פורי ראש ולענה יבדו מלבם לחבר שיר אחד להמנע כדמותו וכצלמו בלי להזכיר שם הבורא ודתו, לכן הרהבתי בנפשי עוז לעורר את כבוד העומדים בראש, ולפרסם את השיר המתוקן".

 

אולי יעניין אותך גם

כתבות אחרונות

Prev Next
הגיע הזמן לימין אמיתי

  מאמר מאת עמיעד כהן

כאן ביתי

  תושבת לוד: עדין מתפרעים...

הפרסום בעולם קטן עובד

לפרסום באתר או בשבועון

This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

דניאל 055-920-5666

מקום בעולם - מגזין הנוער מבית עולם קטן

לאתר מקום בעולם

שירות לקוחות מגזין - ok@okm.co.il 077-6621680

הירשמו לניוזלייטר

וקבלו את גיליון "עולם קטן" במייל הרבה לפני כולם